|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
חרות פסול. דומה לחרות כשר – תמר מצוי
"קווץ, סדוק, עקום דומה למגל פסול. חרות פסול. דומה לחרות כשר ... רבי יהודה אומר. תניא, רבי יהודה אומר משום רבי טרפון: כפות תמרים - כפות, אם היה פרוד - יכפתנו. אמר ליה רבינא לרב אשי: ממאי דהאי כפות תמרים דלולבא הוא? אימא חרותא? בעינא כפות, וליכא. ואימא אופתא? כפות מכלל דאיכא פרוד, והאי כפות ועומד לעולם. ואימא כופרא! אמר אביי: דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום כתיב" (סוכה, לב ע"א).פירוש: קָווּץ (שיוצאים משדרתו כעין קוצים), סָדוּק, או עָקוּם עד שהוא דּוֹמֶה לְמַגָּל פָּסוּל. חָרוּת שנעשה קשה כעץ פָּסוּל. דּוֹמֶה לְחָרוּת, שהתחיל להתקשות, אבל עדיין אינו כעץ כָּשֵׁר ... ר' יְהוּדָה אוֹמֵר במשנה כי אם היו העלים פרודים ראוי שיאגוד אותם. תַּנְיָא [שנינו בברייתא]: ר' יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם ר' טַרְפוֹן; נאמר: "כַּפּוֹת תְּמָרִים" ואנו דורשים "כָּפוּת", שיהיה הלולב כיחידה אחת, אִם הָיָה פָּרוּד יִכְפְּתֶנוּ (יקשרנו) שיהא כאחד. אָמַר לֵיהּ [לו] רָבִינָא לְרַב אַשִׁי: מִמַּאי [ממה] בעצם לומדים אנו דְּהַאי [שזה] שנאמר "כַּפּוֹת תְּמָרִים" דְּלוּלָבָא [של לולב] הוּא, כפי שאנו נוהגים? אֵימָא חֲרוּתָא [שמא אמור שהוא ענף הדקל הקשה]? ומשיבים: בָּעֵינָא [צריכים אנו] שיהא כָּפוּת וְלֵיכָּא [והרי אינו], שכן העלים יוצאים בו לצדדים ואי אפשר לכפות אותם. ושואלים: אם העיקר הוא שיהא הלולב כיחידה אחת וְאֵימָא אוֹפָתָא [ואמור שיקחו את גזע הדקל] שהוא ודאי "כפות"! ודוחים: כיון שנאמר "כָּפוּת" מִכְּלָל הדברים למד אתה כי דְּאִיכָּא [שיש] מצב שהוא פָּרוּד, וְהַאי [וזה] הרי כָּפוּת וְעוֹמֵד הוא לְעוֹלָם, שאין בו מקום לפירוד. ושואלים: וְאֵימָא [ואמור] שהכוונה היא כאן לכוּפְרָא [ענף הדקל] שלא נתקשה עדיין לגמרי ואפשר בדוחק לכפות אותו? אָמַר אַבַּיֵי: "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נעַם וְכָל נְתִיבתֶיהָ שָׁלוֹם" (משלי ג, ז) כְּתִיב [נאמר] בשבחה של התורה, ובכופרא חלק מן העלים הם כקוצים חדים, ודוקרים ומזיקים, ובודאי לא ציותה התורה להשתמש באלה" (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: תמר מצוי שם באנגלית: Date Palm שם מדעי: Phoenix dactylifera
לריכוז המאמרים שנכתבו על התמר המצוי הקש/י כאן.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
חרותא = חרות = חריות = עלה שלםהחרותא בסוגייהבסוגייתנו מופיע השם "חרות" והשם הארמי "חרותא" בשתי משמעויות שונות. בברייתא המובאת בסוגיה נמנה "חרות" כאחד מפסולי הלולב כלומר עלה תמר בעודו סגור ("חרות פסול. דומה לחרות כשר"). על פי רש"י לולב "חרות" הוא לולב שממנו נותרה השדרה בלבד: "חרות - קשה, שנעשה חריות, שכן דרך הלולב, עליו נושרים בימות הגשמים, והשדרה מתקשה ונעשה עץ" (אדון בדבריו ב"הרחבה"). בהמשך מתייחסת הסוגייה לעלה לאחר שנפרש: "אמר ליה רבינא לרב אשי: ממאי דהאי כפות תמרים דלולבא הוא? אימא חרותא? בעינא כפות, וליכא". מפרש רש"י: "חרותא - ענף הדקל משנתקשה שתי שנים ושלש, ויוצאין בו לולבין הרבה שנשרו עליהן ונתקשו גם הם ונעשו עץ, זה פונה לכאן וזה פונה לכאן, כענפי שאר אילנות". מוצאים אנו כאן אבחנה בין הלולב שהוא העלה בעודו סגור לבין החרותא שהיא העלה הפרוש. על פי הראשונים לא ניתן לכפות את העלה הפרוש משום שהעלעלים התרחקו זה מזה והתקשו. כך סבר כנראה רש"י אך תאורו הבוטני לא ברור. המאירי פירש בלשון דומה לרש"י אלא שהשמיט לחלוטין את המשפט הבעייתי. זהות זו והשמטת המשפט הקשה מצביעים על האפשרות שהמאירי חש בקושי ופירש באופן שונה או לחילופין ייתכן וגירסת רש"י שלפנינו משובשת.
