טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

ונתנו על ציצית הכנף, מין כנף, פתיל תכלת – ארגמון קהה קוצים

 

"ומאן דנפקא ליה מראשו, מאי טעמא לא נפקא ליה מגדילים? אמר לך: לכדרבא הוא דאתא: דרבא רמי, כתיב: ונתנו על ציצית הכנף, מין כנף, פתיל תכלת, וכתיב: צמר ופשתים יחדו, הא כיצד? צמר ופשתים פוטרים בין במינן בין שלא במינן, שאר מינין במינן פוטרין, שלא במינן אין פוטרין" (נזיר, נח ע"א).

פירוש: ושואלים: וּמַאן דְּנָפְקָא לֵיהּ [ומי שיוצא לו] לימוד זה מֵ"ראשׁוֹ" האמור במצורע, ומכאן למדים שעשה דוחה את לא תעשה, מַאי טַעֲמָא [מה טעם] לֹא נָפְקָא לֵיהּ [יוצא לו הדבר] מהכתוב בגְדִילִים והוא נזקק להוכחה נוספת? ומשיבים: אָמַר לָךְ [יכול הוא לומר לך]: המקרא הזה לגבי גדילים לכמו שאמר רָבָא הוּא דְּאָתָא [שבא] ולא כדי ללמוד שעשה דוחה את לא תעשה. שרָבָא רָמֵי [השליך, הראה סתירה]: כְּתִיב [נאמר] "וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פתיל תכלת" והצירוף "ציצית הכנף" בא ללמד שהציצית תהא מִין כָּנָף, מאותו סוג בגד שעשויה ממנו הטלית, ועליה יתנו "פְּתִיל תְּכֵלֶת". וּכְתִיב [ונאמר] "לא תלבש שעטנז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו" וסמוך לו "גדילים תעשה לך", ללמד שצריך לעשות ציציות מצמר ופשתים. הָא [הרי] כֵּיצַד מיישבים את הסתירה בין מה שאמרו שתהא הציצית ממין הכנף, ובין האמור שתהא הציצית מצמר ופשתים? ציציות של צֶמֶר וּפִשְׁתִּים פּוֹטְרִים (יוצאים בהן ידי חובה) בֵּין בְּמִינָן בצמר ופשתים, בֵּין שלא בְּמִינָן בשאר מיני אריג. ואילו ציציות של שְׁאָר מִינִין, בְּמִינָן פּוֹטְרִין, שלא בְּמִינָן אֵין פּוֹטְרִין. ולשיטה זו אין למדים מכאן לימוד אחר שעשה דוחה לא תעשה (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי: ארגמון קהה קוצים   שם באנגלית: Banded Dye-Murex  

שם מדעי: (Hexaplex trunculus (Murex trunculus

שם נרדף במקורות: חילזון, תכלת


נושא מרכזי: מהי תכלת? 

 

לנושאים נוספים העוסקים בארגמון קהה קוצים (תכלת) - הקש/י כאן.

בעברית המודרנית תכלת היא שמו של גוון צבע נוטה לכחול ולפי אבן שושן מקורה בסופרים מתקופת התחייה כמו ביאליק (1). לעומת זאת במקרא ובפי חז"ל המונח תכלת התייחס לצמר (במצב גולמי או כפתילים) צבוע ב"דם החילזון"  (2) שזהות גוונו נתונה למחלוקת המפרשים, הפוסקים והחוקרים (ראו במאמר "בין תכלת ללבן"). דוגמה לדברים מפורשים בכיוון זה ניתן למצוא ברמב"ם בפיהמ"ש (כלאים, פ"ט מ"א): "... ושש הוא הפשתן. ותכלת הוא הצמר הצבוע "אזרק" (בערבית אזרק הוא כחול). וארגמן "ארגואן" והוא הצמר הצבוע ב"לך". ותולעת שני הוא הצמר הצבוע ב"קרמז". הנך רואה שהצבעים בלבד שונים ושכל שני המינים אינם אלא הצמר והפשתים".

לעיתים נקראה בשם תכלת כל אגודת הציציות כאמור בגמרא בברכות (יח ע"א): "רבי חייא ורבי יונתן הוו שקלי ואזלי בבית הקברות, הוה קשדיא תכלתא דרבי יונתן"(3). קשה להניח שתאור המעשה מתייחס לפתיל התכלת בלבד. בשלב הראשון נסקור חלק מהמקורות המצביעים על כך שהתכלת היא חומר גלם סיבי או פתילים ובהמשך נוכיח שהכוונה דווקא לצמר.

