טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
חזא קרא דמחת בביתיה שבקיה ונפק – דלעת
"... ואסור בהיטריות רכות, שהחולין אוכלין בהן פיתן. איני, והא רבי ירמיה חלש, על לגביה ההוא אסיא לאסיוה, חזא קרא דמחת בביתיה שבקיה ונפק, אמר: מלאך מותא אית ליה לדין בביתיה, ואנא איעול לאסאה יתיה? לא קשיא: הא ברכיכי, הא באשוני. רבא בר עולא אמר: הא בקרא גופיה, והא בגוויה דקרא, דאמר רב יהודה: לוליבא דקרא בסילקא" (נדרים, מט ע"א). "אמר ליה רב לחייא בריה, וכן א"ל רב הונא לרבה בריה: כל מידעם לא תפלוט קמיה רבך, לבר מן קרא ודייסא, שהן דומין לפתילתא של אבר, ואפילו קמי שבור מלכא פלוט" (נדרים, מט ע"ב).
פירוש: "וְאָסוּר בְּהִיטְרִיּוֹת (דלעות) רַכּוֹת שֶׁהַחוֹלִין אוֹכְלִין בָּהֶן פִּיתָּן. ושואלים: אִינִי [וכי כך הוא]?! וְהָא [והרי] ר' יִרְמְיָה חֲלַשׁ [חלה], עָל לְגַבֵּיהּ הַהוּא אָסְיָא לְאַסְיוּהּ [נכנס אליו רופא אחד לרפאותו], חֲזָא קָרָא דְּמָחַת בְּבֵיתֵיהּ [ראה דלעת שמונחת בביתו], שְׁבַקֵיהּ וּנְפַק [הניחו ויצא]. אָמַר: מַלְאַךְ מוֹתָא אִית לֵיהּ לְדֵין בְּבֵיתֵיהּ וַאֲנָא אֵיעוֹל לְאַסָאָהּ יָתֵיהּ [מלאך המוות (הדלעת) נמצא לו לזה בביתו ואני אכנס לרפא אותו]?! הרי שדלעת מזיקה לחולה! ודוחים: לָא קַשְׁיָא [אין זה קשה]; הָא [זה] שהם טובים לחולי בְּרַכִּיכֵי [בדלועים רכים], הָא [זה] שהם רעים לגוף בְּאַשּׁוּנֵי [בקשים]. רָבָא בַּר עוּלָּא אָמַר: יש לומר, הָא [זה] שהיא קשה לגוף בְּקָרָא גּוּפֵיהּ [בדלעת עצמה], וְהָא [וזה] שהיא טובה לחולי בְּגַוֵּויהּ דְּקָרָא [בתוכה של הדלעת]. שאָמַר רַב יְהוּדָה: לוּלִיבָא דְּקָרָא [תוכו של הדלעת] יפה לאכול אותו בְּסִילְקָא [עם תרד] וכו' ... אָמַר לֵיהּ [לו] רַב לְחִיָּיא בְּרֵיהּ [בנו], וְכֵן אָמַר לֵיהּ [לו] רַב הוּנָא לְרַבָּה בְּרֵיהּ [בנו]: כָּל מִידַּעַם [דבר] לֹא תִּפְלוֹט קַמֵּיהּ [לפני] רַבְּךָ, שיש בכך משום ביזיון לרב, לְבַר מִן קָרָא וְדַיְיסָא [חוץ מדלעת ודייסה] שֶׁכאשר אינם מתעכלים הֵן דּוֹמִין לִפְתִילְתָּא שֶׁל אֲבָר [פתילת עופרת] רותחת במעיים, וַאֲפִילּוּ קַמֵּי [לפני] שָׁבוֹר מַלְכָּא [המלך] פְּלוֹט אותן, משום שיש סכנה בדבר (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: דלעת הבקבוק שם באנגלית: Bottle Gourd שם מדעי: (Lagenaria vulgaris (L. siceraria
שם נרדף במקורות: דלעת יוונית, קרא
נושא מרכזי: מהו קרא ומעמדו הרפואי?
