טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
האי מאן דשדא ליפתא בי פילי דארעא דגר - לפת
"א"ר ירמיה ביראה אמר רב יהודה: האי מאן דשדא ליפתא בי פילי דארעא דגר - לא הוי חזקה; מאי טעמא? בעידנא דשדא לא הוי שבחא, השתא דקא שבח - ממילא קא שבח" (בבא בתרא נ"ג ע"ב – נ"ד ע"א).
שם עברי: לפת שם באנגלית: Turnip שם מדעי: Brassica rapa
שם במקורות: ליפתא שמות בשפות אחרות: ערבית - לפת, סלג'ם
נושא מרכזי: מדוע נבחרה הלפת כצמח הנזרע בקרקע הגר?
לנושאים נוספים העוסקים בלפת הקישו כאן.
הלפת היא גידול תרבות ממשפחת המצליבים שהיה מקובל ביוון, רומא, סין ומצרים העתיקים וגם בארץ. גידול זה הוזכר במשנה בהקשרים שונים. לגבי כלאיים: הַטּוֹמֵן לֶפֶת וּצְנוֹנוֹת תַּחַת הַגֶּפֶן, אִם הָיוּ מִקְצָת עָלָיו מְגֻלִּין, אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לא מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, וְלא מִשּׁוּם שְׁבִיעִית, וְלא מִשּׁוּם מַעַשְׂרוֹת, וְנִטָּלִים בַּשַּׁבָּת" (כלאים א' ט'). לגבי מעשרות: "הָעוֹקֵר לֶפֶת וּצְנוֹנוֹת מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ וְנוֹטֵעַ לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ לְזֶרַע, חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא גָּרְנָן" (מעשרות ה' ב') ועוד. קיימת תמימות דעים לגבי זיהוי הלפת עם הצמח שנקרא בשם זה גם היום. הרמב"ם בפיהמ"ש (כלאים, פ"א מ"ג) כותב: "לפת "אלפת". ח. אלבוים מעיר שרוב הפרשנים לא ראו צורך לזהות את הלפת. הפרשנים בערבית לא ראו צורך לתרגם משום שהכתיב העברי והערבי זהים וברור שהם זיהו את הלפת עם Brassica rapa. המנעותם של המפרשים והמתרגמים לשפות האירופאיות מובנת פחות אך ייתכן שגם להם היה הזיהוי ברור ואכן גם בין החוקרים אין עליו מחלוקת.
החלקים הנאכלים בלפת הם העלים הזקוקים לבישול בדומה לתרד, והאשרוש (האשרוש הוא החלק המעובה של הלפת הכולל את צוואר השורש המעובה ומעט שורש מעובה) הנאכל חי או כבוש. החלקים הנאכלים בלפת הם העלים הזקוקים לבישול בדומה לתרד, והאשרוש (האשרוש הוא החלק המעובה של הלפת הכולל את צוואר השורש המעובה ומעט שורש מעובה) הנאכל חי או כבוש או מבושל. בגמרא (שבת, לז ע"ב) אנו מוצאים שבישול ממושך משפר את טעם הלפת: "אמר רב נחמן: מצטמק ויפה לו אסור, מצטמק ורע לו מותר. כללא דמלתא: כל דאית ביה מיחא (קמח) מצטמק ורע לו, לבר מתבשיל דליפתא, דאף על גב דאית ביה מיחא מצטמק ויפה לו הוא וכו'". ללפת כמה זנים בצורות שונות וכנראה שהלפת בספרות חז"ל בעלת אשרוש שטוח. מכאן נובע הכינוי "לפתן" לאדם שגולגלתו שטוחה כפי שאומרת המשנה בבכורות (פ"ז מ"א) לגבי מומים הפוסלים בכהנים: "מומין אלו, בין קבועין בין עוברים פוסלין באדם. ויתר עליהן: הכילון והלפתן והמקבן וכו'". מפרשת הגמרא (בכורות, מג ע"ב): "לפתא - דדמי רישיה לגדגלידא דליפתא. תנא: וצוארו עומד באמצע ראשו". מפרש רש"י: "לגדגלידא דליפתא - לראש הלפת שראשה רחב והולכת וכלה למטה". יהוסף שוורץ כותב בספרו "תבואות הארץ": "בלשון ערב "אלליפתּ" שם הכללי. נמצא ב' מינים לבנים ואדומים ונקראים בלשון ערב (של ארץ מצרים) "אלשלגם ואלשונדר".
הגמרא קובעת שזריעת לפת בסדקים בקרקע הגר איננה חזקה. מפרש רש"י: "דשדא ליפתא בי פילי - שזרע לפת בתוך נקעים של קרקע הגר ולא כיסה עפר ולא עשה כלום, כי אם זריקת הלפת בתוך החריץ, לא הויא חזקה, שהרי לא עשה שום תיקון בקרקע, והשלכת זרע בקרקע אינו מעשה אלא אם כן זורע ואח"כ מכסהו, ואע"פ שגדל הלפת ונשרש בקרקע היום ולמחר ממילא הוא דקשבח". הגמרא עוסקת באדם שזרע לפת כלאחר יד ללא שום השקעה. הוא לא חרש ולא כסה את הזרעים. הגמ' בברכות (מ"ד ע"א) מביאה רשימת מזונות וערכם הרפואי. הלפת מובאת כמזון שאיננו ראוי לאכילה: "אוי לו לבית שהלפת עוברת בתוכו". אולי ערכה התזונתי הנמוך של הלפת גרם לזילזול בחשיבותה כגידול חקלאי דבר המסביר את הזריעה המרושלת שלה. גם בימינו הלפת משמשת יותר כמזון לבעלי חייים והפקת שמן מזרעיה ופחות למאכל. ככלל אין הכרוביים עשירים באבות מזון אך הם חשובים כמקור לוויטמינים.
