טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
כאן קיצץ בן זכאי תורמסי תרומה – תורמוס תרבותי
"... אמר: איכא מילתא דבעי לתקוני? אמרו ליה: איכא דוכתא דאית ביה ספק טומאה, ואית להו צערא לכהנים לאקופי. אמר: איכא איניש דידע דאיתחזק הכא טהרה? אמר ליה ההוא סבא: כאן קיצץ בן זכאי תורמסי תרומה. עבד איהו נמי הכי, כל היכא דהוה קשי טהריה, וכל היכא דהוה רפי צייניה" (שבת, לד ע"א).
פירוש: אָמַר, האם אִיכָּא מִילְּתָא דְּבָעֵי לְתַקוֹנֵי [יש דבר שצריך תיקון]? אָמְרוּ לֵיהּ [לו]: אִיכָּא דּוּכְתָּא דְּאִית בֵּיהּ [יש מקום שיש בו] סְפֵק טוּמְאָה וְאִית לְהוּ צַעֲרָא [ויש להם צער] לַכּהֲנִים לְאַקּוֹפֵי [להקיפו], שהרי כהנים אסור להם להטמא למת, ומקום זה, אף שלא היה ברור שנקבר בו מת, חששו לדבר ולא יכלו לבררו על בוריו. אָמַר ר' שמעון: האם אִיכָּא אִינִישׁ דְּיָדַע דְאִיתַּחְזַק הָכָא [היש אדם היודע שהיתה מוחזקת כאן] טָהֳרָה? כלומר, היש מישהו שזוכר מקום זה אי פעם שלא נחשב למקום טמא, אלא שהיה בו חלק לפחות שנחשב כטהור, אָמַר לֵיהּ הַהוּא סָבָא [לו זקן אחד]: כָּאן קִיצֵּץ בֶּן זַכַּאי תּוּרְמְסֵי תְּרוּמָה. כלומר, בשוק זה זרע פעם ר' יוחנן בן זכאי, שהוא עצמו היה כהן, תורמוסים של תרומה, ובוודאי היה כאן מקום טהור. עֲבַד אִיהוּ נַמִי הָכִי [עשה גם הוא כן] כיעקב טובה לעיר, ובדק את הקרקע (תוס'), כָּל הֵיכָא דַּהֲוָה קָשֵׁי [מקום שהיה קשה] טַהֲרֵיהּ [טיהרו], שוודאי אין מת מתחתיו, וְכָל הֵיכָא דַּהֲוָה רָפֵי [מקום שהיה רפה] צַיְּינֵיהּ [ציינו, סימנו], מחשש קבורת מת. על ידי כך נעשה השוק טהור ויכלו אף הכהנים ללכת בו (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: תורמוס תרבותי שם באנגלית: White Lupin שם מדעי: (Lupinus albus (termis
שם נרדף במקורות: תורמוסא שמות בשפות אחרות: ערבית - תורמוס
נושא מרכזי: זיקת התורמוס לקרקע תחוחה.
לריכוז המאמרים שנכתבו על התורמוס התרבותי הקש/י כאן.
הספור המובא בגמרא על רבי שמעון בן יוחאי מתאר את האופן בו הוא טיהר חלקים משטח מסויים בטבריה שכוהנים חששו לחצות אותו. בסיפור כפי שהוא מופיע בבבלי לא ברור הקשר לתורמוס שאותו קיצץ רבי יוחנן בן זכאי. מפרש כאן רש"י: "עבד איהו נמי הכי - היה מקצץ תורמסין ומשליכן שם, ונעשה נס וצף המת במקום שהוא שם, וציינו למקום הקבר - הכי מפרש בפסיקתא דפרשת העומר, ובסדר זרעים ירושלמי". רש"י מתייחס לירושלמי בשביעית (פ"ט הל' א'): "... אמר נידכי טבריא והוה נסב תורמסין ומקצץ ומקליק וכל הן דהוה מיתא הוה טייף וסליק ליה מן לעיל וכו'". הדברים מפורשים ב"פני משה": נדכי - נטהר אותה ממקום איזה ספק טומאה. ומקליק - משליך וכל מקום שהיה טומאת מת היה צף ועולה למעלה וסילקו לטהר המקום וכו'". כמה מהמפרשים התקשו בפירוש זה משום שאין הוא מסביר את הקשר למרקם הקרקע (קשה או רך).
