|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
אידמי ליה כתנינא דשבעה רישוותיה – נחש
"שמע אביי דקא הוה אתי, הוה ההוא מזיק בי רבנן דאביי, דכי הוו עיילי בתרין אפילו ביממא הוו מיתזקי, אמר להו: לא ליתיב ליה אינש אושפיזא, אפשר דמתרחיש ניסא. על, בת בההוא בי רבנן, אידמי ליה כתנינא דשבעה רישוותיה, כל כריעה דכרע נתר חד רישיה. אמר להו למחר: אי לא איתרחיש ניסא, סכינתין" (קידושין, כט ע"ב).
פירוש: שמע אביי דקא הוה אתי [שהיה רב אחא בר יעקב בא]. הוה ההוא מזיק בי רבנן [היה מזיק אחד, שד, בבית החכמים בית המדרש] של אביי, דכי הוו עיילי בתרין אפילו ביממא הוו מיתזקי [שכאשר היו נכנסים אליו בשניים בזוגות, אפילו ביום היו ניזקים]. מה עשה אביי אמר להו [להם] לאנשי העיר: שלא ליתיב ליה אינש אושפיזא [ייתן לו אדם, לרב אחא בר יעקב, אכסניה] מקום ללון בו כדי לאלצו ללון בבית המדרש, וכיון שרב אחא בר יעקב צדיק גדול אפשר דמתרחיש ניסא [שיתרחש נס] על ידו ויהרוג את המזיק. כיון שלא מצא רב אחא בר יעקב מקום ללון על, בת בההוא בי רבנן [נכנס ולן באותו בית מדרש של החכמים]. אידמי ליה כתנינא דשבעה רישוותיה [נדמה לו המזיק כתנין בעל שבעה ראשים]. פתח רב אחא בר יעקב בתפילה, ועם כל כריעה שכרע בתפילה נתר חד רישיה [נפל ראש אחד של המזיק] עד שמת. אמר להו [להם] רב אחא בר יעקב למחר לאנשים: אי [אם] לא איתרחיש ניסא [היה מתרחש נס] סכינתין [הייתם מסכנים אותי בכך] (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
|
 |
 |
|
|
תמונה 1. לויתן כחול צילם: Fred Benko |
תמונה 2. תנין היאור צילמה: Sarah McCans |
 |
 |
|
|
תמונה 3. תנין היאור - צעיר (באורך כ - 1 מ'). |
תמונה 4. צפע החרמון |
הרחבה
ה"תנין" כלוויתן
התנין הוא היצור הראשון המופיע בתורה בשמו בניגוד לכל שאר הברואים שתוארו בספור הבריאה רק במסגרת הקבוצה אליה הם שייכים (כמובן אך ורק אם נניח שבלשון המקרא השם "תנין" מייצג מין ספציפי). בפרשת בראשית (א כ'-כ"א) אנו קוראים: "ויאמר אלוקים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים. ויברא אלוקים את התנינים הגדולים ואת כל נפש החיה הרמשת אשר שרצו המים למינהם ואת כל עוף כנף למינהו וכו'" (בראשית א כ'-כ"א). מפרש רש"י: "התנינים - דגים גדולים שבים. ובדברי אגדה הוא לויתן ובן זוגו שבראם זכר ונקבה והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא, שאם יפרו וירבו לא יתקיים העולם בפניהם". ברד"ק (שם) אנו מוצאים: "... יש אומרים עוד כי כל התנינים הגדולים מאוד נקראו לויתן וכו'". שם נרדף נוסף לתנין מופיע בגמרא (בבא בתרא, עד ע"ב): "ויברא אלהים את התנינים הגדולים, הכא תרגימו: ארזילי דימא. רבי יוחנן אמר: זה לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון, שנאמר: ביום ההוא יפקוד ה' בחרבו הקשה וגו'". מפרש הרשב"ם: "ארזילי דימא - ראמים שבים (ורבינו חננאל פירש לויתן)". מוצאים אנו אם כן שהתנין נקרא גם לויתן וראם הים.