המאירי מתאר את התפתחות עלה התמר באופן המוכר לנו אלא שבמקום המונח הבוטני עלעלים הוא מכנה אותם בשם עלים. מדבריו עולה בבירור שלעלה הפרוש יש שני שלבי התפתחות בעלי שמות שונים. כאשר הוא עדיין רך שמו "כופרא", ובשלב זה הוא קוצני בבסיסו, ואילו העלה הקשה נקרא "חרותא". כך פירש כבר רש"י: "ואימא כופרא - היינו נמי עץ כעין חרותא, אלא עדיין בן שנה או שתי שנים ולא נתעבה עצו, ואתה יכול לכפות ענפיו על ידי אגוד ולזקפן למעלה לאוגדן עם אביהן"(3). שאלת רבינא לרב אשי הייתה מדוע אין העלה כשר לנטילת לולב ותשובתו היא משום שאי אפשר לכפות אותו. אכן אין אפשרות לדרך חזרה, ולאחר שהעלעלים נפרשים משני צידי השדרה והתקשו אין אפשרות לקשור אותם חזרה. מאידך גיסא כאשר העלה צעיר העלעלים עדיין לא נפרשו משני צידיו וניתן לחזור ולקשור אותם(4). מקורות נוספים
על ה"חריות" כעלה שלם, כלומר ציר העלה ("שדרה") והעלעלים, למדנו במשנה (סוכה, פ"ד מ"ו): "... רבי יוחנן בן ברוקה אומר חריות של דקל היו מביאין וחובטין אותן בקרקע בצדי המזבח ואותו היום נקרא יום חבוט חריות". רש"י (סוכה, מה ע"א) מפרש: "חריות – ענפים" וכך גם רע"ב במשנה: "חריות - ענפים של דקל היו מביאים בין בחול בין בשבת וכו'". לאור העובדה שלתמר אין ענפים ברור שהכוונה לעלים. הם נקראו ענפים בגלל צורתה של שדרת העלה והעלעלים המחוברים אליה הדומים לעלים המחוברים לענף. הדעת נותנת שאכן מדובר בעלה השלם בעודו ירוק משום שהביטוי "חובטין אותן" מצביע על שימוש בעלה עם העלעלים הרכים ולא בשדרה שכולה מוט קשה אחד. במקרה זה היה צריך להאמר "חובטין בו את צידי המזבח" ולא "חובטין אותו". בבראשית רבה (תיאודור-אלבק, לך לך פרשה מ') נאמר: " ... מה תמרה זו אין בה פסולת אלא תמרים לאכילה, לולבים להלל, חיריות לסיכוך, סיבים לחבלים, סנסינים לכיבוד, שפעת קורות לקרות בהם בתים כך ישראל אין בהם פסולת וכו'". המדרש מבדיל בין הלולב שהוא העלה הסגור, אותו נוטלים בזמן קריאת ההלל, לבין ה"חיריות", כלומר העלים הפרושים, המשמשים לסיכוך.
