טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
כבשים שצמרן קשה פטורין מראשית הגז – כבש הבית
"... אלא לראשית הגז, ולית ליה הא דתנא דבי רבי ישמעאל: כבשים שצמרן קשה פטורין מראשית הגז, שנאמר ומגז כבשי יתחמם" (בכורות, יז ע"א).
שם עברי: כבש האליה שם באנגלית: Fat-tailed Sheep שם מדעי: Ovis orientalis platyura
שם נרדף במקורות: כבשה, כשב, איל, רחל, יובל, כר, אימר, דיכרין
שם עברי: עז, תיש שם באנגלית: Goat שם מדעי: Capra aegagrus hircus
שם נרדף במקורות: שעיר, ברחא
נושא מרכזי: מרקם פרוות כבשים לעומת עזים?
לריכוז המאמרים שנכתבו על הכבש הקש/י כאן.
לריכוז המאמרים שנכתבו על הצאן הקש/י כאן.
למרות שכבשים ועיזים נכללים בקבוצה משותפת הנקראת צאן והעובדה ששני מינים אלו עשויים להחליף זה את זה בחלק מהקרבנות, ספרות חז"ל מונה הבדלים רבים ביניהם. מחד גיסא אומרת המשנה (כריתות, פ"ו מ"ט): "רבי שמעון אומר: כבשים קודמין לעזים בכל מקום, יכול מפני שהן מובחרין מהן? תלמוד לומר ואם כבש יביא קרבנו לחטאת מלמד ששניהם שקולין וכו'". מפרש רע"ב: "כבשים קודמים לעזים - בכל דוכתא הקדים הכתוב כבשים לעזים, דכתיב מן הכבשים ומן העזים תקחו, וכן או לשה בכבשים או בעזים. יכול, האומר הרי עלי עולה ויש לו כבש ועז יביא כבש דוקא. תלמוד לומר ואם כבש יביא קרבנו. ולעיל מיניה כתיב והביא את קרבנו שעירת עזים, כאן הקדים עז לכבש, ללמד ששניהם שקולים ואי זה מהן שירצה יביא". מאידך גיסא נאמר בגמרא בזבחים (צ ע"א) שכבשים עדיפים: "תא שמע: פרים קודמין לאילים, ואילים קודמין לכבשים, כבשים לשעירים ... כבשים לשעירים שכן נתרבו באליה". על החשיבות היחסית של הכבשים לעומת העיזים כתבו רבים וראו למשל מאמרו של הרב א. שנדורפי "פרשת קרבן חטאת".
את השורות הבאות נייחד להבדל בתחום אחד והוא באופי כסות הגוף והשלכותיו. מצאנו בגמרא בזבחים (עה ע"ב): "הכל יכולין להתערב כו'. מאי שנא חטאת ואשם? דהאי זכר והאי נקבה, חטאת ועולה נמי איכא שעיר נשיא! האי שיער והאי צמר וכו'". מדברים אלו אנו לומדים שניתן להבחין בין כבשים ועיזים על פי מבנה כסות גופם ובלשון הגמרא: "האי שיער והאי צמר". מפרש רש"י: "שיער - אין לו צמר אלא שיער אבל אשם איל הוא ויש לו צמר". הבדל זה מאפשר להבחין בין קרבן שעיר לקרבן שהובא מן הכבשים. הצמר והשיער שונים במאפייניהם הפיסיקליים וכתוצאה מכך גם במראה שלהם ובשימוש שנעשה בהם.
על תכונה אחת של הצמר ניתן לעמוד מתוך דרשתו של רבי ישמעאל: "כבשים שצמרן קשה פטורין מראשית הגז, שנאמר ומגז כבשי יתחמם". מפרש רש"י: "מגז כבשי יתחמם - אלמא בת חימום קרי גז דלא בת חימום לא קרי גז והך עז בת רחל צמרה קשה דצמר עזים קשה הוא". מוצג כאן קשר שאיננו מובן מאליו בין "קושי" הצמר ובין העובדה שהוא אינו מחמם. על מנת להבין את קשר זה עלינו להכיר את מבנה הצמר ואת ההבדל בינו לבין שערות ("נוצת") העזים(1). בנוסף יש לזכור שצמר או בגדים אינם מחממים אלא מבודדים את הגוף מסביבתו וכך שומרים על חומו.
