טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
משאוי שלש מאות פרדות לבנות – פרד
"אמר רבי חמא בר' חנינא: שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים. אחת נתגלה לקרח, ואחת נתגלה לאנטונינוס בן אסוירוס, ואחת גנוזה לצדיקים לעתיד לבא. עשר שמור לבעליו לרעתו, אמר רבי שמעון בן לקיש: זו עשרו של קרח, שנאמר ואת כל היקום אשר ברגליהם, אמר רבי אלעזר: זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו, אמר רבי לוי: משאוי שלש מאות פרדות לבנות היו מפתחות בית גנזיו של קרח, וכולהו אקלידי וקליפי דגלדא" (פסחים, קיט ע"א).
פירוש: אָמַר ר' חָמָא בַּר' חֲנִינָא: שָׁלֹשׁ מַטְמוֹנִיּוֹת (אוצרות) הִטְמִין יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם, אַחַת מהן נִתְגַּלָּה לְקרַח, וְאַחַת נִתְגַּלָּה לְאַנְטוֹנִינוּס בֶּן אַסְוֵירוּס קיסר רומי וְאַחַת גְּנוּזָה לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבא. כיון שהוזכר עושרו של קרח מביאים את הכתוב "עשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ" אָמַר ר' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: זוֹ עָשְׁרוֹ שֶׁל קרַח שמפני עושרו נתגאה וסופו שאבד מן העולם. וראיה לכך שהיה עשיר, שֶׁנֶּאֱמַר: "ואשר עשה לדתן ולאבירם בני אליאב בן ראובן אשר פצתה הארץ את פיה ותבלעם ואת בתיהם ואת אהליהם וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם" ואָמַר ר' אֶלְעָזָר: זֶה מָמוֹנוֹ שֶׁל אָדָם שֶׁמַּעֲמִידוֹ עַל רַגְלָיו. אָמַר ר' לֵוִי: מַשְׂאוֹי שְׁלֹשׁ מֵאוֹת פְּרָדוֹת לְבָנוֹת שהן חזקות ומובחרות הָיוּ רק מַפְתְּחוֹת בֵּית גְּנָזָיו שֶׁל קרַח, וְכוּלְּהוּ אַקְלִידֵי וּקְלִיפֵּי דְּגִלְדָּא [וכולם מפתחות ומנעולים של עור] ולא האוצרות עצמם (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: פרד שם באנגלית: Mule שם מדעי: Equus mulus mulus
שם נרדף במקורות: כודנייתא, מולא, גדרונא, פרוטיות, ימים.
נושא מרכזי: מה מבטא המספר שלוש מאות ומה ייחודן של פרדות לבנות?
לריכוז המאמרים שנכתבו על הפרד הקש/י כאן.
תקציר: סוגייתנו ממחישה את עושרו של קרח בעזרת ארבעה מדדים: א. מספר בהמות המשא שנשאו את מפתחות בתי גנזיו (300). ב. סוג בהמת המשא (פרדות לבנות). ג. אופי החפצים המובלים (מפתחות ומנעולים ולא הרכוש עצמו)(1). ד. החומר ממנו עשויים המפתחות (עור שהוא חומר קל ולא מפתחות מתכת כבדה). השימוש בפרדות הלבנות בהקשר הנוכחי מעיד על כך שהן הצטיינו בכושר הנשיאה שלהן. רעיון דומה מופיע גם בגמרא בבכורות (ה ע"ב) המתאר את יציאת מצרים: "אמר ר' חנינא, שאלתי את רבי אליעזר בבית מותבא רבא: מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים? א"ל: גזירת הכתוב היא, ועוד, שסייעו ישראל בשעת יציאתם ממצרים שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים". גם כאן מדגיש מספר הבהמות הגדול וכושר הנשיאה של מין זה, את השלל הרב שהוציאו בני ישראל ממצרים. שני הסיפורים שונים זה מזה במספר בהמות המשא (300 לעומת 90) ובמינן (פרדות לבנות לעומת חמורים לובים). ייתכן ויש בהבדלים אלו כדי להדגיש את עושרו של קרח בהשוואה לשאר בני ישראל משום שגם אם מספר הבהמות אינו משקף מציאות ריאלית (כפי שנראה בהמשך) יש בו כדי לסמל מספר גדול. ההבדל בבהמת המשא מביע אף הוא רעיון דומה שהרי הפרדות הלבנות חזקות מהחמורים הלובים. כפי שנראה להלן מוצאם של שני סוגי בהמות משא אלו קשור לערוד הגדול והחזק וממנו הם ירשו את כוחם הרב. יתרונן של הפרדות הלבנות על החמור הלובי הוא בכך שמטענן התורשתי כולל גם את תכונות אמן הסוסה החזקה מהחמור.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