|
 |
 |
|
| תמונה 5. אוג הבורסקאים – עלה מורכב מנוצה | תמונה 6. חרוב – עלה מורכב מנוצה |
 |
 |
|
| תמונה 7. חלקי עלה התמר | תמונה 8. דקל ושינגטוניה |
בשלבים הראשונים להתפתחותם מבצבצים העלים בצמרת התמר(8) כלולבים שבהם העלעלים חופים זה את זה ואת ציר העלה ועטופים במעטפת חיצונית קרומית בצבע חום. בהמשך התפתחות העלה העלעלים גדלים ונפרשים בשני צירים (מימדים): 1. העלעלים נפרשים ומתמקמים בזווית אלכסונית לציר העלה (תמונה 9). 2. העלעלים שהיו מקופלים בלולב לאורכם לשתי שכבות נפרשים בעלה הבוגר משני צידי ציר העלעל (תמונה 10-11). תהליך זה מתואר באופן תמציתי ומדויק על ידי הרמב"ם (הלכות שופר וסוכה ולולב, פ"ז הלכה א'): "כפות תמרים האמורות בתורה הן חריות של דקל כשיצמחו קודם שיתפרדו העלין לכאן ולכאן אלא כשיהיה כמו שרביט והוא הנקרא לולב".
 |
 |
|
| תמונה 9. | תמונה 10. |
 |
 |
|
| תמונה 11. | תמונה 12. עלה מנוצה פעמיים (bippinate) |
שיטת רש"י
סביב דברי רש"י שכתב "עליו נושרים בימות הגשמים" התפתח דיון בפורום "חדרי חרדים" שנבע מהבנת דבריו כמקבילים לחלוטין לשלכת חורף. תופעה זו כמובן איננה קיימת בתמר שהוא עץ ירוק עד ומכאן נבעה התהייה של ה"מתמיה". קושי נוסף בדברי רש"י הוא תאור מנגנון נשירת העלים. מדבריו ניתן להבין שהעלעלים נושרים לפני השדרה אך ספק אם כך הם פני הדברים משום שבדרך כלל, לאחר התייבשותם, העלים נושרים כיחידה אחת משום שהניתוק מתרחש בין בסיס השדרה ובין הגזע (9). מדברי רש"י משתמע שהוא סבר שהעלעלים של הלולב הם למעשה צירי עלים מורכבים שעלעליהם נשרו קודם לכן ולכן כינה אותם בשם "לולבין". תאורו מתאים לעלה מנוצה פעמיים (bippinate) (תמונה 12) אך מבנה זו לא קיים בתמרים. מחד גיסא נראה שרש"י הכיר את מבנה עלי התמר, אולי מציורים, אך מאידך גיסא לא הכיר את "התנהגות" העץ ואופן התפתחות העלים. להכרות זו אין די בציורים אלא יש צורך לצפות בכל שלבי התפתחות העלים במהלך שנה שלימה דבר שלא ניתן היה להיעשות מצפון לחופי הים התיכון. בבית יוסף (או"ח סי' תרמ"ה ב') אנו מוצאים הסבר לדברי רש"י:
"... ופירש רש"י חרות. קשה שנעשה חריות שכן דרך הלולב עליו נושרים בימות הגשמים והשדרה מתקשה ונעשה עץ: דומה לחרות. התחיל להתקשות ועדיין לא נעשה עץ: ונראה שרבינו מפרש דהא דפירש רש"י שעליו נושרים בימות הגשמים לא נושרים לגמרי ממקום חיבורם בעיקרם קאמר שאין דרכו של לולב בכך אלא היינו לומר שהעלים מתפרדים ממנו דוגמת בד היוצא מן הענף ומתרחקים ביותר מגוף השדרה ועודם מחוברים בעיקרם לשדרה אלא שמקום חיבורם מתקשה כעץ עד שאי אפשר לחבר העלים אל הגוף ואפילו בידים שכך הוא דרך הלולב ומפני שאינם מתחברים בארכם אל השדרה קרי להו נושרים".
שיטת רש"י מופיעה בדבריהם של ראשונים נוספים בסגנונות שונים: בספר המכתם (סוכה) כתב: "חרות פסול, פי' שעליו וענפיו פתוחין וקשין כחריות של דקל אבל דומה לחרות כלומר שהתחיל להתפתח ולהתפרד כשר". ברא"ה אנו מוצאים: הרא"ה: "פי' שנזדקן שנתייבש שאינו יכול ליכפת בלא שבירה". באור זרוע (סי' ש"ו): "... חרות פי' קשה שנעשה חריות שכן דרך הלולב עליו נושרין בימות הגשמים והשדרה מתקשה ונעשה עץ פסול. ל"א חרות שחור מאד כחרתא דאושכפי פסול. דומה לחרות שחור ולא כל כך שחור כשר". ייתכן והלישנא אחרינא המובאת על ידי האור זרוע אינה שונה באופן עקרוני משאר השיטות משום שלאחר התייבשותו העלה הופך לכהה.