הקרא (קריא או קרויה) הוא שם נרדף לדלעת. לדעת רוב החוקרים הדלעת בספרות חז"ל היא מין הנקרא דלעת הבקבוק או קרא מצוי שמוצאו באיזורים הטרופיים של אפריקה ומהם התפשט לאסיה ולאזור הים התיכון (על זיהוי הדלעת ראו במאמר "מחתכין את הדלועין לפני הבהמה"). מין זה נחשב לאחד המינים הראשונים שבויתו על ידי האדם והוא כולל כמה תת מינים או מופעים שנקראו בתקופת חז"ל בשמות שונים ("ומותר בביצה טורמוטא ובדלעת הרמוצה"). כנראה שסתם דלעת במשנה ובגמרא היא דלעת יוונית (קרא מצוי). בתוספתא (נדרים, פ"א הלכה ו') נאמר: "... והנודר מן הדלועין אין אסור אלא בדלעת יוונית בלבד". דלעת הבקבוק שימשה למאכל, לתרופות וגם ליצירת כלים כמו למשל כלי קיבול (כפי שאתאר להלן) וכלי נגינה.
חשוב להדגיש שהדלעת בספרות חז"ל איננה הדלעת המצויה היום בשווקים. מוצא המינים הנקראים בימינו דלעת הוא ביבשת אמריקה והם לא היו מוכרים בעת העתיקה בעולם הישן. כ – 50 שנה לאחר גילוי אמריקה כבר הייתה דלעת השדה נפוצה באירופה וממנה הופצה לשאר חלקי העולם. במהלך השנים פותחו מהמינים השונים זנים ותתי זנים רבים. מהסוג דלעת (Cucurbita) מגדלים בעיקר שני מינים: דלעת גדולה (Cucurbita Maxima) בעלת פרי בגוון כחול בדרך כלל שמוצאה באמריקה הדרומית ודלעת השדה (Cucurbita pepo) בעלת פרי כתום שמוצאה במקסיקו. קיים מין נוסף שזניו השונים נכללים בסוג דלעת והוא Cucurbita moshata. בימינו, עם ירידת השימוש בכלי דלעת, החליפה הדלעת את הקרא כירק עד שכמעט נעלמה כגידול חקלאי.
את הקרא אנו פוגשים במימרא המפורסמת של אביי: "השתא דאמרת: סימנא מילתא היא, לעולם יהא רגיל למיחזי בריש שתא קרא ורוביא, כרתי וסילקא ותמרי" (1) (הוריות, יב ע"א, כריתות, ו ע"א). בכריתות מפרש רש"י בפשטות שקרא היא דלעת. בהוריות הוסיף רש"י ותיאר אחת מתכונות הדלעת: "קרא ורוביא כרתי וסילקא ותמרי - דהני גדלי לעגל טפי משאר ירקות. קרא דלעת, רוביא תלתן". על פי רש"י משתמע שאכילת הירקות שמנה אביי מהווה סימן ברכה משום שהם גדלים במהירות אך למעשה כבר מתקופת הגאונים השתמשו בשמותיהם של הירקות כסמלים לברכות בעלות הגייה דומה. מעניין שהקרא משמש בסדר אכילת הסימנים בראש השנה, לפי נוסח ספרד, לשתי ברכות. שתי הברכות מבוססות על שתי הגיות שונות - אל"ף ועי"ן. השם הערבי הוא קרע, וכנראה העי"ן התנוונה בארמית של חז"ל לאל"ף – קרא וכשאוכלים (או מניחים) קרא אומרים: "יהי רצון מלפניך אבינו שבשמים שתקרע (קרע) רוע גזר דיננו, וייקראו (קרא) לפניך זכויותינו".