התוספות "מושך" את הסיפור לכיוון אחר המסביר את הקשר לטיב הקרקע:
"כל היכא דהוה קשי טהריה - כדאיתא בנדה בפרק האשה (דף סא. ושם) דתניא אמר רבי יוסי בן שאול מעשה בסלע שהיו מחזיקין בה טומאה כו' אמר להו הביאו לי סדינין הביאו לו ושראן במים ופרסו עליו מקום טומאה לח מקום טהרה נגוב".
כוונת התוס' מוסברת בפירוש "מראה הפנים" (שם):
"והוה נסיב תורמוסין ומקצץ וכו'. וכך פירש"י ז"ל בפ' במה מדליקין (דף לד ע"א) בהאי עובדא דרשב"י שהיה משליך אותן ונעשה נס וצף המת במקום שהוא שם. והתוס' פירשו בענין אחר: בסדינין וכו' שדקדקו להא דקאמר כל היכא דהוי קשה טהריה וכו'. ולפירש"י וכדקאמר הכא בהדיא היינו כל היכא דהוי קשי שלא ראה שום דבר ונשאר הקרקע קשה טהריה".
הסבר מפורט יותר מובא בריטב"א:
"כאן קצץ. [פירוש] שתלן ואח"כ עקרן לאחר גידולם. בן זכאי תורמוסי תרומה. פרש"י ז"ל כי מפורש הוא בירושלמי דזרעים שהיה [מקצץ] תרמוסין ומשליך שם ונעשה לו נס והיה המת מבצבץ וציינו אותו למקום הקבר וכל שאין מת מבצבץ היה טהור וכן הוא בפסיקתא דפרשת העומר, עד כאן, ותימה למה היה עושה כן בתרמוסי תרומה, ור"ת ז"ל פירש כאן קצץ בן זכאי תרמוסי תרומה אחר שבדקו להחזיקו בטהור, והא דאמרינן עבד איהו נמי הכי פירש ר"ת ז"ל עבד איהו נמי כיעקב שתיקן תקנה זו בעיר, ורש"י ז"ל פירש עבד איהו כבן זכאי ונעשה לו נס".
מהרש"א (חידושי הלכות):
תוספות בד"ה כל היכא כו' כדפי' בנדה בפרק כו' מקום טומאה כו' עכ"ל. רצה לומר ולא היה מעשה נסים כפירש"י. והוא לשיטתם דעבד איהו הכי לא קאי אבן זכאי דהיה מקצץ תורמסין אלא אתיקן מילתא דיעקב אבינו וק"ל".
מוצאים אנו בין המפרשים שתי שיטות: א. רש"י: רשב"י נהג כבן זכאי ופיזר תורמוסים שגרמו ל"ציפת" המתים בדרך נס. ב. תוס': רשב"י נהג כיעקב שתיקן תקנה בעיר וסימן את המקומות הטמאים. על פי שיטה זו הסימון התבצע בדרך הטבע אך לא מפורש כאן כיצד.
