סקר
לקראת סיום מס' שבת





 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו 

 

מכבדות ובהן תמרים – תמר מצוי

 

"תניא: סוכי תאנים ובהן תאנים, פרכילין ובהן ענבים, קשין ובהן שבלים, מכבדות ובהן תמרים, כולן אם פסולת מרובה על האוכלין כשרה, ואם לאו פסולה. אחרים אומרים: עד שיהו קשין מרובין על הידות ועל האוכלין. מאי לאו בהא קא מיפלגי; דמר סבר: יש להן ידות, ומר סבר: אין להן ידות" (סוכה, יג ע"ב).

פירוש: דְּתַנְיָא [שכן שנינו בברייתא]: סוֹכֵי (ענפי) תְּאֵנִים וּבָהֶן תְּאֵנִים, פַּרְכִּילִין (זמורות) וּבָהֶן עֲנָבִים, קַשִּׁין וּבָהֶן שִׁבֳּלִים, מַכְבְּדוֹת (ענפים) וּבָהֶן תְּמָרִים כּוּלָּן, אִם פְּסוֹלֶת מְרוּבָּה עַל הָאוֹכָלִין כְּשֵׁרָה לסכך, וְאִם לָאו פְּסוּלָה. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיְּהוּ קַשִּׁין מְרוּבִּין בכמותם עַל הַיָּדוֹת (הטפח הסמוך לאוכל וצריך הוא לו, ולכן אף מקבל טומאה ויש לבטלו) וְעַל הָאוֹכָלִין יחד. ונדייק: מַאי לָאו [האם לא] בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי [ברעיון זה נחלקו] דְּמָר [שחכם זה], הסבור שצריך קשים מרובים על הידות, סָבַר כי יֵשׁ לָהֶן יָדוֹת, וּמָר [וחכם זה] סָבַר כי אֵין לָהֶן יָדוֹת! (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
 

שם עברי: תמר מצוי         שם באנגלית: Date Palm          שם מדעי: Phoenix dactylifera


נושא מרכזי: מהן מכבדות התמרים?


כיום מקובל כמובן מאליו השימוש במונח מכבדות על מנת לתאר את תפרחת הדקל ואת מקבצי הפירות המתפתחים מהם. ההגדרה הבוטנית ל"מכבד" היא: "תפרחת שצירה הראשי מסתעף לענפים נושאי פרחים" (המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל (1)). הגדרה זו מתאימה לתפרחות התמרים משום שגם בהם קיים ציר ראשי המתפצל לענפי משנה (שרביטים) הנושאים את הפרחים (תמונות 1-4). פרחי הנקבה הופכים בסופו של התהליך לפירות. בגמרא מוזכרים שמות נוספים המתארים את אשכולות התמרים, בשלבי התפתחות שונים, ואחד מהם הוא "כפנייתא". ייתכן ולא קיימת חפיפה מלאה בין השמות ובניגוד ל"מכבדת" שהיא שם כללי המתאר תפרחות זכריות ונקביות בכל שלבי ההתפתחות הרי שמשמעות "כפנייתא" מוגבלת יותר (ראו במאמר "רבי אילעאי קץ כפנייתא דשביעית").

בשורות הבאות אנסה לברר מהם המקורות הקדומים של מילה זו ומה הייתה משמעותה המדוייקת. כוונתי בעיקר לשאלה הבאה: מנין שהמכבדות הם כל אשכול הפרחים (תמרים) ולא רק השרביטים הנושאים את הפרחים? נדמה לי שהמפתח העיקרי להבנת המונח מכבדות נמצא בסוגייתנו. ממהלך הסוגיה ניתן ללמוד שבתמרים (גם בענבים ובחיטה) קיימות שלוש יחידות מבחינת זיקתן לאוכל ואפשרות קבלת טומאה: 1. התמרים עצמם שהם ה"אוכל" ולכל הדעות מקבלים טומאה. 2. שרביטי התמרים הם ה"ידות" ומעמדם נתון למחלוקת. 3. הענפים הראשיים של התפרחות ("ציר התפרחת") שהם ה"קשין", אינם מקבלים טומאה לכל הדעות.

על פי רב האי גאון (עוקצין, פ"א מ"ג) שתי סיבות הביאו לשם "מכבד": "מכבדת של תמרה – צעף אל תמר בטיית ושמה מכבדת מב' פנים. אחד משום שהפרי שתלוי עליה היא כבדה ונתלית למטה ואחד שהוא לכבד את הבית כדאמרינן בשבת (קכד ע"ב) מכבדת של מילת מותר לטלטלן בשבת אבל של תמרה לא. ופירוש מכבדות של תמרי ריכבה דהוצי". הערוך (ערך "מכבד") העתיק את לשון רב האי גאון אלא שבפתיחת הפירוש כתב "פי' פצעילי תמרה והוא האשכול שתלויים בו התמרים וכו'" במקום "צעף אל תמר". "צעף אל תמר" בערבית הם מכבדות התמר ואילו "פצעילי תמרה" הם התמרים עצמם. ברמב"ם (טומאת אוכלין, פ"ה הלכה כ') התיאור מפורש: "והמכבד הוא העץ האדום שהשרביטין תלויין בו והתמרין דבוקות בשרביטין וכו'". ה"עץ האדום" הוא ציר המכבד המאדים לקראת הבשלת הפירות.