"אמר רבי אלעזר: המוצא תכלת בשוק, לשונות פסולות, חוטין כשרין. מאי שנא לשונות דאמר: אדעתא דגלימא צבעינהו. חוטין נמי, נימא: אדעתא דגלימא טוינהו? בשזורים וכו'"(4) (עירובין, צו ע"ב). "דרש רבא: בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל, זכו בניו לב' מצות: חוט של תכלת, ורצועה של תפלין וכו'" (סוטה, יז ע"א). "אמר רב יהודה: הכל עולין למנין תכלת, ויצחק ברי קפיד עלייהו" (בבא קמא, קיט ע"ב). מפרש רש"י: "הכל עולין למנין תכלת - אותן שלשה חוטין אם לא קצרן הכובס עולין למדת מלא קשר גודל שצריך להרחיק את תכלת של ציצית משפת הבגד במסכת מנחות". "ת"ר: מעיל כולו של תכלת היה, שנאמר: ויעש את מעיל האפוד כליל תכלת. שוליו כיצד? מביא תכלת וארגמן ותולעת שני שזורין, ועושה אותן כמין רימונים שלא פיתחו פיהן וכמין קונאות של קנסות שבראשי תינוקות וכו'"(5) (זבחים, פח ע"ב). "א"ר יהודה: מעשה בתלמידו של רבי עקיבא שהיה קושר תפיליו בלשונות של תכלת ולא אמר לו דבר וכו'" (מנחות, לה ע"א). מההלכה "וטווה על יריכו תכלת" המובאת במשנה נוכל להסיק שתהליך הצביעה התבצע על הצמר הגולמי ורק לאחר מכן הוא נשזר לפתילים. מכאן גם משתמע שכבר בשלב מוקדם זה הצמר הצבוע נקרא תכלת.

בסוגיה ביבמות (ד ע"ב) אנו לומדים שהעובדה שתכלת היא צמר חייבה גזירת כתוב מיוחדת להתיר את שילובה בבגדי כהונה וטלית, עשויים פשתן, למרות איסור השעטנז. "... ותנא דבי ר' ישמעאל, טעמא דכתב רחמנא צמר ופשתים, הא לאו הכי, כלאים בציצית ה"א דאסר רחמנא וכו"'. מפרש רש"י:

"ותכלת עמרא - מדשש כיתנא דכתיב: מכנסי בד שש משזר ובד היינו פשתים כדמפרש בבא לו כ"ג במסכת יומא (דף עא:) בד דבר העולה בד בבד, תכלת עמרא וכן שאר צבעים האמורים בבגדי כהונה ארגמן ותולעת שני שאין בגדי כהונה אלא מצמר ופשתים, דכתיב בספר יחזקאל ביום הכיפורים: בגדי פשתים ילבשו ולא יעלה עליהם צמר, שמע מינה שעבודות החיצונות יש בהם צמר עם פשתן ולא מין אחר. ומדמפרש קרא שש באחד מן המינין שמע מינה שאר המינין צמר היו".

ייתכן וכאן המקור לפירושו בגמרא בערובין (צו ע"ב) "אמר רבי אלעזר: המוצא תכלת בשוק, לשונות פסולות, חוטין כשרין וכו'": "לשונות - צמר סרוק וצבוע". ראוי לציין, וכפירוש רש"י ביבמות, שכל הצובעים מן החי, שהיו יקרים מאד (תכלת, ארגמן ושני), שימשו לגיוון צמר למרות שהוא עצמו לא נכלל בין הסיבים היקרים. הסיבה לכך היא הזיקה הכימית החזקה בין צובעים אלו ובין סיבי הצמר, דבר שהופך את הצבע ליציב מאד. באפשרותי להעיד שצבע פתילי התכלת בציציותי נשאר כפי שהיה בעת רכישתם גם לאחר כביסות מכונה רבות. בגד הציצית כבר התבלה זה מכבר ופתילי התכלת הועברו לבגד חדש.