שאלה שבה עסקו רבים היא מדוע דווקא התנינים הוזכרו בשמם כבר בספור הבריאה? לשאלה זו נדרש גם המהרש"א בחידושי אגדות (בבא בתרא, עד ע"ב):
את התנינים כו'. אורזילי דימא כו' יראה לפי שכל מה שיש ביבשה יש בים כדאמרינן בחולין והמין היותר גדול הנזכר ביבשה הוא הראם כדלעיל. יש לנו לומר שהניכר בים בבריאה ממין היותר גדול דהיינו תנינים הגדולים הוא גם כן מין ראם. ומה שפרט אותן התורה בבריאת רמש המים טפי מבריאת רמש האדמה שלא פרט בהן ראם, יש לומר שאלו במים יותר גדולים בהפלגה יותר מאותן שביבשה, אע"ג שהפליגו גם כן בהם הרבה לעיל בגדולתן. ולמאן דאמר נמי שהם לויתן נחש כו', פרט בהן יותר בבריאה לפי שהן תענוג ומאכל נפשיי לצדיקים לעתיד. ומה שלא פרט גם כן ברמש האדמה בהמות בהררי אלף הכי נמי לפי שאינן גדולים כל כך בהפלגה כמו הלויתן שמקיף כל העולם וק"ל".
על פי תשובתו הראשונה של המהרש"א התנינים (או הלויתנים) בפרט וכל בעלי החיים המימיים ככלל הוקדמו לבעלי החיים היבשתיים בגלל גדלם יוצא הדופן. תאור זה מבטא היטב את יחסי הגודל הממשיים כפי שהם מוכרים לנו בעולם הטבע. בעל החיים הגדול ביותר שהתקיים אי פעם על כדור הארץ הוא הלויתן הכחול Balaenoptera musculus שמשקלו מגיע עד ל – 170 טון ואילו בעל החיים היבשתי הגדול ביותר הוא הפיל האפריקאי שמשקלו מגיע ל – 7 טון. הבדלי גודל אלו אינם מקריים אלא קשורים לכך שמי הים צפופים פי 800 מהאוויר ולכן גוף הנמצא במי הים "נישא" על ידם (חוק ארכימדס).
מפתה מאד לזהות את התנין עם הלויתן משום שממקורות רבים במקרא ובספרות חז"ל משתמע שהתנין הוא בעל החיים הגדול ביותר בים. כך נוכל להבין את האופן בו מתאר איוב את הלויתן: "תמשך לויתן בחכה ובחבל תשקיע לשנו" (איוב, מ כ"ה) ... "מנחיריו יצא עשן כדוד נפוח ואגמן" (שם, מא י"ב). מפרש מצודת דוד: " מנחיריו - ההבל היוצא מנחיריו הוא רב, ונראה כעשן לגודל החום, ודומה הוא אל ההבל היוצא מן הדוד והאגמון כשיהיה נופח ומרתיח שמעלה אז הבל רב". תאור זה אופייני למחזה שניתן לראות כאשר לוויתנים נושפים בעלותם אל פני המים לצורך נשימה (תמונה 1).
ה"תנין" כתנין היאור
למעשה התמונה מסתבכת לאור הפסוק ביחזקאל (כט ג') המצביע על כך שהתנין המקראי הוא תנין היאור: "... הנני עליך פרעה מלך מצרים התנים הגדול, הרבץ בתוך יאריו, אשר אמר לי יאורי ואני עשיתני". פרעה שייחס לעצמו מעמד אלוהי בחר כסמל את תנין היאור שהיה בעל החיים החזק והמסוכן ביותר בנילוס. ברור אם כן שאין מדובר בלויתן משום שהוא חי בים הפתוח ולא בנילוס. יתר על כן, הפועל "הרבץ" מתאים להתנהגותו של תנין היאור המבלה את רוב זמנו ברביצה במים או בגדה ולא של הלויתן החי במים הפתוחים. מפרש כאן המלבי"ם:
"התנים הגדול. המצרים היו מאמינים שהיאור נילוס הוא קדוש ושהתנינים הגדולים שבו יש בהם אלהות, ושיש תנים אחד הגדול מכולם שהוא מושל על כולם והוא ברא את עצמו ואת היאור, והמשיל אליו את פרעה בכחו, שהוא יש לו בארץ הכח עצמו שיש להתנים ביאור, ועל כן קראו בשם התנים הגדול, שהוא רובץ בתוך יאוריו שהיאורים כולם ומה שבם שייך אליו, והוא מתפאר שהיאור הוא שלו כי הוא בראו, וכן שעשה את עצמו עם היאור שבו תלוי אושר ארץ מצרים".