שלוש מאות
במקומות רבים בש"ס אנו תוהים האם מספרים וכמויות שחז"ל מציינים מייצגים ערכים ריאליים או שהם משמשים כסמלים או רמזים לרעיונות מסויימים. קיימות דוגמאות לחזרה על ערך קבוע בהקשרים שונים דבר הרומז על כך שאכן הם משמשים כסמלים. דוגמה לחזרה מעין זו אנו מוצאים בפסחים (קי"ח ע"ב): "ועוד שלח לו: שלש מאות וששים וחמשה שווקים בכרך גדול של רומי, וכל אחד ואחד היו בו שלש מאות וששים וחמשה בירניות, וכל בירנית ובירנית היו בו שלש מאות וששים וחמשה מעלות, וכל מעלה ומעלה היו בו כדי לזון את כל העולם כולו". הבן יהוידע בפסחים (ובסנהדרין, קי ע"א) מביא רמזים בשם האר"י ואם כן לדעתו אין מדובר בגוזמא.
לגבי המספר שלש מאות אומר הרשב"ם בסוגייתנו במפורש: "משוי שלש מאות - לאו דוקא וכן כל שלש מאות שבש"ס". דבריו מבוססים כנראה על דברי שמואל המתייחס למספר שלוש מאות כ"דברי הבאי": "אמר רבי ינאי בר נחמני אמר שמואל: בשלשה מקומות דברו חכמים בלשון הבאי, ואלו הן: תפוח גפן ופרכת ... תפוח הא דאמרן, גפן דתניא: גפן זהב היתה עומדת על פתח ההיכל, ומודלה על גבי כלונסות, וכל מי שמתנדב עלה או גרגיר או אשכול מביא ותולה בה. אמר ר' אלעזר ברבי צדוק: מעשה היה ונמנו עליה שלש מאות כהנים לפנותה. פרוכת דתנן, רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי שמעון הסגן: פרוכת עביה טפח, על שבעים ושנים נימין נארגת ... ושלש מאות כהנים מטבילין אותה" (תמיד, כט ע"ב).
המספרים 60 ו – 300 מופיעים במקומות רבים ונפתח בספור שבו אנו מוצאים את שניהם יחד. העיד רבי ישמעאל בן סתריאל (בכורות, נז ע"ב): "חזירין שבמקומנו יש להם ששים רבוא קלפים בבית המסס שלו. פעם אחת נפל ארז אחד שבמקומנו, ועברו שש עשרה קרונות על חודו אחת. פעם אחת נפלה ביצת בר יוכני, וטבעה ששים כרכים, ושברה שלש מאות ארזים" (ראו גם במאמר "פעם אחת נפלה ביצת בר יוכני").
קיימות דוגמאות רבות לאזכור שני מספרים אלו בנפרד ואת חלקן אציג בשורות הבאות: "כי אתא רב דימי, אמר: עיר אחת היתה לו לינאי המלך בהר המלך, שהיו מוציאים ממנה ששים רבוא ספלי טרית לקוצצי תאנים מערב שבת לערב שבת" (ברכות, מד ע"א). "בלע ה' ולא חמל את כל נאות יעקב - כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אלו ששים רבוא עיירות שהיו לו לינאי המלך בהר המלך" (גיטין, נז ע"א). "וכבר היה רבי טרפון ורבי ישמעאל וזקנים יושבין ועוסקין בפרשת המן והיה רבי אלעזר המודעי יושב ביניהן. נענה רבי אלעזר המודעי ואמר: מן שירד להן לישראל היה גבוה ששים אמה וכו'" (יומא, עו ע"א). "תניא, רבי יהודה אומר: מי שלא ראה דיופלוסטון של אלכסנדריא של מצרים לא ראה בכבודן של ישראל. אמרו: כמין בסילקי גדולה היתה, סטיו לפנים מסטיו, פעמים שהיו שם ששים רבוא כיוצאי מצרים ואמרי לה כפלים כיוצאי מצרים" (סוכה, נא ע"ב). "עם חלב כליות חטה - אמרו: עתידה חטה שתהא כשתי כליות של שור הגדול; ואל תתמה, שהרי שועל קינן בלפת, ושקלוהו ומצאו בו ששים ליטרין בליטרא של צפורי" (כתובות, קיא ע"ב).
