טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
אמרו ליה לרב יהודה: אתו קמצי. גזר תעניתא – חגב
"אמרו ליה לרב יהודה: אתו קמצי. גזר תעניתא. אמרו ליה: לא קא מפסדן. אמר להו: זוודא אייתו בהדייהו? (תענית, כא ע"ב).
פירוש: אמרו ליה [לו] לרב יהודה: אתו קמצי [באו ארבה] למדינה. גזר על כך תעניתא [תענית]. אמרו ליה [לו]: לא קא מפסדן [אין הם מפסידים מזיקים], שאינם אוכלים הרבה. אמר להו [להם]: זוודא אייתו בהדייהו [וכי צידה הביאו אתם], שיש להם ממה להתפרנס? הלא בהכרח, גם אם אינם מזיקים עכשיו, יתחילו לאכול לאחר זמן! (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: חגבאים שם באנגלית: Grasshopper שם מדעי: Caelifera
נושא מרכזי: מה משמעות השם קמצי?
לשם "קמצא" או "קמצי" שתי משמעויות שונות – נמלים או חגבים אולם בדרך כלל הפירוש הוא חגבים. את הזהות בין קמצי וחגבים אנו מוצאים למשל בתרגום אונקלוס ויונתן: "ותמן חזינא ית גבריא בני ענק מן גבריא והוינא בעיני נפשנא כקמצין וכן הוינא בעיניהון" (אונקלוס), "וְתַמָן חָמֵינָא יַת גַבְרַיָא בְנֵי עֲנָק מִגְנִיסַת גוּבְרַיָא וַהֲוֵינָא דַמְיַין בְּאַנְפֵּי נַפְשָׁתָנָא הֵי כְקַמְצָן וְהֵיכְדֵין הֲוֵינָא דַמְיַין בְּאַנְפֵּי נַפְשֵׁיהוֹן". משום מה בפירוש "כתר יונתן" נאמר: "ושם ראינו את האנשים בני הענק ממִשׁפחת הגיבורים והיינו דומים בפני נפשותינו כנמלים וכמו כן היינו דומים בפני נפשותיהם".
קמצי = נמלים
לאור העובדה שהשם "קמצי" עשויים להתפרש בשתי משמעויות שונות נוכל לבחור במשמעות המדוייקת רק על פי ההקשר. במסכת ברכות (נד ע"ב) מסופר: "אבן שבקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל גמרא גמירי לה. אמר: מחנה ישראל כמה הוי תלתא פרסי, איזיל ואיעקר טורא בר תלתא פרסי ואישדי עלייהו ואיקטלינהו. אזל עקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה, ואייתי קודשא בריך הוא עליה קמצי ונקבוה ונחית בצואריה; הוה בעי למשלפה, משכי שיניה להאי גיסא ולהאי גיסא ולא מצי למשלפה וכו'"(1). מפרש שם רש"י: "קמצי – נמלים". גם בפירושו לתורה (במדבר, יג ל"ג) כתב: "וכן היינו בעיניהם - שמענו אומרים זה לזה נמלים יש בכרמים כאנשים". כאן הוא מקביל בין חגבים ונמלים. הרש"ש (ברכות, שם) התקשה בפירושי רש"י:
"ד"ה קמצי נמלים. הן כחגבים מתרגמינן כקמצין. וכן בסוטה (ל"ה) קחזינן אינשי דדמו לקמצי וכן איל קמצא דכן הוא מין חגב כדמוכח בע"ג (ל"ז). [שוב נזכרתי שגם בפיה"ת שם כתב נמלים יש בכרם והרא"ם משבש שם לאותה גירסא ושצ"ל חגבים ע"ש. אולם בשבת (ע"ז ב') ד"ה קמצא כתב ארבה ול"נ קמצא נמלה ע"כ וצ"ע]".
"משיבת נפש" (במדבר, שם) ייחס את הסתירה לטעות סופר:
"וכן היינו בעיניהם. פירש"י שמענו אומרים זה לזה נמלים יש בכרמים כאנשים. רבים מעמיקים למצוא טעם של רש"י שקרא בפירושו נמלים, ובמקרא כתיב חגבים. ואומר אני כי הדברים בטלים הם וטעה הסופר בודאי כי איתא במס' סוטה וז"ל שמענו אומרים גובריא אזלי בכרמיא כקמצין, ובידוע שקמצין בודאי חגבים הם ומינה לא תזוז".