במקור נוסף אנו לומדים על השימוש בצמר לתכלת אם כי ממנו לא ניתן להסיק שרק צמר שימש למטרה זו: "בעי רב פפא: המשתחוה לבהמה, צמרה מהו לתכלת? תכלת דמאי? אי תכלת לכהנים, היינו בעיא דרמי בר חמא! ואי תכלת לציצית, היינו בעיא דר"ל! אין הכי נמי דלא הוה למיבעי ליה, והאי דקא בעי ליה הא, משום דאיכא מילי אחרנייתא: צמרה מהו לתכלת? וכו'" (עבודה זרה, מז ע"א).

לאחר חורבן הבית נותרה התכלת בשימוש רק למצוות ציצית ומכירתה דרשה נאמנות מיוחדת: "תנו רבנן: חבר שמת, אשתו ובניו ובני ביתו הרי הן בחזקתן, עד שיחשדו. וכן חצר שמוכרין בה תכלת, הרי היא בחזקתה עד שתיפסל" (בכורות, ל ע"ב) או "רב הונא בר מניומי זבן תכילתא מאנשי דביתיה דרב עמרם חסידא וכו'" (עבודה זרה, לט ע"א). על הסיבה לצורך בנאמנות זו ראו במאמר "חצר שמוכרין בה תכלת הרי היא בחזקתה".
   

תמונה 1. ערכת "פתיל תכלת" - באדיבות עמותת "פתיל תכלת".		תמונה 2.  קשירת פתיל תכלת על פי שיטת הרמב"ם

 
הרחבה

שאלה שיש לתת עליה את הדעת היא האם גם בסוגיה זו היה מקום לתאר את התכלת במסגרת מדורנו "חי וצומח". אמנם בנוסח הגמרא שלפנינו מופיעה המשפט "ונתנו על ציצית הכנף, מין כנף, פתיל תכלת" אך הב"ח מתקן ומסיר את המילים "פתיל תכלת" הנראות לכאורה מיותרות שהרי הלימוד הוא מייתור המילים "ציצית הכנף". המפרש והרא"ש מפרשים שהדרשה היא מהמילים "הכנף פתיל" שעל הפתיל להיות ממין הכנף. על פי פירושם אכן יש צורך לכתוב "פתיל" ואם כן נכתב גם המשך הביטוי "תכלת". לענ"ד הסבר זה אינו עולה בקנה אחד עם הגרסה שאותה הם מעוניינים לקיים (הנוסח שלפנינו) משום שהמילים "מין כנף" מפסיקות בין "הכנף" ו"פתיל" והיה צורך לכתוב "ונתנו על ציצית הכנף פתיל (תכלת), מין כנף". הדרשה של רבא נוגעת, כמובן, אך ורק לחוטי ה"לבן" שהם יכולים להיות ממינים שונים אך חוטי ה"תכלת" הם מצמר בלבד כפי שניתן ללמוד מהגמרא ביבמות (ד ע"ב).

בספר "ברכת ראש" על מסכת נזיר(6) אנו מוצאים "נזיפה" סמוייה בב"ח שמחק את המילים "פתיל תכלת" שלא לצורך. לאחר שיישב את הנוסח שלפנינו כתב "... ומזה תוכחת מוסר לבלתי נגוע בדחז"ל". אצטט את דבריו במלואם:

"כתיב הכנף מין כנף פתיל תכלת וכתיב צמר ופשתים כו'. כן הוא בכל הספרים וכפירש"י, ובהגהת הב"ח מחק הני ב' תיבות פתיל תכלת. ולכאורה הדין עמו דהא מיירי ממין אחר שיהא ציצית ממין הכנף כגון משי למשי, וכן הוא ביבמות (דף ד' ובשבת דף כ"ז). ולי נראה דגירסה זו שריר וקיים ובכיון הוסיף הש"ס הני שני תיבות והיינו דרבא מיירי לפי האמת דקיי"ל עשה דוחה ל"ת גם גבי ציצית אפילו צמר לפשתים ומפרש דקרא מין כנף אתי לשאר מינים שיהא הציצית ממין הכנף ופתית תכלת דקר אקאי על כל כנפי בגדיהם דבעי פתיל תכלת גם בפשתן וכל שכן בשאר בגדים ולזה לא הזכיר רק רומיא דקרא דמין כנף וצמר ופשתים. אבל למאי דקיימינן דבעי למימר הך סמיכות דקרא לכדרבא אתי ולא אמרינן ביה עשה דוחה ל"ת צ"ל גם ק דפיל תכת לא קאי על כל הבגדים אלא אהכנף מין כנף דלקמיה קאי דצמר לצמר וצבעי' וכדאיתא ביבמות (דף ד ע"ב) לתנא דבי רבי ישמעאל יעו"ש בתוס' ד"ה סלקא דעתך. אך שם קאי הש"ס למאן דלא דרש סמוכים בלא יתורא ולא ס"ל כדרבא אמר בל"א כי דוקיא דרבא יעו"ש. אבל הכא מיירי לפי האמת דדרשינן סמוכים רק דלא אמרינן עשה דוחה ל"ת מסיק הש"ס בדרבא הך פתיל תכלת דלדרוש נמי מין כנף לפתיל תכלת והיינו צמר לצמר דוקא והסמוכים לפטור שלא במינן וא"ש וכו'".