דרך שלישית להסבר היא שאמנם מדובר בבדיקה ב"דרך הטבע" אך גם כרבי יוחנן בן זכאי כלומר הבדיקה התבצעה על ידי זריעת תורמוסים. התוס' מציין את הנחת הסדינים הלחים רק כדוגמה לבדיקה טבעית אך אין כוונתו שרשב"י השתמש באותה בדיקה. רבי יוחנן בן זכאי זרע תורמוסים (הרש"ש גורס במקום "קצץ" "שתלן") ובעזרתם קבע מהם המקומות הקשים ומהם המקומות התחוחים ("רפי"). מקומות תחוחים הם מקומות שנחפרו בעבר ומכאן שקבור בהם מת. התורמוס אינו נובט בקרקע קשה אלא בקרקע תחוחה, כפי שיש במקומות שהיו מיושבים. דוגמאות לכך ניתן לראות בריכוזי פריחה בתלים עתיקים - תל שוכה (גבעת התורמוסים) בעמק האלה, תל קשיון ליד התבור ועוד.
 |
|
 |
|
תמונה 1. תורמוס תרבותי צילם: Ghislain118 |
|
תמונה 2. זרעי תורמוס תרבותי באדיבות עודד כהן |
הרחבה
ביולוגיה
התורמוס הוא סוג במשפחת הקטניות ובתת-משפחת הפרפרניים. הסוג מונה כ – 300 מינים ברחבי העולם ומתוכם גדלים בר בארץ ישראל 7 מינים. ההבדלים בין המינים קטנים כאשר ההבדל הבולט לעין הוא צבע הפרח. עלי התורמוס מאוצבעים בעלי פטוטרת ארוכה. אונות העלה מכוסות בצפיפות בשערות לבנות קצרות המעניקות לעלים מרקם פרוותי (תמונה 4). הפרחים גדלים כתפרחת בעלת פרחים גדולים בצבע סגול, צהוב, לבן וכחול. ראה למשל את תורמוס ההרים (תמונות 3-6). לפרחים אין צוף ומשיכת החרקים מתבצעת על ידי עלי הכותרת הגדולים והצבעונים הנראים גם מרחוק. ההאבקה מתבצעת על ידי חרקים אך בדרך כלל ההאבקה עצמית. בדומה לשאר הפרפרנים הפרי הוא תרמיל בעל זרעים גדולים ושטוחים (תמונה 2) המכילים כמויות גדולות של חלבון ושמן. הזרעים מכילים חומרים רעילים ממשפחת האלקלואידים המעניקים לצמח טעם מר. חומרים אלו מגינים עליו משיני אוכלי עשב ואוכלי זרעים. בגלל גודל הזרעים ההפצה איננה יכולה להתבצע בעזרת הרוח. לאחר שהתרמיל מתייבש הוא מתבקע, קשוותיו מסתלסלות בצורת קפיץ וכך הזרעים "נזרקים" מתוכו.
 |
|
 |
|
תמונה 3. תורמוס ההרים – תל שכה בעמק האלה |
|
תמונה 4. תורמוס ההרים |
 |
|
 |
|
תמונה 5. תורמוס ההרים |
|
תמונה 6. תורמוס ההרים – מופע וורוד |
התורמוס מוזכר פעמים רבות בספרות חז"ל והכוונה היא ככל הנראה למין תורמוס תרבותי (תמונה 1). לעומת זאת מיני הבר שהיו בשימוש ובעיקר התורמוס הצהוב (תמונות 9-10) נקראו בשם פלסלוס. בגלל הקרבה הרבה בין מין התרבות ומין (או מיני הבר) הם לא נאסרו בהכלאה זה עם זה כדברי המשנה: "הלפת והנפוץ, והכרוב והתרובתור התרדים והלעונים, אינם כלאים זה בזה, הוסיף ר"ע: השום והשומנית, הבצל והבצלצול, והתורמוס והפלסלוס, אינן כלאים זה בזה" (כלאים, פ"א מ"ג). בתוספתא: "הוסיף ר' עקיבא השום והשמנית והבצל והבצלציל והתורמוס והפלוסלוס. אמר ר' שמעון: לא היה ר' עקיבא שונה אלא בשני זוגות אילו, אלא התורמוס והפלוסלוס אינן כלאים זה בזה" (תוספתא כלאים (ליברמן) פ"א מ"ב). התורמוס התרבותי מהווה, עדיין, גידול חקלאי בארצות הים התיכון ובמיוחד במצרים אם כי גידולו הולך ומצטמצם. באיטליה, ספרד ופורטוגל התורמוס משמש כחטיף פופולרי ונמכר בדוכנים כזרעי חמניה. בארץ ניתן למצוא את זרעי התורמוס מוצעים למכירה בשווקים בערים הערביות. משמיל קליין שמעתי שבמורדות הר אביטל וכן ביער אודם ברמת הגולן, נמצא בשנים האחרונות תורמוס לבן (תמונה 7) המיוחס על ידי חלק מהחוקרים לשרידי גרעיני תורמוס לאכילה שהשאירו במקום חיילי הצבא הסורי.