אין ספק שבמדרש המתאר את ניקוב ההר על ידי קמצי הכוונה לנמלים ולא לחגבים משום שרק הנמלים ידועות כחופרות מעולות. מיני נמלים רבים חופרים בקרקע מחילות מסועפות העשויות להגיע לגודל ועומק עצומים. עומק המחילה של נמלת הקציר עשוי להגיע ל – 3 מ'.
איזכור נוסף שבו תרגום קמצי לנמלים סביר יותר נמצא במסכת שבת (קי ע"ב): "לירקונא תרין בשיכרא ומיעקר ואי לא לייתי רישא דשיבוטא דמילחא, ולישלוק בשיכרא ולישתי. ואי לא לייתי מוניני דקמצי. ואי ליכא מוניני דקמצי לייתי מוניני דנקירי וכו'"(2) . מפרש רש"י: "מוניני דקמצי - ציר חגבים". הגמרא מונה תרופות לצהבת ("ירקונא") ואחת מהן היא מיץ של "קמצי". ייתכן והכוונה לחומצה פורמית שניתן להפיקה מנמלים ודבורים. חרקים אלו מייצרים את החומצה הפורמית לצרכי הגנה והתקפה. חומצה זו היא גם אחד החומרים הפעילים בקוצי רוב מיני הסרפד הגורם לצריבה בעור בעקבות מגע עם העלים. לחומצה הפורמית השפעה אנטי בקטריאלית וייתכן שהיא סייעה לרפא צהבת זיהומית. כמובן שעלינו להניח שהצהבת נחשבה כמחלה מסכנת חיים ולכן הותר להשתמש במיצוי נמלים למרות היותן בעל חיים אסור למאכל.
קמצי = חגבים
הערוך (ערך "קמץ") פירש "... וכיון שעלה חזינן אנשי דדמו לקמצי באילני פי' חגבים". ח. י. קאהוט ב"ערוך השלם" (שם) כתב שקמצא בסורית ובערבית פירושו חגב. לא ידוע לי מהו המילון בו השתמש אך בערבית בת זמננו "קמץ" (قمص) פירושו קפץ או ניתר, התנהגות המאפיינת את החגבים אך לא חגב. לדעת ל. לוויזון מקור השם "קמצי" הוא בשורש ק.מ.ץ כלומר קמיצה או אחיזה. פועל זה מאפיין את האופן בו החגבים נאחזים בגבעולים או משטחים אחרים בעזרת "צפורניהם".
בגמרא בשבת (עז ע"ב) מצאנו: "מאי טעמא קרנא דקמצא רכיכא? משום דדיירא בחילפי, ואי קשיא נדיא ומתעוורא. דאמר שמואל: האי מאן דבעי דליסמיה לקמצא לשלופינהו לקרניה"(3). מפרש רש"י: "קמצא - ארבה, ולי נראה: קמצא - [נמלה]". לכאורה שני פירושים אלו מתאימים להקשר משום שהן לחגב והן לנמלה יש "קרניים" כלומר מחושים שבעזרתם חרקים אלו מתמצאים בסביבתם אם כי מחושי אחד ממיני החגבים, הסלעם הדו-גוני (תמונה 1), (הנקרא איל קמצא) דומים יותר לקרניים(4) (ראו עוד במאמר "העיד רבי יוסי בן יועזר איש צרידה על איל קמצא דכן").
זהות ה"קמצי" בסוגייתנו ברורה יותר ומתאימה לחגב משום שכאשר נאמר לרב יהודה שהגיעו "קמצי" גזר תענית כפי שהיה מקובל בתגובה לפלישות ארבה. העובדה שבהתחלה הארבה לא גרם לנזק ("אמרו ליה: לא קא מפסדן") נובעת אולי מכך שמספר הפרטים שהגיעו היה קטן ואילו רב יהודה חשש שבסופו של דבר הוא יתרבה ויזיק. בכך נהג כדברי רבי עקיבא (תענית, כב ע"א): "ארבה וחסיל אפילו לא נראה בארץ ישראל אלא כנף אחד מתריעין עליהן". הביטוי "אתו קמצי" רומז על כך שאין מדובר בנמלים משום שהן אינן נודדות אלא אם כן נניח שהכוונה בביטוי "אתו קמצי" שהן התרבו מאד.
