סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 964

"אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע"

גיטין עה ע"ב

הגמ' מספרת על תקנתו של שמואל בגט שכיב מרע. שכיב מרע זהו אדם שתקף עליו חוליו, והרי הוא חושש שמא חלילה לא יקום מחולי זה. ומדובר באדם כזה שאם הוא ימות תהיה אשתו זקוקה לחליצה, משום שלאותו שכיב מרע יש אחים ואין לו בנים, ורוצה הוא לפטור את אשתו מחליצה אם לא יקום מחוליו, וכיצד ניתן לפטור אשה מחליצה, העצה היא לתת לה גט, וברגע שהיא גרושה שוב לא זקוקה היא ליבם, וכאשר בעלה מגרש אותה היא אסורה באיסור ערווה על אחי בעלה. אבל אותו שכ"מ אינו מעוניין לתת גט באופן מוחלט, שהרי יתכן שהקב"ה יעזור וירפא אותו מחוליו, והוא יחזור להיות כאחד האדם, ובמקרה כזה הוא נאסר על אשתו הגרושה, ולמרות שניתן להחזיר גרושה, אין זה מן הדברים הנעימים לגרש ולחזור ולקדש אותה, ולכן מצא שמואל עצה, שיתנה תנאי: "אם לא מתי לא יהא גט, ואם מתי יהא גט ". הגט חל כבר מעכשיו, מפני שאין גט לאחר מיתה, ואם הגט לא יחול מחיים, שוב לא יפטור הגט את האשה מהיבום, ולכן הוא נותן לאשה את הגט בשעה שהוא חולה, אבל הוא מתנה שיחול רק אם ימות, וכך פוטר השכ"מ את כל הבעיות: במקרה והקב"ה יעזור ויבריא, הגט בטל ומבוטל והוא נשאר נשוי, ולהיפך, אם ח"ו ימות יחול הגט כמו שהתנה, "אי מתי מחולי זה יהא גט", ואי לא מתי לא יהא גט".

ומדוע התקין שמואל נוסח זה? הגמ' מסבירה שכדי שהתנאי יחול אנו צריכים להיות צמודים לכללי התנאים. בכללי התנאים נאמר: שצריך התנאי להיות הן קודם ללאו, שהרי את כל חידוש התנאים למדנו מתנאי בני גד ובני ראובן. כאשר משה רבינו מנחיל להם את עבר הירדן והוא אומר להם: אם יעברו בני גד ובני ראובן חלוצים יקבלו את חלקם בארץ, ואם לא יעברו חלוצים ונאחזו בתוככם בארץ כנען. ומכיוון שכל דין תנאי נלמד מתנאי בני גד ובני ראובן, חייב התנאי להיות באופן שהן קודם ללאו. ולפי"ז היה צריך השכ"מ להתנות כך: אי מתי יהא גט, ואי לא מתי לא יהא גט, ואז יהיה התנאי באופן של הן קודם ללאו. אבל הגמ' אומרת: שדרכם של בני אדם שנזהרים מלרמז על פורענות שבאה עליהם, ומה תהיה הרגשתו של אותו שכ"מ אם יצטרך לכתוב בגט את החלק הראשון אי מתי יהא גט, אין אדם מקדים פורענות לנפשו, אנו נוסיף מצוקה נפשית על מצוקתו הבריאותית של אותו שכ"מ אם נאלץ אותו לכתוב את התנאי בצורה כזו שהוא יפתח בפורענות אי מתי יהא גט, כדי לא להוסיף לאותו שכיב מרע את המצוקה הנפשית, התקין שמואל: שפתיחת התנאי תיתן לשכיב מרע תקווה, אי לא מתי לא יהא גט, אבל כיון שבמשפטי התנאים חייב להיות התנאי באופן של הן קודם ללאו, אחרי ההקדמה של "אי לא מתי לא יהא גט", מוסיף השכ"מ את התנאי, וכך הוא ממשיך להתנות: "אי מתי יהא גט ואי לא מתי לא יהא גט", ואז יצאנו יד"ח כל העניינים, יש כאן את ה"לא מקדים איניש פורענותא לנפשיה", שהרי תחילה אמר אי לא מתי, ומצד שני "הן קודם ללאו" ולכן בגט שכ"מ שהתקין שמואל, וכפי הסברו של רבא נאמר כך: "אי לא מתי לא יהא גט, ואי מתי יהא גט, ואי לא מתי לא יהא גט", וכך גם נפסק להלכה בשו"ע (אבה"ע סי' קמ"ה סעי' ה').

על דברי גמ' אלו מקשה הט"ז קושי' עצומה ע"פ יסוד שנאמר בדברי תוס' במס' קידושין דף ס"ב. תוס' מתייחסים לדברי הגמ' שם בקידושין האומרים: שכאשר הכהן משקה את הסוטה במי המים המאוררים הוא מתנה תנאי בהשקאה, וכך הוא מתנה: אם לא שטית טומאה תחת אישך הנקי ואת כי שטית חנקי. הגמ' ע"פ יסודות במסורת של תורה שבע"פ לומדת את סדר הפסוקים בהקראת הכהן בשעת ההשקאה בצורה הזו שכוונת הכהן לומר כך: אם לא שטית טומאה תחת אישך הנקי ממי המרים, שבאופן כזה אין למים שום חלות של מי סוטה, וההשקאה לא תגרום שום עונש, אבל ואת כי שטית באופן שכן היתה עבירה, חנקי ה- "ה" וה - "ח" מתחלפות, ע"כ דברי הגמ'.

