|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
וליזל להיכא דאיכא וורדינא – פטל קדוש
"אמר רבי יוחנן: לאשתא צמירתא לישקל סכינא דכולא פרזלא, וליזל להיכא דאיכא וורדינא, וליקטר ביה נירא ברקא. יומא קמא ליחרוק ביה פורתא ולימא וירא מלאך ה' אליו וגו', למחר ליחרוק ביה פורתא ולימא ויאמר משה אסורה נא ואראה, למחר ליחרוק ביה פורתא ולימא וירא ה' כי סר לראות וגו'. א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי: ולימא ויאמר אל תקרב הלום וגו'? אלא ליומא קמא לימא וירא מלאך ה' אליו וגו' ויאמר משה וגו', ולמחר לימא וירא ה' כי סר לראות, ולמחר ויאמר (ה') אל תקרב הלום. וכי פסק ליה ליתתיה ולפסקי ולימא הכי הסנה הסנה לאו משום דגביהת מכל אילני אשרי הקב"ה שכינתיה עלך אלא משום דמייכת מכל אילני, אשרי קודשא בריך הוא שכינתיה עלך, וכי היכי דחמיתיה אשתא לחנניה מישאל ועזריה ועריקת מן קדמוהי, כן תחמיניה אשתא לפלוני בר פלונית ותיערוק מן קדמוהי" (שבת, סז ע"א).
פירוש: אָמַר ר' יוֹחָנָן: לְאִשְׁתָּא צְמִירְתָא לִישְׁקַל סַכִּינָא דְכוּלָּא פַּרְזְלָא [לריפוי קדחת חמה יקח סכין שכולו, אף הקת, ברזל], וְלֵיזַל לְהֵיכָא דְּאִיכָּא וַורְדִּיָנא, וְלִיקְטַר בֵּיהּ נִירָא בַּרְקָא [וילך למקום שיש סנה, ויקשור בו חוט שיער]. ואז ביוֹמָא קַמָּא לִיחֲרוֹק בֵּיהּ פּוּרְתָּא, וְלֵימָא [ביום הראשון יחתוך בו קצת, ויאמר]: "וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בלבת אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל", לִמְחָר לִיחֲרוֹק בֵּיהּ פּוּרְתָּא וְלֵימָא [יחתוך בו עוד קצת, ויאמר]: "וַיּאמֶר משֶׁה אָסֻרָה נָא וְאֶרְאֶה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה", לִמְחָר לִיחֲרוֹק בֵּיהּ פּוּרְתָּא וְלֵימָא [למחר יחתוך בו עוד קצת, ויאמר]: "וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני". אָמַר לֵיהּ [לו] רַב אַחָא בְּרֵיהּ [בנו] של רָבָא לְרַב אַשִׁי וְלֵימָא [שיאמר]: "וַיּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלוֹם של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עלי אדמת קודש הוא" שלפי תכנו מתאים יותר ללחש השבעה זה כנגד הקדחת! אֶלָּא לְיוֹמָא קַמָּא לֵימָא [ביום הראשון יאמר] שני פסוקים ראשונים "וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בלבת אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל" וכן "וַיּאמֶר משֶׁה אסורה נא ואראה", וְלִמְחָר לֵימָא [ולמחרת יאמר]: "וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת", וּלְמָחָר יאמר: "וַיּאמֶר ה' אַל תִּקְרַב הֲלֹם של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא". וְכִי פָּסַק לֵיהּ לִיתְתֵּיהּ וּלְפַסְקִי, וְלֵימָא הָכִי [וכאשר חותך אותו ינמיך ויחתכנו, ויאמר כך]: "הַסְּנֶה הַסְּנֶה! לָאו [לא] מִשּׁוּם דִּגְבִיהַתְּ [שאתה גבוה] מִכָּל אִילָנֵי [האילנות] אַשְׁרִי [השרה] הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁכִינְתֵּיהּ עֲלָךְ [שכינתו עליך], אֶלָּא מִשּׁוּם דְּמָיְיכַתְּ [שנמוך אתה] מִכָּל אִילָנֵי [האילנות] אַשְׁרִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שְׁכִינְתֵּיהּ עֲלָךְ [השרה הקדוש ברוך הוא שכינתו עליך]. וְכִי הֵיכִי דַּחֲמִיתֵיהּ אֶשְׁתָּא [וכמו שראתה האש] חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה וַעֲרִיקַת מִן קָדָמוֹהִי [וברחה מהם], כֵּן תַּחֲמִינֵיהּ אֶשְׁתָּא [תראה אש הקדחת] את פְּלוֹנִי בַּר [בן] פְּלוֹנִית וְתִיעֲרוֹק מִן קָדָמוֹהִי [ותברח מלפניו, ממנו]" (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
מסורת זיהוי ברורה המקובלת בכל התרגומים הקדומים ובמסורת חז"ל היא שהסנה הוא השיח פטל קדוש (תמונות 2-4). הפטל הוא מלווה קבוע של מעיינות ונחלים ברחבי הארץ וההנחה בבסיס זיהוי זה שהפטל גדל גם באיזור מדבר סיני, בסמוך למקורות מים שאותם פוקדים הרועים עם צאנם. בתרגום השבעים נקרא הסנה batos שהוא שמו היווני של הפטל. בוולגטה מופיע השם הלטיני Rubus. בתרגום אונקלוס נקרא הסנה אסנא ובתרגום יונתן סניא. על הקשר בין הסנה והשמות היווני והלטיני מעיד אסף הרופא בן המאה ה – 6: "״הסנה בלשון יוון נקרא באטוס ובלשון רומיים רובו״. עם השנים נשכח השם סנה ביחס לפטל אך בדיונים הלכתיים בקשר לברכת הנהנין (״בורא פרי האדמה״ או ״בורא פרי העץ״) הוא כונה על ידי רבני אירופה בשמות לועזיים. יוצא מן הכלל הוא הרא"ש (ברכות, מ ע"א) שכינה את פירות הפטל בשם "תותים הגדלים בסנה": "כל היכא דאי שקלית ליה לפירא איתי לגווזא. הילכך אותן תותים הגדלים בסנה ובאטדים ואותן פריזיי"ש מברכין עליהם בפה"ע דכולן מין אילן הם דכי שקלת לפירא איתיה לגווזא וכו'". קרוב לוודאי שכוונתו לא הייתה למשמעות המקורית של השם סנה אלא לשיח קוצני באופן כללי בדומה ל"אטדים". הרא"ש כינה את פירות הפטל בשם "תותים" בגלל דמיונם לפירות התות Morus)) (פריזיי"ש (fraises) הם הפירות הנקראים בזמננו תותי שדה).
|
 |
 |
|
| תמונה 9. פטל קדוש - פריחה | תמונה 10. פטל קדוש - "אשכולות" |
.jpg) |
 |
|
| תמונה 11. פטל קדוש - סנטה קתרינה צילם: מתן סולטר | תמונה 12. תות עץ - תפרחת |
כיוון מחשבה מעניין שמעתי מעמית שדה מבית רימון ואביא את דבריו עם שינויי עריכה קלים. עלי להדגיש שאין הסבר זה מהווה חלופה לספור נס הסנה אלא צהר להכרת נס הבריאה:
"הייתי לפני שנה או שנתיים באתר הכרמל במקום בו השתוללה השריפה הגדולה וראיתי לפתע צימוח ירוק ורענן מבצבץ מתוך גדם שחור שרוף ומפוייח.
חשבתי שמא זה היה נס הסנה: "והנה הסנה בוער באש" - לפני כמה שבועות "ואיננו אוכל" - העץ לא מת. עדיין מפכים בו חיים.
אני לא אומר את זה כחלק מהגישה הראליסטית של הניסים שאני לא מזדהה איתה (אם כי הקב"ה צריך איזו דרך בתוך הטבע להפגין את התערבותו שמחוץ לטבע). אני אומר את זה כי כשראיתי את המראה המדהים הזה, הבנתי איך לאדם קשוב יותר ממני - המראה הזה פותח אות להתגלות אלוקית.
חיים. מה אנחנו מבינים בדבר הזה. ההתפרצות הזאת של החיים מתוך האש - מה אומר? עבורי אין נס גדול יותר מזה".
 |
 |
|
| תמונה 13. הר כרכום - החץ מצביע על ה"סנה הבוער" | תמונה 14. ה"סנה הבוער" |
(1) "ודנה וקרית סנה היא דבר" (יהושע, טו מ"ט), "... ושן הסלע מהעבר מזה ושם האחד בוצץ ושם האחד סנה" (שמואל א', יד ד').