מרקם הצמר לעומת השיער
שאלה שיש לתת עליה את הדעת מהם המאפיינים הגורמים למראה והתכונות השונים של השיער והצמר שהרי גם מקור הצמר הוא שיער בעל החיים? צמר הוא למעשה סיבים שמקורם שיער של בעלי חיים מבויתים ובעיקר כבשים. לרוב הסיבים של הכבשים המבויתות יש שני מאפיינים עיקריים המבדילים בינם ובין שיער או פרווה. א. הם מכוסים בקשקשים המסודרים בצורה המסייעת לבעל החיים לסלק מעליו זרעים ותרמילי צמחים הנאחזים בו בעת המעבר בין צמחים. ב. הסיבים מפותלים בצפיפות התלויה בזן הכבשה. בזן המרינו בעל הצמר העדין, למשל, יש עשרות פיתולים לכל ס"מ ואילו בצמר גס עשוי להיות פיתול אחד או שנים לכל ס"מ. לשני מאפיינים אלו יש השפעה רבה על אפשרויות הניצול של הצמר. הקשקשים והפיתולים מאפשרים לטוות את הסיבים לחוטים או להדקם בתעשיית הלבד מבלי שהם יחליקו וישתחררו זה מזה. בניגוד לצמר הרי שלשיער אין קשקשים או שהם מעטים והוא איננו מפותל ולכן כמעט ולא ניתן לטוויה. ליעילות הטוויה תורמת גם גמישות הצמר בהשוואה לשיער. ניתן להבחין בהבדל בין צמר הכבשים ושיער העיזים גם במבט שטחי בשדה. השערות בפרוות העיזים נראות חלקות ומופרדות זו מזו ואילו בכבשים ניתן לראות שיער מפותל האסוף במקבצים הנראים כגלים או תלתלים.
הקשקשים והפיתולים מגדילים את נפח הצמר על ידי לכידת חללי אוויר גדולים ואוויר זה תורם ליכולת הבידוד הטובה של הצמר. בקרב הבדואים, למשל, משמש הצמר לא רק להגנה מפני קור אלא גם למנוע חדירת אנרגיית חום לגוף. איכות הצמר נקבעת על פי מספר הפיתולים של הסיב. תכונה נוספת המבדילה בין זני הכבשים היא היחס בין כמות הצמר הנמצא בכסות גופם לבין זיפי הצמר המהווים את השכבה העליונה של הפרווה. ככל שהיחס בין הצמר לזיפים גבוה יותר כך חומר הגלם מבוקש יותר עבור טוויה ותעשיית הלבד.
אם נחזור לשאלה בה פתחנו הרי שעתה הקשר בין רכות הצמר ויכולת ה"חימום" ברורה. הרכות נובעת מחללי האוויר הלכודים בצמר על ידי הקשקשים והפיתולים. חללי האוויר מהווים מבודד יעיל השומר על חום הגוף וכך הצמר יכול "לחמם". לעומת זאת ל"כבשים שצמרן קשה" ועזים שיער חסר קשקשים וחללי אוויר ולכן פחות אלסטי וגורם לתחושה של קושי.
חציצה על ידי צמר ושיער
המסקנה העולה מתוך סוגייתנו העוסקת בהגדרת מקור הצמר החייב בראשית הגז היא שמרקם הצמר רך ואילו שיער עזים קשה. מסקנה דומה עולה גם מסוגיה נוספת העוסקת בהלכות חציצה. נאמר בגמרא: "תנן התם, ואלו חוצצין באדם: חוטי צמר וחוטי פשתן, והרצועות שבראשי הבנות. רבי יהודה אומר: של צמר ושל שער אין חוצצין, מפני שהמים באין בהן. אמר רב הונא: וכולן בראשי הבנות שנינו. מתקיף לה רב יוסף: למעוטי מאי? אילימא למעוטי דצואר, ודמאי? אילימא למעוטי דצמר, השתא רך על גבי קשה חוצץ רך על גבי רך מיבעיא! ואלא למעוטי דחוטי פשתן, השתא קשה על גבי קשה חוצץ, קשה על גב רך מיבעיא!"(2) (שבת, נז ע"א). הסוגייה עוסקת בשאלה הלכתית הקשורה להבדל או אולי להבדלים בין צמר ושיער הקובעים אם קשירת אגודות שיער הראש בחוטים העשויים מהם מהווה חציצה לענין טבילה. אמנם בגמרא לא נאמר במפורש שהדיון נוגע לשיער עיזים אך אנו נניח שאכן הוא שימש להכנת חוטים. מסקנות שאלה זו משליכות על הלכות הוצאה בשבת של חוטים שקשרה אשה בשערה: "משנה. במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה? לא תצא אשה לא בחוטי צמר, ולא בחוטי פשתן, ולא ברצועות שבראשה. ולא תטבול בהן עד שתרפם ... גמרא. טבילה מאן דכר שמה? אמר רב נחמן בר יצחק אמר רבה בר אבוה: מה טעם קאמר, מה טעם לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן מפני שאמרו חכמים בחול לא תטבול בהן עד שתרפם. וכיון דבחול לא תטבול בהן עד שתרפם בשבת לא תצא, דילמא מיתרמי לה טבילה של מצוה ושריא להו, ואתי לאתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים"(3).