פסוק זה הקרין לפרשנות שניתנה לפסוקים אחרים שתארו לכאורה את הים הפתוח ולאו דווקא את הנילוס. רש"י פירש את הפסוק "אתה פוררת בעזך ים שברת ראשי תנינים על המים" (תהלים, עד י"ג): "ראשי תנינים - הם מצרים שנקראו תנינים שנאמר התנים הגדול וגו". בפסוק י"ד (שם) מופיע התנין תחת השם הנרדף לויתן: "אתה רצצת ראשי לויתן תתננו מאכל לעם לציים". רד"ק: "אתה רצצת ראשי לויתן. הוא פרעה, כי לויתן פירושו התנין הגדול וכו'". באופן מפורט יותר מפרש המלבי"ם:
"אתה פוררת בעזך ים, הלא נס של קריעת ים סוף שנתפורר הים ונעשה יבשה לפני ישראל היה נס בקרב הארץ שלא על ידי טבע השמים והמערכה. שברת ראשי תנינים על המים, ובעת ההיא שנעשה יבשה לפני ישראל בצד אחד, הטביע את התנינים המצרים מצד השני, והיה נס כפול, והנה המצרים נקראים בשם תנינים כמו שכתוב התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו, שהיו מאמינים שיש להם כח על ידי המים ונהר נילוס שהיו עובדים אותו ואת התנינים שבו, כמו שכתוב לי יאורי ואני עשיתני כמו שפירשתי שם, ובכל זאת שברת אותם על המים".
זיהוי ה"תנינים" עם תניני היאור, והמשמעות האלילית שלהם, מאפשר להציע תשובה נוספת לשאלתו של המהרש"א (לעיל) מדוע בבריאת העולם הוזכרו בשמם רק בעלי חיים אלו? התשובה הובאה על ידי הרב מ. עמנואל באתר "דאצ'ה" בשם מדריך טיולים (שלא נקב בשמו). לדבריו אצל האשורים הקדמונים הייתה קיימת אמונה, שהתנינים היו אלו שבראו את העולם. הד למעמדו האלוהי של התנין ניתן למצוא בבראשית רבה (וילנא, ויצא סח י"ג): "... הה"ד (ירמיה נא) ופקדתי על בל בבבל והוצאתי את בלעו מפיו, שהיה לו תנין אחד לנבוכדנצר והיה בולע כל מה שהיו משליכין לפניו(2), א"ל נבוכדנצר לדניאל כמה כחו גדול שבולע כל מה שמשליכין לפניו, אמר לו דניאל תן לי רשות ואני מתישו, נתן רשות, מה עשה נטל תבן והטמין לתוכו מסמרים השליך לפניו ונקבו מסמרים את בני מעיו, הה"ד והוצאתי את בלעו מפיו". התורה רצתה לשלול עבודה זרה זו, לכן הקדימה שהקב"ה ברא את התנינים הגדולים. הסבר זה כתב הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג, מו) ביחס לשחיטת הצאן לקרבן, כדי לעקור מליבם של ישראל את אליל מצרים. הוסיף הרב עמנואל שלכאורה תשובה זו רמוזה בפירוש רד"ק ליחזקאל (כט, ג) שם מסופר שהתנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו מתרברב: "לי יאורי ואני עשיתני". רד"ק מסביר את המשל שבפסוק: "... המשיל מצרים ליאור ופרעה המלך לתנים הגדול בתוכו והתנים הוא הדג הגדול כמו שאמר ויברא אלהים את התנינים הגדולים והמשיל עם מצרים לשאר הדגים כמו שאמר דגת יאוריך הרובץ בתוך יאוריו שאין מחריד אותו ... ואני עשיתיני - אני עשיתי ותקנתי לי היאור להשקות את ארצי או פי' עשיתיני עשיתי ותקנתי אותי בחכמתי ובתבונתי עד שנעשיתי מלך גדול וכו'".