(1) על פי רש"י והמאירי העלה הפרוש בעודו רך נקרא "כופרא" (ראו להלן).
(2) בירושלמי (סוכה פרק ג דף נג טור ג /ה"א) אנו מוצאים במקום "שדרה" "שזרה": "אמר רבי יוסי קיימה רבי סימון רבי חיננא ר' סימון בשם רבי יהושע בן לוי: לולב טפח, אזוב טפח, שופר טפח, שילייא טפח, ויש אומרים אף דופן שלישית טפח. רבי זעורה בעי: לולב טפח מלבד שיזרה, אזוב טפח חוץ מגבעולין וכו'" .
(3) תוי"ט הבין באופן שונה את משמעות השם "כופרא": "... וקודם שנקרא לולב בעוד שלא נתעבה עצו שאז נקרא כופרא ליכא למימר דהיינו כפות תמרים דקרא. דהא דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום כתיב (משלי ג') ואלו עשוין כקוצים ויוצאין בהן עוקצים הרבה ומסרטין את הידים". לשיטתו "כופרא" הוא שלב קודם ללולב ואילו לרש"י "כופרא" הוא שלב שבו העלעלים התחילו להתפרש.
(4) משאלותיו של רבינא ניתן להסיק שהוא סבר כרבי טרפון שאמר: "כפות תמרים - כפות, אם היה פרוד יכפתנו" (סוכה, לב ע"א). אם סבר כדעת החולקים כיצד הסתפק לגבי כשרות "חרות" הרי יש הסוברים שאפילו אם רק "נחלקה התיומת" הלולב פסול.
(5) פירוש: שנינו במשנה שר' שמעון אמר שמוסיף עוד שני כוכים במערת קבורה, אחד מימין הפתח ואחד מן השמאל, ושואלים: הָנֵי תְּרֵי לְהֵיכָא שָׁדֵי לְהוּ [אותם שניים להיכן לאיזה כיוון מפתח המערה הוא משליך, חופר אותם]? אִי לְבָרָאֵי [אם לחוץ], כלומר, שחופר אותם לכיוון חצר הקבר, מתחתיה, הָא קָמִיתַּדְּשִׁי לְהוּ [הרי הם נידַּשים, נדרסים להם] על ידי הבריות, שכל הבאים לחצר דורכים מעל הקברים, ויש בזה בזיון לנקברים. וְתוּ [ועוד] יש לשאול, הָא תְּנַן [הרי שנינו במשנה]: חֲצַר הַקֶּבֶר, הָעוֹמֵד בְּתוֹכוֹ טָהוֹר, משום שאין חשש שמא הוא ניצב מעל קבר, ואילו מכאן יוצא שיש לחשוש, שהרי מתחת לחצר הקבר יש גם כוך קבורה! אָמַר ר' יוֹסֵי בְּר' חֲנִינָא: דְּעָבֵיד לְהוּ [שעושה אותם], את שני הכוכים הללו, בצד הכניסה כְּמִין נֶגֶר (עמוד זקוף). כלומר, שאינו חופר אותם כדרך קבורה רגילה, במאוזן, אלא במאונך, לעומק הקרקע, ואין הם מגיעים מתחת לחצר הקבר. ומקשים: וְהָא [והרי] אָמַר ר' יוֹחָנָן: קְבוּרַת חֲמוֹרִים הִיא זוֹ, כלומר, אין קוברים אדם בעמידה! ומשיבים: לְדעת ר' יוֹחָנָן, יש להסביר את שיטת ר' שמעון דְּעָבֵיד לְהוּ [שעושה אותם] את שני הכוכים שבצד פתח המערה בְּקֶרֶן זָוִית, כלומר, בפינת המערה. ומקשים: וְהָא [והרי] באופן זה נָגְעִי כּוּכִין לַהֲדָדֵי [נוגעים כוכים זה בזה], שאין מספיק מקום בפינה! אָמַר רַב אַשִׁי: בְּמַעֲמִיק את הכוכים. כלומר, שאין הם חצובים באותו מיפלס גובה כמו האחרים, אלא למעלה או למטה מהם, כך שאינם נוגעים כלל זה בזה. ומביא ראיה לדבר: דְּאִי [שאם] לֹא תֵּימָא הָכִי [תאמר כך] שמקצת הכוכים עמוקים יותר ואינם באותו גובה, הרי אף בלא