נקודה נוספת שראוי להתייחס אליה היא מנגנון הנביטה של הלפת. על פי האמור בגמרא המקרה המיוחד המובא כאן הוא של לפת שנבטה מבלי שהזרעים כוסו לאחר פיזורם. צורת זריעה זו משליכה על המצב ההלכתי. מאחר והמחזיק לא כיסה את הזרעים הוא לא ביצע שום "תיקון" בגוף הקרקע. זרעים שונים צריכים להזרע בעומקי קרקע רדודים או עמוקים על פי מבנה הצמח. בדרך כלל קיים מנגנון המונע את נביטה הזרע כאשר הוא איננו ממוקם בעומק המתאים או במקום המתאים. אחת משיטות הבקרה לנביטה מוצלחת הוא "מד אור" המדווח לצמח היכן הוא נמצא מבחינת עומק הקרקע. ככל שהסביבה חשוכה יותר הצמח "יודע" שהוא נמצא בעומק רב יותר. צמח הרגיש לצל כמו הטיון הדביק נובט רק באור. על פי המתואר בסוגיה הלפת נבטה גם ללא כיסוי באדמה ויש לשאול האם נתון זה מתאים ללפת שבידינו?
לפת צילם: thebittenword.com
הרחבה
ביולוגיה
צמח המוצא של הלפת לא ברור כמו גם מוצאם של רבים מצמחי התרבות ממשפחה זו – משפחת המצליבים. ייתכן ומוצא חלק מהמינים הוא כרוב החוף. קיימות מחלוקות לגבי התוקף שיש להקבלה בין מינים הקיימים היום למינים שתוארו במקורות קדומים. מקובל למיין את גידולי הכרוביים לשתי קבוצות ברמת מין ושתיהן נכללות בקבוצת מיון הנקראת שבט הכרוביים Brassiceae)). שבט זה כולל שני מינים שכל אחד מהם מתחלק לכמה תתי מין או ואריאנטים.
א. קבוצת המין Brassica oleracea, הכוללת זנים אחדים: כרוב לבן, כרוב אדום, כרוב מסולסל, כרוב ניצנים כולם בעלי "ראשים", כרובית וברוקולי ירוק שאוכלים בהם את התפרחת; כרוב עלים וקולרבי.
ב. קבוצת המין Brassica rapa, שמגדלים ממנה בארץ את הכרוב הסיני ואת הלפת. יש להעיר שלמרות שהצנון דומה מאד ללפת אין הוא שייך לאותו המין. כיום מגדלים בעולם, באופן נרחב, זני לפת עבור עלים, אשרושים ועבור הזרעים המשמשים להפקת שמן. בעבר נחשבה הלפת כמין שונה מהמינים ששימשו להפקת שמן ולכן נקראה בשם שונה. החל מתחילת שנות ה – 90 לאחר שנמצא שה"מינים השונים" מכליאים באופן חופשי זה עם זה הם אוחדו למין אחד. מאחר והלפת הוגדרה על ידי לינאוס ראשונה נקראו כל המינים על שמה Brassica rapa. שמן הקנולה מופק מאחד מזני הלפת וממינים קרובים כמו כרוב הנפוס (Brassica napus) . תפוצת מין הבר רחבה מאד והיא משתרעת על פני אגן הים התיכון, אירופה הממוזגת, סיביר, דרום מערב אסיה ומזרח אסיה. ההבדלים בין הגידולים החקלאיים של הלפת במערב תחום התפוצה ובמזרחו הביאו למחשבה שמקורם מזני בר שונים והביות התבצע באופן בלתי תלוי באגן הים התיכון ובסין.
נקודה מעניינת בהשוואה בין מיני הכרוביים השונים הוא מהלך הברירה והתרבות שהביא לפיתוח וניצול של חלקי צמח שונים במינים השונים: שורש, גבעולים מעובים, עלים בודדים, עלווה, תפרחת, פרחים על גבעוליהם, וגם זרעים יבשים (להפקת שמן). בדומה להרבה ירקות של העולם העתיק הלפת כמעט שלא מיוצגת בהקשרים ארכיאולוגיים. לעומת זאת היא מיוצגת היטב במקורות כתובים. עדויות לשימוש בלפת לשמן נמצאו באירופה החל מהתקופה הניאוליטית ותקופת הברונזה. העדות הראשונה לגידול לפת עבור האשרוש נמצאה ברשימת גידולים שהיו בגנו של מראדך-בלאדן מבבל (722-711 לפנה"ס). החל מהתקופה ההלניסטית והלאה מוזכרת הלפת כגידול מאכל כמה פעמים על ידי מחברים יווניים ורומאים וכמובן פעמים רבות בספרות חז"ל.
רשימת מקורות:
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 12 (עמ' 71-75).
חיים צבי אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 96-97).
יהודה פליקס, הצומח החי וכלי החקלאות במשנה (עמ' 98).
Zohary, D. & Hopf, M. (2000). Domestication of Plants in the Old World Oxford: Oxford Univ. Press (pp. 199-200)
לעיון נוסף:
ז' עמר, גידולי ארץ ישראל בימי הביניים, נוה צוף תש"ע, עמ' 282.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
.