מעמד ה"קרא" כמזון
את הדלעת בשמה "קרא" אנו פוגשים בהקשרים שונים. מדברי שמואל בגמרא בברכות (לו ע"א) משתמע שקרא (דלעת) נאכלה בדרך כלל רק לאחר בישול ומשום כך מברכים על קרא חיה ברכת "שהכל" כלומר ברכה בדרגה נמוכה יותר: "אמר רבי זירא אמר רב מתנא אמר שמואל: אקרא חייא וקמחא דשערי מברכינן עלייהו שהכל נהיה בדברו". לדעת מ. כסלו העובדה שמשמעות השם דלעת הורחבה גם למינים מהסוג cucurbita שמוצאם באמריקה (מינים הנקראים היום בעברית בשם דלעת) נובעת מכך שגם אותם אוכלים בעיקר על ידי בישול. ייתכן וברכת "שהכל" על קרא חי היא רק במין או מיני דלועים שחיוני לבשלם כמו ה"דלעת הרמוצה". "מאי דלעת הרמוצה? אמר שמואל: קרא קרקוזאי. רב אשי אמר: דלעת הטמונה ברמץ וכו'" (נדרים, נא ע"א) ("ומותר בביצה טורמוטא ובדלעת הרמוצה").
מעמדו הרפואי של ה"קרא"
בסוגייתנו הקרא מוזכר תחת השם "היטריות" כמזון המועיל לחולים(2). ייתכן וגם מדברי רב יהודה בהמשך הסוגיה ניתן ללמוד על ערכו הרפואי שהרי הוא נאכל יחד עם מאכל הרפואה סילקא ("מפני שאוכלין תרדין, ושותין שכר של היזמי"): "דאמר רב יהודה: לוליבא דקרא בסילקא". מפרש רש"י: "לוליבא דקרא בסלקא - תוכו של דלעת יפה לאכול עם התרדין ... ודבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ - משום דדבר מעולה הוא לרפואה ואסור לומר להם שום דבר שיהנו ממנו, ואית דאמרי דלא ליכלו טובא וליפסדו כיתנא".
מאידך גיסא הקרא מתואר כמזון שאכילתו עלולה להיות מסוכנת עד כדי מוות ("חזא קרא דמחת בביתיה שבקיה ונפק, אמר: מלאך מותא אית ליה לדין בביתיה"). הפתרון לסתירה זו נעוץ בעובדה שאופי הדלעת עשוי להשתנות הן במהלך בישולה (או התבשלותה) והן בהשוואה בין חלקיה. הגמרא מחלקת בין דלעת רכה ("הא ברכיכי") שאיננה מסוכנת לדלעת קשה ("הא באשוני") העלולה לגרום למוות ובין פנים הדלעת ("והא בגוויה דקרא") הבריא לבין חלקה החיצוני המסוכן ("הא בקרא גופיה"). השוואה מקבילה אנו פוגשים במין אחר השייך למשפחת הדלועיים והוא מלון הקת'א ("את הקשאים ואת האבטחים" ). ייתכן וגם במין זה הפרי הבוגר והגדול נחשב למסוכן יותר: "תנא דבי רבי ישמעאל: למה נקרא שמן קשואים? מפני שהן קשים לגוף כחרבות. איני? והכתיב ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך, אל תקרי גוים אלא גיים, ואמר רב יהודה אמר רב: אלו אנטונינוס ורבי, שלא פסק משלחנם לא צנון ולא חזרת ולא קשואין, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים! לא קשיא, הא ברברבי, הא בזוטרי"(3) (ברכות, נז ע"ב). בניגוד לאמור לגבי הקרא הרי שבמלון הקת'א אנו מוצאים שדווקא חלקו הפנימי במעמד נחות יותר: "דתניא, רבי יוסי אומר: אין לך מר בקישות אלא פנימי שבו, לפיכך כשהוא תורם מוסיף על החיצון שבו ותורם" (בבא בתרא, קמג ע"א).