(2) פירוש: הַהוּא דַּהֲוָה קָא אָזֵיל וַאֲמַר: אַכֵּיף יַמָּא אַסִיסָנֵי בִּירָאתָא [אדם אחד שהיה רגיל ללכת ולומר: על חוף הים שיחי הסנה הם ברושים] (גאונים), שכל דבר הסמוך לים יפה הוא יותר מבמקום אחר, וּבָדְקוּ אחרי יחוסו וְאַשְׁכְּחוּהוּ [ומצאוהו] דְּמִזְּבוּלֻן קָאָתֵי [הוא בא], ובזבולון נאמר "זְבוּלֻּן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכּן", ומתוך כך חיבתו לדברים הקרובים לים.
(3) פירוש: שנינו במשנה שר' יוֹסֵי אוֹמֵר: הַתַּחְתּוֹן נוֹתֵן אֶת הַתִּקְרָה והעליון את המעזיבה. ושאלו: מַאי [מה פירוש] "תִּקְרָה" לענין זה? ר' יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר: קִינִּים וּסְנָאִין [מחצלות וקורות], וְהחכם סְטִינִי שהיה תלמידו של ריש לקיש אָמַר בשם ר' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ רבו: לְוָוחִים לוחות עץ רחבים. ומעירים: וְלָא פְּלִיגִי [ואינם חלוקים בהלכה], אלא מָר כִּי אַתְרֵיהּ וּמָר כִּי אַתְרֵיהּ [חכם זה כמנהג מקומו וחכם זה כמנהג מקומו], שלפי דרכי הבניה של תקרה במקומות השונים אמרו מה נחוץ לתקרה.
(4) פירוש: וממשיכה הברייתא: כְּשֵׁם שֶׁאָמְרוּ חכמים אֵין מְגַדְּלִין בְּהֵמָה דַּקָּה, כָּךְ אָמְרוּ שאֵין מְגַדְּלִין חַיָּה דַּקָּה, כגון כלבים וחתולים. ר' יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: מְגַדְּלִין חיות בית שיש בהן תועלת ואינן מזיקות כגון כְּלָבִים כּוּפְרִין (כלבי ציד), וַחֲתוּלִים, וְקוֹפִין, וְחוּלְדּוֹת סְנָאִים, מִפְּנֵי שֶׁעֲשׂוּיִים אלה לְנַקֵּר (לנקות) אֶת הַבַּיִת ממיני שרצים, ולכן מותר לגדלם. ושואלים: מַאי [מה הן] חוּלְדּוֹת סְנָאִים הללו? אָמַר רַב יְהוּדָה: קוראים להן בארמית שַׁרְצָא חַרְצָא; וְאִיכָּא דְּאָמְרִי [ויש שאומרים]: שקוראים להן חַרְזָא, דִּקְטִינֵי שָׁקֵיהּ וְרָעֲיָא בֵּינֵי וַורְדִּינֵי [שדקות שוקיה ורועה בין הקוצים]. וּמַאי שַׁרְצָא [ומה טעם קוראים להן שרץ]? דְּמִתַּתַּאי שָׁקֵיהּ [מפני ששוקיה נמוכות] ונגררות על הארץ ונראות כשרץ השורץ על הארץ.
(5) פירוש: אגב המעשה בסירובו של אמימר להבדיל על שיכר, דנים בשאלה זו בהרחבה. בְּעָא מִינֵּיהּ [שאל ממנו] רַב הוּנָא מֵרַב חִסְדָּא: מַהוּ לְקַדּוּשֵׁי אַשִּׁיכְרָא [לקדש על שיכר תמרים]? אָמַר: הָשְׁתָּא [עכשיו] וּמַה פִּירְזוֹמָא וּתְאֵינֵי וְאַסְנֵי [שיכר שעורים ושיכר תאנים ושיכר תותים] שהם מעולים בטעמם דִּבְעַאי מִינֵּיהּ [ששאלתי ממנו] מֵרַב אם מותר לקדש עליהם, וְרַב שאל שאלה זו בזמנו מֵר' חִיָּיא, וְר' חִיָּיא שאל שאלה זו מֵרַבִּי וְלֹא פְּשַׁט לֵיהּ [פתר לו] ולא מצא היתר ברור לדבר, אם כן שִׁיכְרָא מִיבָּעֲיָא [שיכר תמרים צריך לומר] שאין מקום להתירו לקידוש?!
רשימת מקורות:
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 10 (עמ' 131).
ז. עמר, צמחי המקרא, הוצאת ראובן מס, ירושלים תשע"ב (עמ' 142-143).
י. פליקס, עולם הצומח המקראי (עמ' 110-112).
י.פליקס, עצי פרי למיניהם. צמחי התנ"ך וחז"ל (עמ' 69).
לעיון נוסף:
באתר "צמח השדה": "פטל קדוש", "הרנוג השיטים", "ורד הכלב".
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.