התורמוס הצהוב משמש בעיקר כ"זבל ירוק" על מנת לטייב את השדות עבור גידולים אחרים ובעיקר דגניים. על שורשי הקטניות, כדוגמת התורמוס, מתפתחות פקעיות (תמונה 8) המכילות חיידקים המקבעים חנקן חופשי מהאוויר והופכים אותו לתרכובות חנקניות הזמינות לצמחים. חלקי הצמח העשירים בתרכובות חנקן נשארים בקרקע לאחר הקציר ומשמשים כדשן אורגני המכונה "זבל ירוק" משום שמקורו בצמחים חיים ולא בצמחים שכבר עברו תהליכי פירוק (קומפוסט).
 |
|
 |
|
תמונה 7. תורמוס תרבותי צילם: שמיל קליין |
|
תמונה 8. פקעיות חנקן על שורשי שיח בוטנים (משפחת הפרפרניים) |
מוצאו של התורמוס התרבותי הוא מאחד ממיני הבר המצויים באיזור הים תיכוני. מועד ביות התורמוס לא ברור אך יש הסוברים שתחילתו לפני כ – 5,000 שנה במצרים העתיקה. הדעה הרווחת היום היא שהתחלת הגידול החקלאי של התורמוס התרבותי היתה ביוון העתיקה משום ששרד בה עד ימינו מגוון המינים הגדול ביותר של צמחי תורמוס מבוייתים ומיני בר (מתת המין graecus). בחצי האי הבלקני קיימים תתי מין נוספים של התורמוס התרבותי (termis ו - albus) שהפכו למיני בר. מיוון התפשט התורמוס צעד אחר צעד לארצות השכנות ובמיוחד למצרים ורומא העתיקה. המופעים בעלי הזרעים הלבנים והפרחים בגוון וורוד וכחול או וורוד בהיר (Lupinus termis) התפשטו בעיקר לדרום (מצרים, לוב וישראל) ואילו המופעים בעלי הזרעים הלבנים והפרחים בצבע כחול אפרפר או לבן (Lupinus albus) התפשטו מערבה לאיטליה והלאה. בתקופה היוונית רומית התורמוס כבר היה ידוע היטב ומכאן גם האיזכורים הרבים במשנה ובתלמוד.
מקורות עיקריים:
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 10 (עמ' 153-154).
ז. עמר, גידולי ארץ ישראל בימי הביניים (עמ' 98-99).
ג. סטטמן, כ"תורמוס הזה ששולקים שבע פעמים" – צמח התורמוס במקורות חז"ל , "חלמיש" 6, 1988.
י. פליקס, הצומח החי וכלי החקלאות במשנה (עמ' 124,168).
י. פליקס, כלאי זרעים והרכבה – הוצאת דביר, מסכת כלאים, תל–אביב תשכ"ז (עמ' 88-89).
לעיון נוסף:
ח. צ. אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 124-125, 171). על זיהוי התורמוס והפלסלוס.
תורמוס ההרים באתר צמח השדה
תורמוס צהוב באתר צמח השדה
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