בהמשך הסוגיה בנדרים (מט ע"ב) רב מתאר את הסכנה בבליעת רוק לאחר אכילת דלעת. "... כל מידעם לא תפלוט קמיה רבך, לבר מן קרא ודייסא וכו'". מפרש שם רש"י: "כל מידעם לא תפלוט קמי רבך - לא תרוק רוק בפני רבך כדאמר במס' עירובין (דף צט א) הרק לפני רבו חייב מיתה, שנאמר: וכל משנאי אהבו מות. אבל אם אכלת דלעת ודייסא ונזדמן לך הרוק בפיך פלוט בפני רבך וזרוק אותו לחוץ שיש בו סכנת נפשות שהן קשין לגופו של אדם כפתילה של אבר". הדמיון ל"פתילה של אבר" (עופרת) על פי הר"ן (נדרים, מט ע"ב) הוא בכך שהקרא אינו מתעכל. מדברי רב לא ניתן לדעת האם הכוונה לכל מיני הדלעת, לדלעת רכה או קשה, לחלק החיצוני או הפנימי של הדלעת או אולי לאכילה בכל צורה שהיא.
היבט רפואי נוסף מובא בגמרא בכתובות (ס ע"ב): "לא תאכל עמו דברים הרעים. מאי נינהו? א"ר כהנא: כגון כשות וחזיז, ודגים קטנים ואדמה. אביי אמר: אפילו קרא וחבושא. רב פפא אמר: אפילו קרא וכופרא. רב אשי אמר: אפילו כמכא והרסנא. מינייהו פסקי חלבא, מינייהו עכרי חלבא"(4). אם נאמץ את גירסת הגמרא שלפנינו בניגוד לאופן שבו גרס רש"י (קורא - רך הגדל בדקל וכו'") הרי שדברי אביי ורב פפא מתייחסים, כנראה לדלעת הבקבוק. הבעיה בגירסה זו (או בזיהוי הקרא כדלעת הבקבוק) שפרי זה וכל חבריו בני משפחת הדלועיים מומלצים מאד להגברת הפרשת החלב בנשים מניקות(5) דבר הסותר את הכללתן בקבוצת ה"דברים הרעים". מאידך גיסא ייתכן והעובדה שהדלעת קשה לעיכול יש בכך חסרון למניקה.
הקרא כצמח תועלת רפואי
משפחת הדלועיים שימשה כמקור חשוב לתרכובות בעלות ערך רפואי מאז ימי קדם. למטרה זו השתמשו בחלקי הצמח השונים. אחד מהצמחים הבולטים בהקשר זה היה דלעת הבקבוק. השתמשו בה כצמח רפואה בהודו, סין, ארצות אירופה ועוד לטיפול בחולי לב בגלל השפעתה הממריצה. למיץ דלעת הבקבוק בתערובת עם מרכיבים נוספים פעילות נוגדת חימצון גבוהה. דלעת הבקבוק נחשבת כמין בעל ערך תזונתי רפואי גבוה. בהודו, למשל, היא נמצאת בשימוש כירק ומהווה מקור חשוב לויטמין C. ברפואה העממית יש לה שימוש כקוטלת תולעי מעיים, משלשלת, משתנת וכגורם אנטי-דלקתי. דווח על כך שדלעת הבקבוק מגנה על בריאות הכבד ובעלת פעילות כנגד כיבי קיבה ומעיים. מיץ דלעת טרי כשהוא מעורב עם מרכיבים נוספים כמו פלפל שחור וריחן מומלץ לחולים בטרשת עורקים.
באזורים אחרים הפירות, העלים, השמן והזרעים אכילים ומשמשים ברפואה העממית לטיפול בצהבת, סכרת, טחורים, קוליטיס (דלקת המעי הגס), עודף מתח ומחלות עור. ציפת הפרי משמשת כסם הקאה, כחומר משלשל וכסם הרגעה ועוד. הפרחים משמשים כתכשיר נגד הרעלה. קליפת הגבעול והפרי בעלי פעילות משתנת. הזרעים משמשים כקוטלי תולעים. למיצוי של הצמח תכונות אנטיביוטיות ומיץ עלים נמצא בשימוש כנגד הקרחה. בחלקים רבים של סין 3 גרם ליום של זרעים שימשו כטיפול יחיד לסכרת (diabetes mellitus)(6) .