 

---

(1) הערתו של הרב ד"ר חנוך גמליאל.
(2) "תנו רבנן: חלזון זהו גופו דומה לים, וברייתו דומה לדג, ועולה אחד לשבעים שנה, ובדמו צובעין תכלת, לפיכך דמיו יקרים" (מנחות, מד ע"א). מאמץ מחקרי רב הושקע (על ידי בני ברית ושאינם בני ברית) בניסיון לזהות את החילזון ובעת האחרונה שולטת בכיפה העמדה המזהה את החילזון עם המין הימי ארגמון קהה קוצים. בנושא זה הרחבתי במאמר "חצר שמוכרין בה תכלת". 
(3) פירוש: מסופר כי ר' חייא ור' יונתן הוו שקלי ואזלי [היו מהלכים] בבית הקברות. הוה קשדיא תכלתא [היתה זרוקה תכלת ציציתו] של ר' יונתן ונגררת על גבי הקברים.
(4) פירוש: אָמַר ר' אֶלְעָזָר: הַמּוֹצֵא תְּכֵלֶת בַּשּׁוּק, אם מצא את התכלת בצורת לְשׁוֹנוֹת שהן רצועות של צמר סרוק וצבוע פְּסוּלוֹת לציצית, כי דרוש שתהא עשיית פתיל התכלת לשם מצות ציצית, ושמא נצבעו הלשונות לשם נתינתן בבגד אחר. אבל אם מצא חוּטִין כְּשֵׁרִין, שמן הסתם לצורך ציצית נעשו. ומקשים: מַאי שְׁנָא [במה שונה] לְשׁוֹנוֹת שאסרנום, שאָמַר: משום שחוששים ואומרים שמא אַדַּעֲתָא [על דעת] לעשות מהן גְלִימָא צָבְעִינְהוּ [צבע אותן], ואם כן חוּטִין נַמִי, נֵימָא: אַדַּעֲתָא דִּגְלִימָא טָוִינְהוּ [גם כן, נאמר: על דעת לעשות מהם גלימא טוה אותם] ומשיבים: מדובר כאן בחוטים שְׁזוּרִים, שאין דרך להשתמש בהם לאריגה.
(5) פירוש: ועוד בענין בגדי כהונה, תָּנוּ רַבָּנַן [שנו חכמים]: מְעִיל של כהן גדול כּוּלּוֹ שֶׁל תְּכֵלֶת הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּעַשׂ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד מעשה אורג כְּלִיל תְּכֵלֶת" (שמות לט, כב), ללמדנו שכולו ("כליל") נעשה מתכלת. שׁוּלָיו של המעיל שנאמר בהם: "ויעשו על שולי המעיל רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני משזר (שמות לט, כד), כֵּיצַד הם נעשים? מֵבִיא תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי שְׁזוּרִין יחד, וְעוֹשֶׂה אוֹתָן כְּמִין רִימּוֹנִים שֶׁלּא פִּיתְּחוּ עדיין פִּיהֶן (שלא נפתח ה"כתר" שבראש הרימון), וּכְמִין קוֹנָאוֹת (מעין צורת חרוט) שֶׁל קְנָסוֹת (כובעים) שֶׁבְּרָאשֵׁי תִינוֹקוֹת. וּכדי לקיים מה שנאמר "ויעשו פעמוני זהב טהור ויתנו את הפעמונים בתוך הרימונים" (שמות לט, כה), 
(6) כתב: רבי אשר הכהן מטיקטין הספר הופיע לראשונה בשנת תר"י. 

 

לעיון נוסף:

ספריית עמותת פתיל תכלת.
 

 

א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected] 
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.