עדות ארכיאולוגית למעמדו של תנין היאור כאל במצרים אנו לומדים מכך שנמצאו במצרים אתרי פולחן שבהם סגדו לתנין היאור כאל. באתר "קום אומבו" שעל שפת הנילוס נמצאו מאות תנינים חנוטים. אל זה שנקרא "סובק" נחשב כשליט העיר קרוקודילופוליס ודמותו תוארה בהירוגליפים כאדם בעל ראש תנין. כחלק מפולחן אליל זה נהגו בכמה מקדשים מצריים לגדל תמסחים חיים בברכות, להאכילם ולקשטם.
תנין היאור מגיע לאורך של כ – 7.5 מ' ורבים נופלים טרף לשיניו בעת שבאים לרחוץ או לכבס בנהר. לא בכדי שימש התנין כסמל לבעל חיים שיש להשמר מפניו: "הים אני אם תנין כי תשים עלי משמר" (איוב, ז י"ב). ירמיהו שהורד למצרים לאחר רצח גדליהו בן אחיקם מתאר את מר גורלו בגלות מצרים: "אכלני הממני נבוכדנצר מלך בבל הציגני כלי ריק בלעני כתנין מלא כרשו מעדני הדיחני" (ירמיהו, נא ל"ד).
התנין הוא זוחל שגופו מכוסה בקשקשים גרמיים המדמים אותו לזוחלים אחרים כמו הנחשים. זוחל זה מבלה את רוב זמנו במים אך עולה ליבשה לעיתים קרובות למנוחה והתחממות. בפירושו של בעל "מצודת ציון" (שם) באות לידי ביטוי שתי תכונות אלו של התנין: "... כמו התנין בנו"ן וכן נקרא מין דג הדומה לנחש במראיתו וכן את התנינים הגדולים". השימוש במונח "דג" קשור לבית הגידול המימי של התנין ולא לשייכותו הטקסונומית.
רמז נוסף לבית גידולו של התנין ניתן למצוא באיגרת רב שרירא גאון: "... בזמן השמד שגזר יזדגרד. ואחריו מלך רב סמא בנו של רבא, ובאותו הפרק שלו ושל מר בר רב אשי, שמענו מן הראשונים וראינו כתוב בספרי זכרונותיהם שבקשו רחמים, ובלעו תנין ליזדגרד המלך בבית משכבו, ונתבטל השמד" (תרגום רבנן סבוראי אות ק"ה). מקרים מעין זה המתואר באיגרת התרחשו (ומתרחשים) במקומות יישוב סמוכים לנהרות וקבוצות של תנינים עלולות לנדוד על פני מרחקים ארוכים לצורך ציד. הגבול הצפוני של אזור תפוצת תנין היאור היה בבקעת הלבנון וקיימות עדויות מימי הביניים על הימצאותו בביצות נהר אורנת. בארץ נקראים כמה אתרים על שם התנינים שחיו בהם עד לראשית המאה ה – 20 כמו למשל נחל התנינים.
ה"נחש" וה"תנין"
המפרשים התחבטו בהבנת סיפור המופתים שנעשו בעזרת המטה או המטות של משה ואהרון. בסנה אמר ה' למשה: "הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס משֶׁה מִפָּנָיו" (שמות, ד ג'). על מופת זה חזר משה במפגש עם זקני בני ישראל. מופת נוסף נעשה לפני פרעה: "וַיָּבא משֶׁה וְאַהֲרן אֶל פַּרְעה וַיַּעֲשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין" (שמות, ז י'). פסוקים אלו עוררו כמה שאלות שהתשובות להן נתונות למחלוקת: א. האם במופתים היו מעורבים מטה אחד או שנים? יש הסוברים שמטה אהרון הוא למעשה המטה של משה ורק נקרא על שמו(3). ב. האם קיימת זהות בין מופתי הנחש והתנין או שמדובר בבעלי חיים שונים? פשט הפסוקים מצביע על כך שמדובר בניסים שונים, שאם לא כן מדוע השתמשה התורה בשמות שונים, אך במדרשים ובמפרשים אנו מוצאים הסברים לשימוש בשמות השונים. ההסברים מתחלקים לכאלה הרואים ב"נחש" וב"תנין" מין זהה ששמותיו תלויי הקשר לבין כאלה הרואים בהם מינים שונים.