הקרא כמאכל מזיק
התמונה המתקבלת מסקירת המקורות השונים בספרות חז"ל מורכבת מאד ומשתמע ממנה שהקרא שימש כמזון בעל ערך רפואי משמעותי אך בתנאים מסויימים נחשב ל"סם המוות". תאור זה עולה בקנה אחד עם העובדה שמשפחת הדלועיים, בהם נכללת דלעת הבקבוק, כוללת מינים, תתי מין ומופעים שונים מאד זה מזה בטעמם, מרקמם ואיכותם כמזון. ניתן להבחין בין מינים הנאכלים חיים למינים שיש לבשלם. קיימים מינים מתוקים כמו המלון ומינים בעלי טעם נייטרלי או מרים. זני דלעת מרים עלולים להיות רעילים וקיימים דיווחים על מקרי מוות שארעו כתוצאה מאכילתם. כפי שהדבר קיים במינים אחרים השייכים למשפחת הדלועיים, הדלעת מכילה רעלים מקבוצת ה - cucurbitacins הידועים כציטו-טוקסיים. אחד מרעלים אלו (tetracyclic triterpenoid cucurbitacins) אחראי לטעם המר של הפרי והוא עלול לגרום לכיב קיבה ולמוות.
לשונות הרבה בהשוואה בין המינים ניתן להוסיף את השונות הקיימת בין חלקי הפרי ובין שלב ההבשלה שבו הוא נאכל. לדלעת הבקבוק קליפה חיצונית קשה שאינה ניתנת למאכל ללא בישול ממושך. על פי הר"ן שהובא לעיל הקרא קשה עיכול ולכן נחשב למזון מזיק. במינים אחרים דווקא תוך הפרי איננו אכיל. הירק הנקרא בשפתנו "מלפפון" יכול להאכל רק כאשר הוא עדיין בוסר. לעיל הוזכרה הדלעת הרמוצה שללא קלייה ברמץ טעמה מר.
השימוש בקרא לתעשיית כלים
במשנה בשבת (פי"ז מ"ו) אנו לומדים: "האבן שבקרויה אם ממלאין בה ואינה נופלת ממלאין בה ואם לאו אין ממלאין בה וכו'". רבינו חננאל מפרש בגמרא בשבת (קכה ע"א): "האבן שבקירויה – פי' מביאין קרא יבשה ומוציאין בני מעיה ועושה אותה חללה. ועושין אותה כגון זרנוקא לדלות בה מים מן הבור והיא קלה ואינה שוקעת במים אלא היא צפה על פני המים ואין יכולין למלאות בה מים וכשרוצין להכבידה נותנין בתוכה אבן מהודקת שלא תהיה מתנדנדת וממלאין בה מים מן הבורות. וזה פי' האבן שבקירויה". בעקבות הר"ח פירשו גם הערוך ורש"י (שם) ועוד מפרשים. במשנה בפרה (פ"ה מ"ג): "קרויה שהטבילוה במים שאין ראוין לקדש מקדשין בה עד שתטמא וכו'". מפרש הר"ש: "קרויה - דלעת חקוקה שניטל בני מעיה". הרמב"ם בפיהמ"ש: "קרויה - הדלעת ששואבין בה מים מן הבורות ומעינות המים, מוציאין כל מה שבתוכה ונשארת כעין כלי עץ. אלא שכאשר מתמידים לשאוב בה נרטבת ונשאבין המים בתוכה ונשרית וכו'". מעניין שהרמב"ם בשבת שינה מפירושו בפרה וכתב: "קירויה - כלי חרס שואבין בו מים, ותולין בו אבן כדי שיכבד וירד לקרקעית המעין". ייתכן ותרגום יונתן קדם לכל המפרשים לעיל בפסוק המתאר את שילוח הגר על ידי אברהם כאשר בידה חמת: "וְאַקְדִים אַבְרָהָם בְּצַפְרָא וּנְסִיב לַחֲמָא וְקִרְוָוא דְמַיָא וִיהַב לְהָגָר שַׁוִי עַל כַּתְפָהּ וכו'" (בראשית, כא י"ד). קליפת הקרא שימשה גם לרפואה: "א"ר יוסי בן המשולם: מעשה בענבול באחד שנפחתה גלגלתו, ועשו לו חידוק של קרויה וחיה" (חולין, נז ע"ב). מפרש רש"י: "חידוק של קרויה - חתיכה של דלעת יבשה".
