טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו  

אלא שומשמי למאי חזי – שומשום מזרחי

"רב יהודה שרא למיעקר כיתנא, ולמיקטל כשותא, ולמיעקר שומשמי. אמר ליה אביי לרב יוסף: בשלמא כיתנא חזי לחפיפה, כשותא חזי לשיכרא, אלא שומשמי למאי חזי? חזי לנזיי דאית בהו" (מועד קטן, יב ע"ב).

פירוש: רב יהודה שרא למיעקר כיתנא, ולמיקטל כשותא, ולמיעקר שומשמי [התיר לעקור פשתן, ולהרוג, לקצץ כשות, ולעקור שומשומים]. אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: בשלמא כיתנא [נניח לגבי הפשתן] חזי [ראוי] הוא אפילו בחול המועד לחפיפה [לכסות] בו דברים, כשותא חזי לשיכרא [כשות ראויה לעשיית שיכר], להשתמש בה מיד, אלא שומשמי למאי חזי [השומשומים למה הם ראויים], שהרי הגבעולים קצרים ואינם ראויים לכיסוי, וגרעיני השומשומים צריכים זמן רב לייבוש עד שיהיה ניתן לעצור מהם שמן. אמר לו: חזי לנזיי דאית בהו [ראויים הם לפחות לשימוש לכוספא היוצאת מהם] לאחר סחיטת השמן מהשומשומים (באדיבות התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי: שומשום מזרחי   שם באנגלית: Sesame   שם מדעי: Sesamum indicum - Sesamum orientale


נושא מרכזי:  מה השימוש האפשרי בשומשום מיד לאחר עקירתו?
 

לריכוז המאמרים שנכתבו על השומשום הקש/י כאן.

אנו מוצאים בין המפרשים שיטות שונות להסבר שאלתו של אביי "אלא שומשמי למאי חזי" המתבטאות בהכרח גם בתשובה "חזי לנזיי דאית בהו"? ראוי לציין שהשיטות העיקריות סותרות זו או זו באופן חזיתי כך שמוצדק יהיה להיעזר במידע ביולוגי על מנת להכריע ביניהן. נפתח בשיטה העולה בקנה אחד עם הידוע לנו מהעולם החקלאי ומתאימה לסוגיה בבבא בתרא (סח ע"א) ("הויא הנהו חנואתא אבראי, דהוו שטחו בהו שומשמי").

מהשקלא וטריא של אביי ורב יוסף בסוגייתנו נוכל להסיק שבסמוך לעקירת שומשום מהקרקע הוא איננו ראוי לשימושו הרגיל ומכאן צצה השאלה מדוע מותר לעוקרו במועד? אכן שומשום בשלב הזה איננו ראוי לשימוש העיקרי שהיה לו בתקופת חז"ל והוא הפקת שמן ובנוסף גם אין הוא ראוי למאכל. הסיבה לכך היא משום שהשומשום נעקר בעודו לח בניגוד לגידולי שדה רבים אחרים. מפרש הריטב"א (מועד קטן, יב ע"ב): "אלא שומשמי למאי חזיא - פירוש שהרי אינן ראוין לאכילה ולא לשמן עד שיכמשו לאחר זמן, ופרקינן משום נזייתא דאית בהו כלומר אותן שמתייבשין במחובר דהנהו חזו לאכילה או לעשות מהן שמן, אבל אותן שאינן יבשין לא חזו למידי, ורבינו האי ז"ל פירש לנזייתא דאית בהו הגרעינין שלהן ראויין להסקה"(1).

המאירי מוסיף הסבר לכך שחלק מהזרעים הקדימו להתייבש: "... ואף על פי שהשומשמין אין ראוין לעשות מהן שמן עד שהם מתיבשים הרבה משנתלשו מכל מקום חזו לנזיאתא דאית בהו רצה לומר גרעינים הדקים שבהם שמתיבשים אף במחובר". תוספת להסבר זה אנו מוצאים בספר "המכתם":

"לנזייתא – פי' הראב"ד ז"ל לעשות שמן, ואין ראויים לשמן עד שיתייבשו ואחר כך טוחנין אותן, ובשביל כך לא היו ראויים במועד אלא הנזייתא שבהם, והם הדקים, שמתייבשים במחובר שהן כעין לקות, דאמרינן בסנהדרין פרק היו בודקין (מא ע"ב): מטיבותיה דמר אמרינן ביה טובא מנזייתא (הגרסה שלפנינו היא מנזיהותיה) דמר לא אמרינן ביה ולא חדא, כלומר שאין אנו גורסים אלא הדברים הטובים שאנו מקובלין מפי הרב והשאר אנו מניחין".