דוגמאות למספר שלש מאות: "אמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב, וחנניה בן חזקיה שמו, שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל, שהיו דבריו סותרין דברי תורה. מה עשה? העלו לו שלש מאות גרבי שמן, וישב בעלייה, ודרשן" (שבת, יג ע"ב). "ואמר רב יהודה אמר רב: בשעה שביקש אותו רשע לעשות לאותו צדיק כך, נמשכה ערלתו שלש מאות אמה, והיתה מחזרת על כל המסיבה כולה" (שבת, קמט ע"ב). "אמרו עליו על יוחנן בן נרבאי שהיה אוכל שלש מאות עגלים, ושותה שלש מאות גרבי יין, ואוכל ארבעים סאה גוזלות בקינוח סעודה" (פסחים, נז ע"א). לגבי ביטול איסור למדנו: "רבי יהושע אומר: אפילו יש שם שלש מאות פומין לא יעלו" (ביצה, ד ע"א). "תנו רבנן: הוא כנס שלש מאות גרבי יין מברורי המדות, וחבריו כנסו שלש מאות גרבי שמן ממצוי המדות, והביאום לפני הגזברים לירושלים" (ביצה, כט ע"א). "אמא זקינה היתה לי, פעם אחת מכרה כפה שבראשה והביאה לי קידוש היום. תנא: כשמתה הניחה לו שלש מאות גרבי יין, כשמת הוא הניח לבניו שלשת אלפים גרבי יין" (מגילה, כז ע"ב). קיימות דוגמאות רבות נוספות אך לא נאריך בהן.
פרדות לבנות
הפרדות ככלל ניחנו בכוח וסיבולת רבים ומסוגלות לשאת משקל רב אך הפרדות הלבנות נחשבו כחזקות במיוחד. חוזקן הרב הפך אותן גם לסמל לסכנה: "... כי אתא (רבי פנחס בן יאיר) איתרמי, על בההוא פיתחא דהוו קיימין ביה כודנייתא חוורתא, אמר: מלאך המות בביתו של זה ואני אסעוד אצלו ... אמר ר' יהושע בן לוי: למה נקרא שמן ימים? שאימתם מוטלת על הבריות. דאמר ר' חנינא: מימי לא שאלני אדם על מכת פרדה לבנה וחיה. והא קחזינא דחיי? אימא וחיית. והא קחזינא דמיתסי? דחיוורן ריש כרעייהו קא אמרינן" (2) (חולין, ז ע"ב). השאלה שבה נדון היא מה ייחודן של הפרדות הלבנות? כתב המהרש"א בחידושי אגדות (קי ע"א):
"ג' מאות פרדות לבנות כו'. מפרש רשב"ם בפ' ע"פ לאו דוקא נקט ג' מאות אלא דכן דרך התלמוד. מיהו הא דנקט דלבנות היו משמע דדוקא נקט, ואפשר משום דמכת פרדה לבנה קשה כמ"ש בפ"ק דחולין לכך היה משאו על פרידות לבנות שלא יבא אחר לנגוע באותן מרצופים של עור ולגנוב מהן שהיה ירא ממכתן".
אני מציע לראות בפרדות הלבנות בנות כלאים של סוסה וערוד. כפי שכבר ראינו בעבר הערודים הגדולים והחזקים חיו בקרבה לאדם ולעיתים נדירות אף שימשו לעבודה ("דבי מר יוכני טחני ריחיא בערודי"). קיימות עדויות גנטיות להכלאות חוזרות של ערודים עם חמורים מבוייתים. עובדות אלו תומכות בהשערה שהיו פרדות שאביהן היה ערוד ולא חמור הבית. פרדות אלו היו גדולות יותר וחזקות יותר מאשר פרדות שאביהן חמור הבית. ייתכן והכלאות אלו היו מכוונות והתבצעו על ידי קשירת הסוסות בסמוך למקורות מים או היו ספונטניות. ההצעה של הערוד סבירה לא רק בגלל תפוצתו הרבה יחסית בסמוך לאדם ובהמותיו אלא גם בגלל התאור של רגלי הפרדות הלבנות בגמרא בחולין (ז ע"ב). הגמרא מסיימת את תאור הפרדות בבית רבי בקביעה "דחיוורן ריש כרעייהו" כלומר שרגליהן לבנות או אולי בהירות מאד. מתאור זה משתמע, אם כן, שהפרדות עצמן אינן לבנות שהרי רק הרגליים לבנות. תאור זה מצביע על הערוד כמועמד הטוב ביותר להיות אב הפרדות משום שמבין כל החמורים הוא היחיד שרגליו לבנות או ליתר דיוק "ראשי רגליו" כלומר החלק המרוחק מהגוף. קיימים זני חמורים לבנים אך הם לבנים בכל גופם (הזן Damascus Saddle Ass היה ידוע כבר בתקופת המקרא ואף היה בעל מעמד חשוב אולם הוא מתאפיין בגודל גוף קטן ובמזג נוח בהשוואה לזנים האחרים).