בסוגיה במסכת שבת (קכד ע"ב) שאליה התייחס רב האי גאון נאמר: "אמר רבי אבא אמר רבי חייא בר אשי אמר רב: מכבדות של מילתא - מותר לטלטלן בשבת, אבל של תמרה לא. רבי אלעזר אומר: אף של תמרה". מפרש רש"י: "מכבדות - אישקוב"א (מטאטאים), שמכבדים בהן את השולחן. של מילתא - בגדים לכבד שולחן, שמלאכתו להיתר. של תמרה - כעין שלנו, לכבד את הבית דאסור משום אשווי גומות, דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות". מדברי הגמרא משתמע שהשימוש במכבדת כמטאטא היה יעיל בהשוואה למכבדת עשוייה בדים ולכן היה אסור.

רש"י (סוכה, יג ע"ב) כתב: "מכבדות – ענפי דקל". לאור כך שלדקל אין ענפים (ראו במאמר "כל שעולין לו בחבל הוי שיור") כנראה שכוונת רש"י לכלול במונח זה לא רק את אשכולות הפירות אלא גם את העלים הפרושים בראש הדקל. דוגמא נוספת לפרשנות זו ניתן למצוא בפירושו בגמרא בסוכה (מ ע"א) שם ייחס את מלאכת הטאטוא ל"לולב" שהוא העלה ולא למכבדת: "יצאו עצי הסקה שהנאתן אחר ביעורן - משנעשו גחלים אופין בהן, אבל לולב עיקר הנאתו לכבד את הבית, והוא שעת ביעורו וקלקולו, ודמי להנאת אכילה וכו'".

במשמעות הרחבה יותר של "מכבדות" פירש רש"י גם את הגמרא בפסחים (נו ע"ב): "ופורצין פרצות. אמר עולא אמר רבי שמעון בן לקיש: מחלוקת בשל מכבדות. דרבנן סברי: גזרינן שמא יעלה ויתלוש, ואנשי יריחו סברי: לא גזרינן שמא יעלה ויתלוש. אבל בשל בין הכיפין דברי הכל מותר". מפרש רש"י: "בשל מכבדות - כפות תמרים הן בראש הדקל, וכפופות זו אצל זו כעין כלי, וכשהתמרים נושרין - מקבלות אותן, וכיון דגבוה וצריך לעלות על הדקל לנוטלן - חיישינן שמא יתלוש מן המחוברות, דהוי אב מלאכה". לדעתו, כפות תמרים הן העלים ו"כפופות זו אצל זו כעין כלי". מאחר ופירש שהמכבדות הן עלי הדקל נאלץ רש"י (על מנת לחלק בין מכבדות וכיפין) לפרש שכיפין הם עלים בתחתית העץ ("נופות התחתונים"): "בשל בין הכיפים - למטה מנופיהן, נופות התחתונים, וליכא למיחש לתלישה, דאין כאן מחוברות". מנקודת מבט ביולוגית מתעורר קושי בדברי רש"י שהרי בבסיס עץ התמר הבוגר אין עלים כך שלא קיים נוף גם בתחתיתו. על כך שחכמי אשכנז לא היו מודעים באופן מלא למבנה הדקל כתב מהר"ם בן חביב (כפות תמרים, סוכה, לב ע"ב) בנושא אחר:

"... וזה אינו נמצא בארצם של התוס' אבל בא"י ומצרים דשכיחי דקלים אנו רואים שרוב הלולבים שהם בלב הדקל יש להם קליפה אדומה... ובארצם של התוס' כיון דאין לולבים גדלים שם אלא שולחים להם מארץ רחוקה ורואים שאין להם קליפה אדומה לחבר זוגי העלין סברי מימר דמתחילת ברייתם לא היה להם תיומת דהיינו הקליפה האדומה וכו'".

תוספות (ד"ה מחלוקת בשל מכבדות) עמדו על קשיים אחרים בדברי רש"י ולכן הביאו פירוש שונה:

"... ונראה לר"י דשמעתא איירי בתלושין מעי"ט במכבדות ובכיפים ומונחים שם בין השמשות. וקאמר מחלוקת בשל מכבדות דרבנן אסרי אפילו נפלו לארץ בי"ט כיון דמכבדות איכא נמי מחוברים גזרינן שמא יעלה ויתלוש כיון דבין השמשות היו על האילן אע"פ שהן תלוש ... אבל בשל בין הכיפין הואיל ולא היו שם מחוברים ליכא למיגזר אטו שמא יעלה ויתלוש ממקום שלא נשרו והשתא אתי שפיר דלא דמי לביצה דהתם שנולד בי"ט גזרינן והכא בנתלשו מעי"ט. וקצת תימה איך יכירו בין אותם שנשרו אתמול לאותם שנשרו היום ונשר מן הכיפין לנשר מן המכבדות וכו'".

בניגוד לרש"י הר"י מבחין בין מכבדות שהן אשכולות התמרים לבין הכיפין שהם העלים. בשני המקרים מדובר בתמרים שנשרו בערב יום טוב, נלכדו בין השמשות על גבי המכבדות והעלים בצמרת העץ, ובחג עצמו נפלו לארץ. לאור כך שהתמרים גדלים על גבי המכבדות קיים חשש שאם יאסוף תמרים שנשרו עלול גם לעלות ולתלוש מהן. חשש זה איננו קיים בעלים ("כיפין") שהרי אין בהם תמרים מחוברים ובלשון ר"י "הואיל ולא היו שם מחוברים".
 

    
תמונה 1.  פריחה זכרית          צילמה: עידית רענן   תמונה 2.  פריחה נקבית

  

    
תמונה 3.    תמונה 4.

 

 


(1) מאת נעמי פיינברון-דותן ואבינעם דנין, כנה, ירושלים תשנ"א.


 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

 



כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר