טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

ובא זאב וטרף, ובא ארי ודרס - זאב מצוי

"איתמר, רב ולוי, חד אמר: שליחות יד צריכה חסרון, וחד אמר: שליחות יד אינה צריכה חסרון. תסתיים דרב הוא דאמר שליחות יד אינה צריכה חסרון, דתניא: רועה שהיה רועה עדרו והניח עדרו ובא לעיר, ובא זאב וטרף, ובא ארי ודרס פטור. הניח מקלו ותרמילו עליה חייב" (בבא מציעא, מא ע"א).

פירוש: אִיתְּמַר [נאמר] שנחלקו בבעיה זו האמוראים רַב וְלֵוִי. חַד [אחד מהם] אָמַר: שְׁלִיחוּת יָד צְרִיכָה חִסָּרוֹן, שאינו נחשב לשולח יד בפקדון עד שיחסר ממנו ממש ויקח לעצמו, וְחַד [ואחד מהם] אָמַר: שְׁלִיחוּת יָד אֵינָהּ צְרִיכָה חִסָּרוֹן, ודי בכוונה לשלוח בה יד. ומעירים: תִּסְתַּיֵּים [תוגדר] שרַב הוּא שאָמַר כי שְׁלִיחוּת יָד אֵינָהּ צְרִיכָה חִסָּרוֹן דְּתַנְיָא [שכן שנינו בברייתא]: רוֹעֶה שֶׁהָיָה רוֹעֶה עֶדְרוֹ שהיו בו בהמותיהם של אחרים, וְהִנִּיחַ עֶדְרוֹ וּבָא לָעִיר, וּבָא זְאֵב וְטָרַף מן העדר וּבָא אֲרִי וְדָרַס הרי זה פָּטוּר, שהרי בין כה וכה טריפת הזאב והארי אונס היא. ואולם אם הִנִּיחַ מַקְלוֹ וְתַרְמִילוֹ עָלֶיהָ על הבהמה חַיָּיב עליה שכיון שהשתמש בבהמה הרי זה כשולח בה יד, וממילא נתחייב בכל אונס שיקרה (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי: זאב מצוי או זאב אפור   שם באנגלית: Wolf   שם מדעי: Canis lupus


נושא מרכזי: במה שונה דרך הטריפה של הזאב מהאריה?


בשפת היום יום אנו לא מקפידים להבחין בין פעלים המתארים את אופן הריגת הטרף ואכילתו על ידי הטורפים השונים. לעומת זאת עיון במקרא וספרות חז"ל מגלה שהקדמונים הבחינו בין הפעלים "טרף" ו"דרס" ויחסו אותו לבעלי חיים שונים. על הזאב כ"טורף" אנו קוראים בברכת יעקב לבניו טרם מותו שבה הוא המשיל את בנימין לזאב טורף. "בנימין זאב יטרף בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל" (בראשית, מט כ"ז). המפרשים התחבטו רבות בשאלה מהו הדמיון בין ההסטוריה ומאפייניו של שבט בנימין ובין התכונות של הזאב. מפרש רש"י במקום: "בנימין זאב יטרף - זאב הוא אשר יטרף נבא על שיהיו עתידין להיות חטפנין (שופטים כא) וחטפתם לכם איש אשתו בפלגש בגבעה וכו'". אנו מוצאים את ההקבלה בין "טריפה" ובין "חטיפה" בדברי רש"י כבר בפירושו לפסוק בספר בראשית (ח י"א): "ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה וידע נח כי קלו המים מעל הארץ". מפרש רש"י "טרף - חטף וכו'". בשימוש בפועל חטף רש"י לשיטתו שהרי הוא סובר שזוויג היונה היה זכר. "טרף בפיה - אומר אני שזכר היה לכן קוראו פעמים לשון זכר ופעמים לשון נקבה וכו'".

קשר זה בין "טריפה" ובין "חטיפה" קיים על פי שיטת רש"י גם בדברי הגמרא בסוגייתנו: "דתניא: רועה שהיה רועה עדרו והניח עדרו ובא לעיר, ובא זאב וטרף, ובא ארי ודרס, פטור". מפרש רש"י: "זאב – טורף, נושא הטרף לחורו. ארי – אינו טורפה אלא דורסה במקומה ואוכלה". בבבא מציעא (צג ע"ב) מרחיב רש"י: "ארי ודרס - ארי דרכו לדרוס הבהמה במקום שמוצאה, ודרך זאב לטורפה חיה ולהוליכה במקום שהוא בטוח, ושם הורגה". על פי פירושים אלו הזאב נמנע מלאכול את טרפו במקום הציד ונושאו לחורו כלומר למחבוא. פעולה זו היא אולי ה"חטיפה" המיוחדת לזאב. תופעה זו אכן קיימת בזאבים בעלי המעמד הנחות יחסית בלהקה. לאחר שהזוג הדומיננטי סיים לאכול מגיעים שאר חברי הלהקה וקורעים לעצמם נתחי בשר שאותם הם גוררים למקומות מסתור. בתצפיות בזאבים האוכלים במקום הטריפה ניתן לראות שהם נוגסים ובולעים באופן תזזיתי. הזאבים בולעים במהירות נתחי בשר גדולים שהם מקיאים אחר כך אל הפה, לועסים, ובולעים שוב. ייתכן והתנהגויות אלו התפתחו כאמצעי להגן על הטרף מפני גזילתו על ידי מינים אחרים גדולים יותר. ב"אור החיים" אנו מוצאים: "בנימין זאב יטרף – נתכוין לשאול שעשה מעשה זאב שטורף במהירות כי מנהג הזאב הוא שאינו מתעכב בטריפתו אלא כל כך הוא ממהר וטרף. כמו כן עשה הוא ולא המתין לזמן שקבע לו שמואל אלא מהר לטרוף עמלק וכו'".

בסוגיה בבבא קמא (טז ע"ב) רש"י מביא הגדרה שונה להבדל בין "דריסה" ל"טריפה": "דרס - שלא הרגה אלא מחיים אכלה, פטור דאורחיה הוא ושן ברה"ר פטור. טרף - שהרגה ואכלה". בדרך זו נוקט גם הרשב"א שם: "ופירוש דרס ואכל שדורס ואוכל חי, וטרף ואכל שממית ואח"כ אוכל, והזאב בהפך, וזהו ששנינו (ב"מ מ"א א') ובא ארי ודרס זאב וטרף וכו'". פירושים אלו מדגישים את נטיית הזאב להרוג את הטרף ורק לאחר מכן לאכלו ולא כדברי רש"י בב"מ המפרש שהטריפה מתאפיינת בנשיאת הטרף למקום מסתור. ניתן ליישב את הסתירה בין הפירושים בכך שהם עוסקים בפרטים השייכים למעמד שונה בלהקה. הפרטים הדומיננטיים בעלי כוח פיסי חלש יחסית לאריה חייבים לוודא שהטרף מת כבר לפני התחלת האכילה ואילו הפרטים הנחותים נושאים את חלקם בסעודה למאורה. ייתכן ורש"י נאלץ לפרש בבבא קמא באופן שונה משום שהגמרא עוסקת בדין שן ברה"ר ולכן חובה לפרש שהאכילה היתה שם ולא כפי שפירש בבבא מציעא שהזאב חוטף למאורתו שהרי היא איננה ברה"ר.

הערוך (ערך "דרס") מפרש את ההבדל בין טריפה ודריסה באופן שונה: "דרס ואכל, אם הכה זה הארי הבהמה בידיו ומתה בארס שלו ואכלה, פטור, שכן דרכו בעת שרוצה לאכול, וקיימא לן שן ברה"ר פטור. אבל אם טרף בפיו ובשיניו והמית הבהמה, חייב, ואף על פי שאחרי כן ישב ואכל ששינה ודינו כדין הקרן ברה"ר". תאורו של הערוך משקף באופן מדוייק את ההבדל בין אופן המתת הטרף על ידי האריה והזאב. הזאב שאיננו כבד די הצורך על מנת לדרוס באופן יעיל נעזר בעיקר בשיניו לצורך המתת הטרף. קיימים תאורים של זאבים הרודפים אחרי איל הצפון או פרסתנים גדולים אחרים תוך כדי נשיכות המכריעות בסופו של דבר את הקרבן.

האבן עזרא מתייחס לגבורתו של הזאב: "בנימין - דמהו לזאב כי גבור היה. והאות אנשי הגבעה". הגבור איננו בהכרח החזק ביותר אלא המעיז והאמיץ. אנשי בנימין סירבו להסגיר את המתעללים בפילגש גם במחיר עימות עם שאר שבטי ישראל. גם הזאב איננו נחשב לחזק מבין הטורפים אך הדבר לא מרתיע אותו מלקרוא עליהם תיגר. על היחס בין הזאב וטורפים אחרים ראה בהרחבה. הנצי"ב ב"העמק דבר" מפרש: "בנימין זאב יטרף - נצחונותיו היו כזאב. ולא כארי שהוא אביר לב ולא יחת מפני כל. אלא כזאב שמפחד מרועה ומקלו. ומכל מקום טורף. כן כבש שאול את הפלשתים עם בנו יהונתן ודוד הרג את גלית בימי שאול. בעת שהוא היה מפחד כל היום. ומכל מקום טרף וע' מש"כ בברכת משה". ייתכן גם לפרש שכוונת האבן עזרא היא ל"גיבור" במשמעותו המקורית כלומר חזק אלא שאז חייבים להניח שהכוונה איננה לזאב כפרט בודד אלא ללהקת זאבים שכוחה רב. במשנה בבא מציעא (פ"ז מ"ט) אנו לומדים שבדרך כלל ניתן להתמודד בקלות יחסית עם זאב אחד אך לא עם שנים: "זאב אחד אינו אונס שני זאבים אונס. רבי יהודה אומר בשעת משלחת זאבים אף זאב אחד אונס וכו'". לדעת רבי יהודה קיימים מצבים שבהם גם זאב אחד מסוכן אך דבריו אינם מתקבלים להלכה: "בשעת משלחת זאבים - כשחיה רעה משולחת קופצת היא על אדם אחד. ואין הלכה כרבי יהודה ולא כידוע הבבלי" (רע"ב).

זאב מבריח דוב צילם: Micha L. Rieser


הרשב"ם מתאר תכונה נוספת המופיעה בפסוק: "ולערב יחלק שלל - שכן מנהגו של זאב וכו'". שתי נקודות עולות מתוך פירושו: א. קיימת חלוקת שלל אצל הזאבים. ב. הזאב פעיל לילה. המושג "יחלק שלל" מובן היטב על רקע המבנה ההיררכי של להקת הזאבים הכולל מדרג ברור שבו קיים זכר שליט (זכר אלפא) ונקבה שליטה (נקבת אלפא) שהם הזוג המתרבה היחיד. מתחתם עומדים פרטים במעמד בטא וחותמים את הסולם ההיררכי פרטי אומגה. כאמור לעיל, הזוג השליט ניזון מהטרף ראשון ורק לאחר מכן רשאים שאר חברי הלהקה לגשת לטרף. בזאבים (בניגוד לטורפים אחרים) בשעת מחסור במזון הגורים אינם רשאים לאכול גם במחיר מותם וזאת על מנת שישאר מספיק מזון לחברי הלהקה הבוגרים. הנקודה השניה הנוגעת לפעילות הלילית באה לידי ביטוי בפסוקים נוספים: "שופטיה כזאבי ערב לא גרמו לבקר" (צפניה, ג ג'): מפרש רש"י: "זאבי ערב - הממהרים לאכול טרפם בלילה. לא גרמו לבוקר - לא השאירו אף העצמות לגרם לבוקר". החזקוני מפרש: "זאב יטרף. תוקף הזאב וטרפו הוא בבקר ובערב עם מעוט האור, כאמרו וחדו מזאבי ערב וכו'". החזקוני מצטט את הפסוק בחבקוק (א ח'): "וְקַלּוּ מִנְּמֵרִים סוּסָיו וְחַדּוּ מִזְּאֵבֵי עֶרֶב וכו'". מפרש שם הרד"ק: " מזאבי ערב - כי זאבים לעת ערב יצאו לטרוף". הזאבים אכן מותאמים היטב לפעילות לילה. כאשר זאבים מתמודדים עם דובים הם מנצלים את שעות היום להטרדה והתשה ואילו את ההכרעה הסופית הם מבצעים בלילה משום שראיית הלילה שלהם עדיפה משל יריביהם.

 צילמה בחי בר: Koala Girl פורום טבע פראי וחיות בר - פורטל תפוז
 

צילמה בחי בר: Koala Girl פורום טבע פראי וחיות בר - פורטל תפוז 
 

הרחבה

הזאבים מכריעים בדרך כלל מינים אחרים השייכים למשפחתם. בצפון אמריקה הורגים זאבים לעיתים קרובות קויוטים(1) בעיקר בחורף משום שהקויוטים מתחרים בהם. זאבים הורגים גם את גורי הקויוט אותם הם מושכים מתוך המאורה. רק לעיתים רחוקות יאכלו הזאבים את הקויוטים אותם הרגו. אין דיווחים על הרג זאבים בידי קויוטים אם כי הם עשויים להבריח אותם כאשר הם בלהקה גדולה. תופעות דומות מדווחות גם על היחס בין התנים הזהובים (החיים בארץ) והזאבים. באיזורים בהם צפיפות הזאבים גדולה קטן מספרם של התנים. זאבים הורגים גם שועלים ממינים שונים בעיקר במהלך מאבקים על גוויות בעלי חיים שנטרפו. במאבקים בין הצבוע והזאב על פגרים מנצח הצבוע כאשר המפגש הוא אחד על אחד אך להקת זאבים מבריחה צבוע בודד.

קיימים מפגשים בין זאבים ודובים חומים הן בצפון אמריקה והן באירופה ואסיה ותוצאות המפגשים תלויות בהקשר. במאבקים על פגרים מנצח בדרך כלל הדוב ואילו במאבק על הגנת המאורות מנצחים בדרך כלל הזאבים. שני המינים עלולים להרוג זה את גוריו של זה. במאבקים עם הדוב השחור ההצלחה של הזאבים רבה יותר והם מצליחים גם במאבקים סביב שליטה על מזון.
 

(1) הקויוט או זאב ערבות (שם מדעי: Canis latrans) הוא מין בסוג כלב (Canis). זאבי ערבות נפוצים בצפון אמריקה.



 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

 
כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.