אותם שני כוכים נוספים, אַרְבַּע מְעָרוֹת בארבע פינות החצר, לְר' שִׁמְעוֹן הֵיכִי עָבֵיד לְהוּ [כיצד הוא עושה אותן]? הָא קָא נָגְעִי [הרי נוגעים] הכּוּכִין לַהֲדָדֵי [זה בזה] שהכוכים ממערה אחת בהכרח נוגעים באלה שבמערה הסמוכה לה. אֶלָּא על כרחך מדובר בְּמַעֲמִיק, וכיון שהגובה שונה, שוב אינם נפגשים. הָכָא נַמִי [כאן בעשיית שני הכוכים גם כן] מדובר בְּמַעֲמִיק. רַב הוּנָא בְּרֵיהּ [בנו] של רַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: אַרְבַּע מְעָרוֹת לְר' שִׁמְעוֹן, כיצד הן נעשות? דְּעָבֵיד לְהוּ כִּי חָרוּתָא [שעושה אותן כמו חריות, כפות דקלים] שאין העלים יוצאים בקו ישר ניצב לשדרה, אלא באלכסון, ומשום כך אין נפגשים כוכים ממערה זו בכוכים ממערה אחרת, שיש מקום לכל הכוכים.
(6) עלעלי כפות דקל יבשים נשרפים במהירות משום שהם דקים ובסופו של דבר ניתן להשתמש בשדרה בלבד.
(7) בהמשך הדברים שואל רבינא "ואימא כופרא". מפרש רש"י: "ואימא כופרא - היינו נמי עץ כעין חרותא, אלא עדיין בן שנה או שתי שנים ולא נתעבה עצו, ואתה יכול לכפות ענפיו על ידי אגוד ולזקפן למעלה לאוגדן עם אביהן". משמעות המונח "כופרא" הוא, בדרך כלל, מכבדות התמרים (ראו במאמר "אדאכלת כפנייתא בבבל") ולכן לא ברור מדוע רש"י חרג כאן ממשמעות זו ופירש שהכוונה לעלה? על פי דברינו אולי סבר שלא ייתכן שרבינא ישאל את רב אשי "ואימא כופרא" בהתייחס למכבדות שהרי בתורה נכתב "כפת תמרים" שהם העלים. המאירי פירש "כופרא" כרש"י אך הוסיף גם את המשמעות הרגילה של "כופרא": "וכן אין אומרין כופרא והוא קודם שנתקשה עד שלא נעשה חרותא מפני שהוא מלא קוצים ומסרטין את הידים וכתיב דרכיה דרכי נועם, וכן אין אומרים תמרים הרבה בענף שלהם שלא אמר כפות אלא לרמוז על ענין כפיתה ואין כפיתה אלא בעלים".
(8) עץ התמר נושא עלים בצמרתו בלבד משום שבה נמצא הקור. על כך ראו בהרחבה במאמר "דקלא לא נטעי אינשי אדעתא דקורא".
(9) עובדה זו ידועה לכל מי שראה כפות תמרים יבשות לאחר כמה שנות שימוש חוזר בסוכה אך גם קבלתי לכך את אשורו של שי אלקין מנהל המטע בשדה אליהו.
לעיון נוסף:
ע. אביטל, 'הגידולים והכלים החקלאיים בפסיפסים מן התקופות הרומית המאוחרת והביזנטית מארץ ישראל', כרך המחקר, חיבור לשם קבלת תואר "דוקטור לפילוסופיה", המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן, תשע"ד (עמ' 185-193). לקריאה לחצו כאן.
ר. בן ששון, 'מוטיבים צמחיים באמנות הפסיפסים הארץ ישראלית בתקופה הרומית ועד שלהי התקופה הביזנטית', עבודת דוקטוראט, האוניברסיטה העברית, תשע"ג. לקריאה לחצו כאן.
ז. עמר, 'ארבעת המינים', תל אביב תש"ע.
י. פליקס, עצי פרי למיניהם - צמחי התנ"ך וחז"ל (113-130).
באתר "צמח השדה": "תמר מצוי".
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.