ה"נחש" הוא "תנין"
במדרש לקח טוב (שמות, וארא, ז ט') נאמר: "ואמרת אל אהרן קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי לתנין. הוא תנין הוא נחש שאמר לו הקדוש ברוך הוא בסנה, לפי שנקרא פרעה תנין, התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו (יחזקאל כט ג), לפיכך נהפך המטה לפניו לתנין וכו'". בדומה לכך אנו מוצאים גם במדרש שכל טוב (שם): "והשלך לפני פרעה יהי לתנין. בתחלה קראו נחש, ועכשיו קראו תנין, על שם פרעה, שנקרא תנין דכתיב ביה התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו"(4). גם בתרגומים הארמיים אנו מוצאים הקבלה בין "נחש" ל"תנין אם כי במשמעות מעט שונה. על פי תרגום יונתן (שם) ה"תנין" הוא "חורמן" או "חורמנא" שמשמעותו בארמית היא נחש אך במובן מיתולוגי. בדרך כלל שמו הארמי של הנחש הוא חיויא אך כאשר הוא מוזכר בהקשר ניסי או סימלי הוא נקרא "חורמנא". ייתכן וזו גם משמעות השמות העבריים "פתן" ו"שפיפון". כך ניתן להבין מדוע במופת הסנה תרגמו אונקלוס ויונתן את ה"נחש" לשם הארמי "חיויא" ואילו את ה"תנין" תרגמו ל"חורמן"(5). במופת ה"סנה" הפך המטה לנחש במובן הרגיל של שם זה ואילו לפני פרעה הוא הפך ל"תנין" כלומר נחש המסמל את אלוהותו של פרעה. הסבר זה משתלב היטב במדרש שכל טוב: "בתחלה קראו נחש, ועכשיו קראו תנין, על שם פרעה, שנקרא תנין דכתיב ביה התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו". אמנם בשני המופתים הופיעו נחשים אולם לנחש לפני פרעה היה הקשר מיתולוגי.
ח. י. קאהוט (ערך "חרמן") הציע לזהות את "חורמן" (בכמה מהמקורות נכתב "ערמון") כדמות המיתולוגית הפרסית "אהרימן" שסימלה היה נחש. ייתכן ושד זה מופיע בתלמוד תחת השם אהורמיז והוא מתואר כשד מזיק. הצעה אחרת היא לזהות את "חורמן" עם הדמות האלילית בסיליסק המתוארת כנחש. על הבסיליסק נאמר שהוא עלול להמית במבטו וייתכן וזה הרקע לפירושו של הספורנו (בראשית, מט י"ז): יהי דן נחש. הוא ממין הנחש הרע בתכלית והוא הנקרא צפעוני ואצל רופאי הערב נקרא חורמן כי אמנם צפעוני אחד ימית רבים יחדו בהבטתו ובקולו שישלח על אדם רב. וכן שמשון המית הוא לבדו רבים במעט רגע".
ב"כתב והקבלה" (שמות, ז ט') האבחנה בין "נחש" ו"תנין" היא על פי בית גידולם אם כי גם הוא מייחס ל"תנין" מאפיין מיתולוגי הנשען לכאורה על דיווח מדעי (ראו גם את דיווחו פוסאט על מפגש עם נחשי האנקונדה (שלח חנוך פלסר. לקריאה לחץ כאן).