ושאלו שם תוס': והרי כל תנאי מבני גד ובני ראובן גמרינן, וא"כ הבעינן הן קודם ללאו, והכא לאו קודם להן דהאם לא שטית כתיב ברישא. ז"א, ע"פ גמרתינו היה צריך להיות התנאי של ה"הן קודם ללאו", היה על התורה להתנות קודם את כי שטית חנקי, ואח"כ לומר אם לא שטית הנקי, אם בתורה נאמר קודם אם לא שטית הנקי ורק אח"כ ואת כי שטית חנקי, הרי התנאי אינו לגמרי כמשפט התנאים. בין שאר משפטי התנאים, אנו יודעים שחייב להיות הן קודם ללאו ולא שהלאו יהיה קודם להן. אומרים תוס' תשובה מעניינת: "ויש לומר, דאם לא שכב חשוב הן שמה שאנו רוצים שתעשה חשוב הן דומיא דאם יעברו שאנו רוצים שיעברו ואם לא יעברו יפסידו, כך אנו רוצים שיתקיים דבריה שלא שכב איש אותה וזהו הן ואם שכב תפסיד וזהו לאו", ע"כ דברי התוס'.

ז"א, ההן והלאו לא נמדדים באופן החיובי או השלילי, אלא הם נמדדים באופן שמתנה התנאי מעונין בו. אנו למדים מתנאי בני גד ובני ראובן, שכשם שמשה רבינו כאשר הוא התנה עם בני גד ובני ראובן, הוא הקדים את מה שהוא היה מעונין, למה שהוא לא היה מעונין, משה רבינו רצה שבני גד ובני ראובן יעברו חלוצים, ואמנם יקבלו את חלקם המגיע להם בעבר הירדן, ואם לא יעברו חלוצים, ה"ז מסמל את מה שמשה רבינו אינו מעונין. מכאן אנו למדים: שכל אדם שמתנה תנאי, צריך להיות הן קודם ללאו, במשמעות אותו רוצה המתנה, ולא במשמעות אותו לא רוצה המתנה, גם כאשר רצון המתנה הוא דווקא לשלילה, וחוסר הרצון הוא לחיוב, גם אז יש להקדים את הרצון לחוסר הרצון למרות שהרצון מתבטא בשלילה וחוסר הרצון בחיוב, כאשר הכהן משקה את האשה, הוא בוודאי מעונין שיתקיים בה, "ואת כי לא שטית הנקי" ולא שיתקיים בה "את כי שטית חנקי", ולכן הלא שטית למרות שהוא בא באופן של שלילה, הוא בעצם הצד החיובי, הוא הצד בו מעוניין המתנה, והאופן של את כי שטית חנקי, הוא דווקא האופן השלילי, למרות שהוא בא באופן חיובי, ע"כ דבריהם של בעלי התוס'.

ושואל הט"ז קושי' עצומה: אם תוס' צודקים ביסודם, מדוע היה על שמואל לתקן את הנוסח המסורבל, כזכור אמרנו: שאם השכיב מרע יתנה: אם לא מתי לא יהא גט, ואם מתי יהא גט, יחסר לתנאי הזה הדין של הן קודם ללאו, ולכן הוא חייב לומר קודם אם מתי יהא גט ואי לא מתי לא יהא גט, ומכיון שאין אדם מקדים פורענות לנפשו, נאלץ שמואל להתקין לשון משולשת: אי לא מתי לא יהא גט, אי מתי יהא גט, ושוב אי לא מתי לא יהא גט, אבל אליבא דדברי התוס' שההן והלאו אינם נמדדים בצורת אמירת הצד החיובי או השלילי אלא נמדדים במה שהמתנה מעונין, והרי ברור שהמתנה, אותו שכיב מרע, מעוניין דווקא שיהיה אופן שלא מתי ולא יהא גט, ורק בלית ברירה אי מתי יהא גט. ונמצא אליבא דדברי התוס': שבעצם הלא מתי לא יהא גט צריך להיחשב להן כמו הלא שטית הנקי, ואילו המתי יהא גט צריך להיחשב ללאו, כמו ואת כי שטית חנקי, וא"כ לא היו צריכים לשלש את הלשון, ודי היה אם היינו אומרים אי לא מתי לא יהא גט ואי מתי יהא גט, והר"ז הן קודם ללאו, ואדם לא מקדים פורענות לנפשו בכה"ג, ושוב תקנתו של שמואל לפי מסקנתו של רבא לכאורה מיותרת, ע"כ קושיתו העצומה של הט"ז, וכפי שהוא אומר במתק לשונו, ואגב אורחא אמרתי לערוך על שולחן מלכים מה שנתחדש לי בזה בעזר אלוק' בקידושין בתוס,' אחר שמצטט את כל דברי התוס' בקידושין סב. הוא מוסיף, ויש לי על זה תימה רבתי מפרק מי שאחזו בדף ע"ה: אתקין שמואל בגיטא וכו', וכך הוא מסיים: "ולפי דברי התוס' יקשה לימא רק אי לא מתי לא יהא גט ואי מתי יהא גט ונימא דהלאו הוי כאן הן, שהרי לא רוצה שתתגרש, וכמו דאיתא בסוטה". הט"ז כאמור דוחה את תוס' בקידושין.

מעניין לציין: שהגאון ר' שלמה איגר בנו של הגאון רבי עקיבא איגר בחידושיו בגליון מהרש"א על שולחן ערוך מציין שקושיא זו הקדים כבר את הט"ז הגאון הקדום מהר"י בן לב בספרו תשובות מהר"י בן לב חלק א' כלל ב'.

(האדמו"ר מטאלנה)