מפרשים אחרים מתעלמים מכך שהשומשום עדיין ירוק בעת עקירתו מהקרקע ולח ולכן לא ראוי להפקת שמן וכנראה גם לא למאכל. שימוש אפשרי בשומשום מיד לאחר הקציר מובא על ידי הר"ן: "דחזינן לנזי דאית בהו. פירוש שהגרעינין נאכלין עם הדבש מבושלים". בפסקי הרי"ד אנו מוצאים את שיטה זו באופן מפורט יותר:

"רב יהודה שרא למיעקר כיתנא ולמיקטל כשותא ולמיעקר שומשמי, אמר ליה אביי לרב יוסף בשלמא כיתנא חזי לחפיפה. פי' ראוי הפשתן לכסות בו גיגית של שכר מפני שהוא ארוך. כשותא חזי לשיכרא להטיל שכר במועד, אלא שושמי למאי חזיין. פי' שהן קצרין ולא חזי לכיסוי. אמר ליה חזיין לנזיי דאית בהו. פירוש הגרעינין שלהן עושין מהן שמן, וגם נאכלין עם הדבש מבושלין".

לשיטה זו הבעיה בשומשום איננה במצב הגרגירים אלא אורך הגבעולים. פירוש זה תמוה משום שלא ניתן להבין מה הייתה ההווה אמינא של המקשן שלמעשה הפך את השימוש העיקרי למשני. האם לא ידענו שהשומשום ראוי למאכל? הפוכים הם דבריו של רבי שלמה בן היתום: "אמר ליה רב יוסף לאביי, חזי לנזייתא, לכרות, נזייתא הן כרות וחביות, כלומר לכסות בה דות ופיטס שיש בהן שכר. נ"א חזי לנזויי דאית ביה, ראוי הוא לגרעינים שיש בו לעשותם בשכר". דווקא השימוש שלדעת הרי"ד איננו אפשרי בשומשום הופך לתירוץ "חזי לנזייתא".

דרך ביניים אנו מוצאים בדבריו של תלמידו של ר"י מפריש: "שומשומי למאי חזי? שגוף השומשומין לא חזי למידי בחולו של מועד, שאף להסק אינו ראוי עד שיתיבש זמן מרובה. חזי לנזייתא (גירסת כת"י מינכן, הערוך פירש קנקנים) דאית בהו. נזייתא הוא מקום כנוס הזרע שבראשו, ואותו זרע ראוי לאכילה כמו שהוא לח, אע"פ שאינו ראוי לעשות ממנו שמן עד שיתייבש זמן מרובה". בניגוד לסבורים שגרגירי השומשום ראויים מיד למאכל והפקת שמן הוא סבר שהם ראויים רק למאכל. לכאורה נראה שנקט כדעתם של הערוך ורש"י: הערוך (ערך "נזיי"): "בגמרא דפרק מי שהפך במ"ק שומשמין למאי חזו חזו לנזיי דאית בהו פירוש גרעינין דאית בהן שושמין דחזו למשחא. רש"י: "לנזיי - כמו נזייתא דשיכרא (בבא קמא לה, א), לנזיי - גרעינין דאית בהו בשומשמין, דחזו למיעבד בהו משחא". שניהם מתייחסים לשמן בלבד.

תמונה 1. ערימות שומשום פרושות לייבוש - בקעת בית נטופה           צילם: יצחק תור  
 

תמונה 2. שומשום מזרחי		תמונה 3. שומשום מזרחי - גבעולים והלקטים         צילם: יצחק תור

(1) בפירוש לאחד הקדמונים על הרי"ף אנו מוצאים גירסה שונה ועל פיה אין מדובר ב"גרעינין" אלא ב"גילי" כלומר הקש (הגבעולים). על פי הסבר זה עלינו להניח שהגבעולים מתייבשים לפני הזרעים.

לעיון נוסף:

ז. עמר, גידולי ארץ ישראל בימי הביניים (326-328). על תולדות הגידול והמסחר בשומשום.
 
 
 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

כתב: ד"ר משה רענן    © כל הזכויות שמורות

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.