בירושלמי (וילנא, עבודה זרה, פ"ה הלכה ד') אין ספק שקמצין הם חגבים: "... רבי ירמיה אכל חמצין רבי חזקיה אכל קמצין". מפרש "פני משה": "חמצין. מין קטנית משלהם. בפרק הבא על יבמתו טלופחי עבדא ליה חימצי". "קמצין. מין חגבים טהורים משלהן". "איל קמצא" הוא בוודאי חגב: "העיד רבי יוסי בן יועזר איש צרידה על איל קמצא דכן וכו'" (עדויות, פ"ח מ"ד). מפרש הרמב"ם: "איל קומציא, איל של ארבה, והוא מין ממיני הארבה דומה לאיל, ותרגום חגבים קומצין. העיד שהוא ממיני הארבה הטהור ומותר לאכלו. ותרגום טהור דכי, וטהורים דכן".
בבראשית רבה (וילנא, בראשית פרשה כא ה') נאמר: "דרש רבי פפוס הן האדם היה כאחד ממנו, כאחד ממלאכי השרת ... רבנן אמרי כגבריאל שנאמר (דניאל י) והנה איש אחד לבוש הבדים, כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה". הפירוש היחיד האפשרי הוא חגב משום שבו נוכל לאתר "לבוש" היוצא ממנו כדברי המדרש. הכוונה, כנראה, לאוכפית המכסה את החזה ונראית כלבוש חיצוני (תמונה 2), מבנה שלא קיים בנמלים. ייתכן והקומץ המופיע בגמרא בברכות (ג ע"ב) הוא ה"קמצא": "... כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמרו לו: אדונינו המלך, עמך ישראל צריכין פרנסה. אמר להם: לכו והתפרנסו זה מזה. אמרו לו: אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחוליתו". בפירושו השני של ה"שיטה מקובצת" מצאנו: "... ענין אחר אין הקומץ לשון ארבה כלומר אם אוכל הארי ארבה אחד אינו שבע בכך. כחגבים כקומצין".
מקור נוסף שממנו משתמע כמעט באופן ודאי שקמצא הוא חגב הוא בדברי הגמרא ביבמות (קכא ע"ב): "ודלמא לא אזלי! אמר רב יהודה אמר שמואל: דקאמרי הרינו באין מלספוד ומלקבור את איש פלוני. ודלמא קמצא בעלמא שכיב ליה, ואסיקו ליה על שמיה! דקאמרי כן וכן רבנן הוו התם, כן וכן ספדני הוו התם" (5). מפרש רש"י: "קמצא בעלמא - חגב או נמלה המיתו התינוקות והעלו לה שם איש פלוני כדרך שהתינוקות משחקין". קשה להניח שילדים ישחקו ויערכו לוויה לנמלה אך משחק בחגבים מקובל למדי וכן גם עריכת "לוויה". "רבי יהודה אומר: אף המוציא חגב חי טמא כל שהוא, שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו ... רבי יהודה אומר אף המוציא כו'. ותנא קמא סבר לא, מאי טעמא דילמא אכיל ליה. אי הכי, טהור נמי; דהא רב כהנא הוה קאים קמיה דרב, והוה קמעבר שושיבא אפומיה, אמר ליה: שקליה, דלא לימרו מיכל קאכיל ליה, וקעבר משום בל תשקצו את נפשתיכם? אלא, דילמא מיית ואכיל ליה. ורבי יהודה: אי מיית קטן מיספד ספיד ליה"(6) (שבת, צ ע"ב).
הערוך לנר (שם) התקשה בדברי רש"י אך למסקנתו אכן ל"קמצי" שתי משמעויות :
"בד"ה קמצא. חגב או נמלה. הא דכתב רש"י שני דברים אף שבש"ס לא הוזכר רק אחד בזה לשיטתו קאי שאף שודאי חגב נקרא קמצא כמו שתרגם אונקלוס על ונהי בעינינו כחגבים כקומצין וכן אמרינן סוטה (לה א) מכל מקום גם נמלה נקרא כן דבברכות (נד ב) במעשה דעוג מלך הבשן איתא אתי קומצי ופי' רש"י נמלים וכן הוא בערוך אבל הרשב"א פי' גם שם דחגבים הם".