"לתנין. תיב"ע לחיויא וכפירש"י נחש. ומ"מ יראה להבדיל בין תנין לנחש נחש שנהפך אלי' מטה משה (לעיל ד' ג') היא נחש הארצי המצוי ביערות ובמקומות שוממות, אמנם תנין הוא נחש המימי (וואססערשלאנגע), (כבישעיה כ"ז) לויתן נחש בריח לויתן נחש עקלתון, והרג את התנין אשר בים, ועל פרעה נאמר (יחזקאל כ"ט) התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו אשר אמר לי יאורי ואני עשיתני. ולפי שבטח פרעה על מי נילוס המשקה את ארצו, המשילו לתנים גדול הרובץ בו, והראה משה שמטהו יהי לתנין וימשול על פרעה ועל עמו, ומכוונת תוכחה זו על מכת הדם שנהפכו אליו מימי היאור ועל מכת הצפרדעים שנשרצו מן היאור. וכבר ספרו חכמי הטבע שמצאו נחש המימי (מעערשלאנגע(6)) וקראוהו (הידרארכאָס), שהיה ארכו קי"ד רגל שהוא כחמשים ושבע אמות וכו'".
ה"נחש" וה"תנין" בעלי חיים שונים
בניגוד לשיטות המזהות בין הנחש והתנין הרמב"ן (שמות, ד כ"א): סבר שמדובר במופתים שונים: "אשר אמר כי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת כי ירצה מופת לו, וצוה במטה שיהיה לתנין, לא נחש כאשר היה בפעם הראשון וכו'". בהתייחסו לסוברים שהנחש והתנין זהים כתב האברבנאל (שמות, ז): "... השאלה הה' באמרו יהי לתנין כי הנה למעלה במראת הסנה נאמר שיהיה לנחש ולא פירש יפה שכתב שיהיה הנחש תנין כי אין הנחש תנין ולא התנין נחש. והנה הרמב"ן כתב מפני זה שזה היה נס אחר זולת נס הנחש שזכר שם וכו'". האברבנאל השתמש בהבדל בין נחש ותנין להסביר מדוע נס הנחש נקרא "אות" ואילו נס התנין בשם "מופת". אין ספק שהוא סבר שהתנין הוא הזוחל המימי הנקרא בשם זה גם בימינו: "... והרמז הזה צוה יתברך שיהיה המטה ההוא לתנין שהוא היוצא מן היאור וכו'". גם רש"ר הירש (שם) מבדיל בין ה"נחש" וה"תנין" באופן דומה: "לתנין - לא נחש, אלא חית מים ענקית, דג מפלצתי (עי' פי' בראשית א, כא). פרעה עצמו נקרא "התנים הגדול הרבץ בתוך יאורו" (יחזקאל כט, ג): החיה הגדולה, שכל קיומה בחסדי אלי היאור. ומופת זה הגיד לפרעה לאמור: אתה ואליליך אינכם אלא כמטה זה שבידי. משערים אנו, כי המדובר כאן בתמסח".
סכום חלק מהשיטות מובא ב"כלי יקר" (שם):
"קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי לתנין. כאן נאמר שיקח מטה אהרן ויהי לתנין, ולמעלה בפרשת שמות צוה שיקח משה מטה שלו ויהי לנחש, ונחלקו המפרשים בזה כי יש אומרים שתנין היינו דג גדול כמו שפירש רש"י על פסוק (בראשית א כא) התנינים הגדולים ויש אומרים שתנין היינו נחש, וכן פירש רש"י כאן: והנה מקום אתי ליישב שינוי הלשון וזה כי התנין הוא נחש גדול מסוכן ביותר כמו שנאמר (דברים לב לג) חמת תנינים יינם, שמע מינה שחמתו גדול מחמת סתם נחש".
מתוך פירוש "דעת מקרא": והמופת הזה דומה לאות הראשון שנצטוה משה לעשות לפני בני ישראל אלא ששם נהפך המטה לנחש וכאן לתנין, לפי המצוי במקום: במדבר מצויים נחשים, ובמצרים תנינים. ועוד, שפרעה מלך מצרים משול ל'תנים הגדול הרבץ בתוך יאריו' והמצרים היו עובדים לתנין. ועוד יש לציין שבלשון הפיוט הקדמון תנין ונחש מקבילים ונרדפים. השוה: על לויתן נחש ברח ועל לויתן נחש עקלתון והרג את התנין אשר בים (ישעיהו, כז א'). על שחל ופתן תדרך, תרמוס כפיר ותנין (תהילים, צא י"ג). "שחל" מקביל ל"כפיר", ושניהם ממיני האריות, ו"תנין" מקביל אל "פתן", והוא ממיני הנחשים. וגם המציאות הטבעית היא, שיש קרבה ודמיון בין הנחשים לבין התנינים (שניהם שייכים ל"זוחלים").