(1) פירוש: אָמַר אַבַּיֵי: הָשְׁתָּא דְּאָמְרַת [עכשיו שאתה אומר] סִימָנָא, מִילְּתָא הִיא [סימן, דבר הוא] ויש בו ממש, לְעוֹלָם יְהֵא אדם רָגִיל לְמֶיחֱזֵי בְּרֵישׁ שַׁתָּא [לראות בראש השנה בסעודתו] קָרָא וְרוּבְּיָא, כָּרָתֵי וְסִילְקָא וְתַמְרֵי [דלעת ורוביא כרישין ותרדים ותמרים] שכל אלה גדלים ומתרבים במהירות, כסימן טוב למעשי השנה הבאה.
(2) רש"י: "בהיטריות רכות - בדילועין רכות שהחולין אוכלין בהן פיתן".
(3) פירוש: תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: למה נקרא שמן קשואים מפני שהן קשין לגוף כחרבות. ושואלים: איני [הרי אין הדבר כן], והכתיב [והרי נאמר]: "ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך" (בראשית כה, כג), ואמרו: אל תקרי [תקרא] "גוים" אלא "גיים" (גאים), ואמר רב יהודה אמר רב: אלו שני אנשים גדולים שיצאו מרבקה, ובהם נתקיים פסוק זה, אנטונינוס ורבי, ש מרוב עושרם לא פסק משלחנם לא צנון ולא חזרת ולא קשואין, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. והרי שהקישואים הם דבר טוב ואף מעדן מלכים! ומתרצים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] ששנינו שהם קשים לגוף הרי זה ברברבי [בגדולים], הא [זה] ששנינו שלא פסקו משולחנם של רבי ואנטונינוס, והרי שטובים הם, הרי זה בזוטרי [בקטנים].
(4) פירוש: לֹא תּאכַל עִמּוֹ דְּבָרִים הָרָעִים. ושואלים: מַאי נִינְהוּ [מה הם] הדברים הרעים לחלב? אָמַר רַב כָּהֲנָא: כְּגוֹן כְּשׁוּת וְחָזִיז (נבטי תבואה) וְדָגִים קְטַנִּים, וַאֲדָמָה. אַבַּיֵי אָמַר: אֲפִילּוּ קָרָא וְחַבּוּשָׁא [דלעת וחבוש]. רַב פַּפָּא אָמַר: אֲפִילּוּ קָרָא וְכוּפְרָא [דלעת וענפי דקל]. רַב אַשִׁי אָמַר: אֲפִילּוּ כַּמְכָּא וְהַרְסְנָא [כותח ודגים קטנים], כי מכל אלה מִינַּיְיהוּ פָּסְקֵי חַלְבָּא, מִינַּיְיהוּ עָכְרִי חַלְבָּא [מהם המפסיקים את החלב, מהם העוכרים את החלב].
(5) Vaidya D. et al, 'Development and quality evaluation of beverages from Bottle Gourd, Lagenaria siceraria (Mol.) Standl', 2013, Indian Journal of Natural Products and Resources, 4 (2), pp: 219-222.
(6) Rakesh P. P. et al, 'Phytochemical and pharmacological review of Lagenaria sicereria', 2010, J Ayurveda Integr Med. 1 (4) pp:266–272
רשימת מקורות:
ז. עמר, גידולי א"י בימי הביניים (עמ' 271-272).
ח. צ. אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 46-52).
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 12 (עמ' 71).
מ. כסלו, 'לזיהוי הקישואים, הדלועים, האבטיחים והמלפפונות'. בספר "מנחת ספיר: אסופת מאמרים", בעריכת ישראל רוזנסון ויוסי שפנייר. הוצאת מכללת "אורות ישראל".
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