דרך נוספת ליישוב הסתירה, לפחות באופן חלקי, נמצאת בדברי המזרחי (במדבר, י"ג):
"ופרש"י ז"ל: "דשמעינהו שקורין אותן חגבים", שתרגום "כחגבים" כקומצין. וכן משמע נמי מלשון "וכן היינו בעיניהם", שפירושו שכמו שהיינו בעינינו כחגבים, כן היינו גם כן בעיניהם. ולכן על כרחנו שנאמר שבוש נפל בספרים וכתבו: נמלים יש בכרם, במקום: חגבים יש בכרם. ושמעתי מיש אומרים, שצריך להיות חנמֵלים במקום נמלים, ופרשו חנמלים חגבים, כי פרשו (תהלים עח, מז) "ושקמותם בחנמל" כחגבים, אבל הרד"ק פירש שהוא מין ממיני הברד".
.JPG) |
|
 |
|
תמונה 1. סלעם דו-גוני |
|
תמונה 2. סלעם יפה רגל |
(1) פירוש: על האבן שבקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל אין מקרא כתוב, אלא גמרא גמירי לה [מסורת מסורה היא]. ומסופר שכך אמר עוג: מחנה ישראל כמה הוי [הוא] תלתא פרסי [שלוש פרסאות], איזיל ואיעקר טורא בר תלתא פרסי ואישדי עלייהו, ואיקטלינהו [אלך ואעקור הר בן שלוש פרסות ואשליך עליהם, ואהרגם]. אזל [הלך] ועקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה [הר בן שלוש פרסות ושם על ראשו], ואייתי קודשא בריך הוא עליה קמצי [והביא הקדוש ברוך הוא עליו חגבים] ונקבוה לכיפת ההר, ונחית בצואריה [ונפל ההר על צווארו]. הוה בעי למשלפה [היה עוג רוצה לשלוף אותו] מעל ראשו, משכי שיניה להאי גיסא ולהאי גיסא [נמשכו שיניו לצד זה ולצד זה של ראשו] ולא מצי למשלפה [יכול היה לשולפו].
(2) פירוש: הזכרנו מקודם את הסגולה לְיַרְקוֹנָא [לרפואת חולי ירקון] שישתה תְּרֵין בְּשִׁיכְרָא [שנים מן הדברים המוזכרים שם בשכר], וּמִיעֲקַר [וייעקר]. ואמרו: וְאִי לֹא היו לו אותם דברים, קומוס אלכסנדרי, כרכום גינה ואלום, או שלא הואילו לֵיְיתֵי רֵישָׁא דְּשִׁיבּוּטָא דְּמִילְחָא וְלִישְׁלוֹק בְּשִׁיכְרָא, וְלִישְׁתִּי [יביא ראש שיבוטה במלח ויבשלנו בשיכר, וישתה] אותו משקה. וְאִי [ואם] לֹא הועיל לֵיְיתֵי מוֹנִינֵי דְּקָמְצִי [יביא ציר חגבים] וישתה ממנו. וְאִי לֵיכָּא מוֹנִינֵי דְּקָמְצִי [ואם אין ציר חגבים] לֵיְיתֵי מוֹנִינֵי דִּנְקִירֵי [יביא ציר עופות קטנים] וכו'.
(3) פירוש: מַאי טַעְמָא קַרְנָא דְּקַמְצָא רְכִיכָא [מה טעם קרן המישוש של החגב רכה]? אמר לו: מִשּׁוּם דְּדָיְירָא בְּחִילְפֵי, וְאִי קַשְׁיָא נָדְיָא וּמִתְעַוְּורָא [שהוא דר בין העשבים ואם היתה הקרן קשה, היתה נשברת ומתעוור החגב], שמשמאבד החגב את כלי המישוש הריהו מאבד את כושר התנועה. שכן אמר שמואל: הַאי מַאן דְּבָעֵי דְּלִיסְמֵיהּ לְקַמְצָא לְשַׁלוֹפִינְהוּ לְקַרְנֵיהּ [מי שרוצה לעוור את החגב, שישלוף, יחתוך את קרנו].