(1) פירוש: ועוד על נבוכדנצר, נאמר בו "וּרְבוּ יַתִּירָה הוּסֲפַת לִי" [וגדוּלה יתירה נוספה לי] (דניאל ד, לג), ועל כך אָמַר רַב יְהוּדָה שכך אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: מְלַמֵּד שֶׁרָכַב נבוכדנצר עַל אֲרִי זָכָר, וְקָשַׁר תַּנִּין בְּראשׁוֹ, וכל זה לְקַיֵּים את מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בו: "וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ" (ירמיה כז, ו).
(2) העובדה שנבוכדנצר החזיק בארמונו תנין מוכיחה שאין מדובר בלויתן אלא בבעל חיים דוגמת התנין או הנחש. בעודם צעירים משמשים התנינים והאלגטורים גם בימינו כ"חיות מחמד". גידול נחשים כחיות מחמד נפוץ מאד בכל העולם.
(3) שכל טוב (בובר) שמות פרשת וארא פרק ז'.
(4) רבינו בחיי (שמות, ז י'): "ויהי לתנין. תחלת האותות שעשה לפרעה היה תנין, והוא נחש וכו'".
(5) על השימוש בשם הארמי "חורמן" והשמות העבריים שפיפון ופתן בהקשר סימלי אנו לומדים בברכת יעקב (בראשית, מט י"ז) "יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפן עֲלֵי ארַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפּל רכְבוֹ אָחוֹר" מפרש התרגום הירושלמי: "יֶהֱוֵי פְּרוֹקָא דַעֲתִיד לְמֵיקָם יִתְקֵף וְיִתְגָאֶה עַל כָּל מַלְכְּוָותָא וְהוּא יֶהֱוֵי מְדַמֵי לְחִיוְיָא דִרְבִיעַ בְּאוֹרְחָא וּלְחוּרְמָנָא דִכְמִין בְּפָרָשַׁת אוֹרְחֲתָא וכו'". ובתרגום אונקלוס: "יהי גברא דיתבחר ויקום מדבית דן אימתיה תתרמי על עממיא ומחתיה תתקף בפלשתאי כחוי חורמן ישרי על אורחא וכפתנא יכמון על שבילא וכו'". הנחש כסמלו של שבט דן מוזכר גם בתאור דגלי השבטים: "... וּבֵיהּ הֲוָה חָקִיק צוּרַת חֵיוֵי חָרְמַן וְרַבָּא דַהֲוָה מְמַנֵי עַל חֵילְוַת שִׁבְטָא דִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בַּר עמידי" (תרגום המיוחס ליונתן, במדבר, ב כ"ה). ובנבואת אחרית הימים: "וִיחַיִךְ יַנְקָא עַל חוֹר חִוֵי פֶתֶן וְעַל חֵיזוּ גִלְגְלֵי עֵינַי חִוֵי חוּרְמָן חֲסִילָא יְדוֹהִי יוֹשִׁיט" (תרגום יונתן, ישעיהו, יא ח'). רש"י (בראשית, שם) מפרש: "הנשך עקבי סוס - כך דרכו של נחש, ודמהו לנחש הנושך עקבי סוס, ונופל רכבו אחור שלא נגע בו. ודוגמתו מצינו בשמשון וילפת שמשון את שני עמודי התוך וגו' ושעל הגג מתו. ואונקלוס תרגם כחיוי חורמן, שם מין נחש, שאין רפואה לנשיכתו, והוא צפעוני, וקרוי חורמן על שם שעושה הכל חרם. וכפתנא, כמו פתן. יכמון, יארוב".
(6) "נחש ים" בגרמנית.
מקורות עיקריים:
מ. דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (עמ' 157-158).
ח. מ גבריהו, "תועבות מצרים", מחניים כ"ח תשט"ז.
אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות על המקרא ותקופתו, מוסד ביאליק, תשל"ו (619).
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.