מאפייניו של הערוד תרמו לא רק לחוזקן של הפרדות הלבנות אלא גם לחוזקו של החמור הלובי, ששימש את יוצאי מצרים, בהשוואה לזני חמורים אחרים. על פי רוב המפרשים החמורים הלובים או לובדקים הם חמורים שמוצאם במצרים וסביבתה. במקביל לכך, על פי המחקר הזואו-ארכיאולוגי, איזור זה היה מקום ביותו של הערוד (חמור הבר הנובי), ביות שהביא בסופו של דבר לקבלת חמורי הבית. במהלך הביות נבררו תכונות שהיו חשובות לאדם ובעיקר הפיכת הערוד הפראי לבעל חיים שקט וכנוע. ייתכן, אם כן, שהחמורים הלובים מייצגים שלב ביניים בתהליך הביות המתואר היטב בדברי הרמב"ם בפיהמ"ש (שבת, פ"ה מ"א): "ולובדקס - הוא מין חמור שאינו מתאלף, והוא ממוצע בין חמור פרא וחמור ביתי". בשלב זה החמורים היו גדולים וחזקים יותר משום שעדיין היו דומים לאב המוצא - הערוד הפראי והחזק יותר. מסיבה זו ניתן להוציא בשבת לובדקים בפרומביא (רסן ברזל) הנחוצה כדי לשלוט עליהם" (שבת, נא ע"ב). על החמורים הלובים ראו עוד במאמר "אייתי חמרי לובאי דפרשי בהברא".
 |
|
 |
|
פרד צילם: חיים מאירסון |
|
ערוד צולם בחי בר |
(1) הסבר זה הוא על פי הפירוש הראשון ברש"י בסנהדרין (קי ע"א): "דגילדי - כולם, המפתחות והמנעולים של עור היו, ואף על פי כן היו שלש מאות פרדות טעונות, לישנא אחרינא: דגלדא - לצורך שקים והמרצופין וכיסין של עור היו".
(2) פירוש: כי אתא [כאשר בא] לביתו של רבי, איתרמי על בההוא פיתחא דהוו קיימין ביה כודנייתא חוורתא [הזדמן שנכנס בפתח אחד שהיו עומדות בו פרדות לבנות], אמר ר' פנחס: מלאך המות בביתו של זה ואני אסעוד אצלו? משום שפרדות ממין זה היו מפורסמות כמזיקות בבעיטותיהן ... אגב שהוזכרו פרדות לבנות ("מלאך הבית בביתו של זה"), מביאים מה שאמר ר' יהושע בן לוי: למה נקרא שמן של פרדים "ימים"— מלשון אימה, משום שאימתם מוטלת על הבריות, שאמר ר' חנינא שהיה רופא: מימי לא שאלני אדם על מכת פרדה לבנה וחיה (ונשאר חי) ממכה זו, משמע שהם מסוכנים ביותר. ותוהים: והא קחזינא דחיי [והרי אנו רואים שאנשים חיים] מבעיטות אלה! ומשיבים: אימא [אמור] ותקן בלשון "וחיית" [והבריאה] המכה, שהפצע מבעיטה זו אינו מבריא. ומקשים: והא קחזינא דמיתסי [והרי רואים אנו שהפצעים הללו מבריאים]! ומשיבים: לא בכל הפרדות הלבנות מדובר, אלא באלה דחיוורן ריש כרעייהו [שלבנים ראשי רגליהם] קא אמרינן [אומרים אנו].
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