(4) מחושי החרקים מסייעים בהתמצאות אך הם אינם עיניים במובן המלא משום שלכולם יש גם עיניים. הקבוצה היחידה שבה העיניים ממוקמות על המחושים היא סדרת חלזונות היבשה. לקבוצה זו שני זוגות מחושים והעיניים נמצאות בקצה הזוג האחורי.
(5) פירוש: גמרא שנינו במשנה שאפשר לסמוך על מה שהתינוקות אומרים: "הרי אנו הולכים לספוד ולקבור את איש פלוני". ושואלים: וְדִלְמָא [ושמא] לֹא אָזְלֵי [הלכו] כלומר, שחושבים שימות אותו אדם והולכים לספוד לו, ובסופו של דבר לא מת? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: דְּקָאָמְרִי [שאומרים] התינוקות: "הֲרֵינוּ בָּאִין מִלִּסְפּוֹד וּמִלִּקְבּוֹר אֶת אִישׁ פְּלוֹנִי". ושואלים: כיון שתינוקות הם, וְדִלְמָא קַמְצָא בְּעָלְמָא שְׁכֵיב לֵיהּ וְאַסִּיקוּ לֵיהּ עַל שְׁמֵיהּ [ושמא חגב בלבד ששיחקו בו מת לו והעלו אותו, וקראו לו, על שמו של אותו אדם] ועשו התינוקות משחק לויה של הספד, ואין מכאן ראיה! ומשיבים: דְּקָאָמְרִי [שאומרים] התינוקות: "כֵּן וְכֵן רַבָּנַן הָווּ הָתָם. כֵּן וְכֵן סַפְדָּנֵי הָווּ הָתָם [כך וכך חכמים היו שם, כך וכך ספדנים היו שם]", שוודאי הם מספרים על מאורע שהיה.
(6) פירוש: שנינו במשנה שר' יְהוּדָה אוֹמֵר שאַף הַמּוֹצִיא חגב חי טמא חייב בכל שהוא שכן מצניעים אותו לתינוק לשחק בו. ומסבירים: וְהתַּנָּא קַמָּא סָבַר [הראשון סבור] שלֹא נותנים לתינוק חגב טמא קטן לשחק בו. מַאי טַעְמָא [מה טעם] הדבר? משום החשש דִּילְמָא אָכֵיל לֵיהּ [שמא יאכל אותו] הילד. ומקשים: אִי הָכִי [אם כך] שחוששים לדבר, אם כן חגב טָהוֹר נַמִי [גם כן] יאסרו לתת לתינוק שמא יאכלנו. דְּהָא [שהרי] מסופר שרַב כָּהֲנָא הֲוָה קָאֵים קַמֵּיהּ [היה עומד לפני] רַב וַהֲוָה קָמַעֲבַר שׁוֹשִׁיבָא אַפּוּמֵּיהּ [והיה מעביר חגב חי טהור ליד פיו]. אָמַר לֵיהּ [לו] רב לרב כהנא: שְׁקַלֵיהּ [הנח אותו] כדי שלֹא לֵימְרוּ מֵיכַל קָאָכֵיל לֵיהּ וְקָעָבַר [יאמרו שאוכל הוא אותו ועובר] מִשּׁוּם "בל תְּשַקְּצוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם", נמצא שאף אכילת חגב טהור בעודו חי יש בה משום עבירה! אֶלָּא יש לומר שאף לדעת סתם משנה אין חשש שהילד הקטן יאכל את החגב שהוא משחק בו, אלא טעם האיסור בחגב טמא הריהו דִּילְמָא מָיֵית וְאָכֵיל לֵיהּ [ושמא ימות החגב ויאכל אותו], ולכן אין מניחים לילד לשחק בחגב טמא. וְר' יְהוּדָה סבר שאין לחשוש לכך, כי אִי מָיֵית אם ימות החגב הקָטָן מִיסְפַּד סָפֵיד לֵיהּ [יספוד לו] ויתאבל עליו, ובודאי לא יאכלנו.
רשימת מקורות:
ל. לוויזון, 'הזואולוגיה של התלמוד', עמ' 295.
ח. י. קאהוט, הערוך השלם (ערך "קמץ")
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