אומרת המשנה (מקוואות, פ"ט מ"א): "אלו חוצצין באדם חוטי צמר וחוטי פשתן והרצועות שבראשי הבנות. רבי יהודה אומר: של צמר ושל שער אינם חוצצין מפני שהמים באין בהם". לדעת רב הונא המובא בסוגייתנו המשנה עוסקת בקשירת חוטים מסוגים שונים סביב שיער הראש ולא רק בקשירת "רצועות" כפי שמשתמע לכאורה מלשון המשנה. בלשון רש"י: "וכולן בראשי הבנות שנינו - לא תימא שבראשי הבנות ארצועות לחודייהו קאי, אלא אחוטין נמי קאי". החציצה נגרמת כתוצאה מקשירה הדוקה של חוט המונעת את חדירת המים למקום הקשר. כאשר המים מצליחים לחדור מתחת לקשר אין חציצה (בלשון המשנה: "רבי יהודה אומר: של צמר ושל שער אין חוצצין מפני שהמים באין בהן"). ממהלך הסוגיה משתמע שהגורמים הקובעים את מידת החציצה הם מרקם החוט (קשה או רך), מרקם הגוף עליו הוא נקשר (קשה או רך) והצרוף של שניהם.
הדבר עולה מתוך ניסיון רב יוסף להבין את חידושו של רב הונא: "אמר רב הונא: וכולן בראשי הבנות שנינו. מתקיף לה רב יוסף: למעוטי מאי? אילימא למעוטי דצואר, ודמאי? אילימא למעוטי דצמר, השתא רך על גבי קשה חוצץ רך על גבי רך מיבעיא? ואלא למעוטי דחוטי פשתן, השתא קשה על גבי קשה חוצץ, קשה על גב רך מיבעיא!". מפרש רש"י: "למעוטי מאי - אשמעינן רב הונא דחוטין נמי בראשי הבנות שנינו. אילימא למעוטי - חוטין הקשורין בצוארן, דלא חייצי. ודמאי - הי חוטין אתא למעוטי, דלא חייצי בצואר, צמר קרוי רך לגבי פשתן ולגבי שיער. על גבי קשה - שער. על גבי רך - בשר. מיבעיא - בתמיה - הא ודאי על גבי רך טפי מיהדק!". מכאן לומדים אנו: א. קשירה של חוט רך (צמר) סביב חומר רך (צוואר) הדוקה יותר מאשר סביב חומר קשה (שיער). ב. קשירה של חוט קשה (פשתן) סביב חומר רך (צוואר) הדוקה יותר מאשר קשירה של חוט קשה (פשתן) סביב חומר קשה (שיער). מחלק זה בסוגיה ניתן להסיק שחוט פשתן קשה מחוט צמר. מהמשך הסוגיה משתמע ששיער קשה מצמר "חוטי צמר חוצצין, חוטי שער אין חוצצין". מתקבל אם כן דירוג ברמת הקושי של החוטים: חוט הפשתן קשה ביותר, לאחריו חוט שיער ולבסוף חוט צמר.
עיון בשיטת רבי יהודה כרוך בהתייחסות למאפיין נוסף המבדיל בין צמר כבשים ושיער עיזים. לאור העובדה שמצאנו שצמר רך מפשתן וקשירת חוט רך הדוקה יותר מחוט קשה לא מובנים דברי רבי יהודה במשנה. כיצד פוסק שחוטי צמר אינם חוצצים אך גם מודה לחכמים שחוטי פשתן חוצצים? אם חוטי פשתן הקשים חוצצים קל וחומר שחוטי הצמר הרכים יחצצו. לקושי זה נדרש הר"ן בחידושיו:
"... ואם תאמר כיון דקרינן בסוגיין לצמר רך ופשתן קשה מאי טעמיה דרבי יהודה דמודה בחוטי פשתן דחייצי ופליג בחוטי צמר? נראה לי דהיינו טעמא דנהי דצמר נדבק במה שהוא עליו יותר מן הפשתן, אפילו הכי מתוך שהצמר רך המים נכנסין בתוך החוט ועוברין עד הבשר מה שאין כן בחוט פשתן קשה שאין המים נכנסין בתוכו ולפי שאין קושיו חזק כל כך כשער מודה ר' יהודה דחייץ. וכי קאמר ר' יהודה דשל צמר ושל שער אין חוצצין מפני שהמים באין בהן כל חד וחד טעמא לחוד. צמר מפני שעצמו רך, שער מפני שהוא קשה כל כך שאינו נדבק עם מה שהוא עליו".
הר"ן מציין את רכותו של הצמר כמאפיין המאפשר את חדירת המים אל תוך הסיבים עצמם. אמנם חוט צמר מהודק וצמוד לשיער עליו הוא קשור אך המים חודרים אל תוך הסיבים עצמם. טענה זו עולה בקנה אחד עם העובדה שהמבנה התלת מימדי של סיבי הצמר הוא סלילי והמים עשויים לחדור דרך המרווחים בין הפיתולים (ראו עוד ב"הרחבה"). מדבריו אנו לומדים שקיימים שני גורמים הקובעים את מכלול ההלכות בסוגיה: א. רמת הקושי של החוט. ב. חלחול המים אל תוכו.
 |
|
 |
|
כבשה - הגוף מכוסה בקבוצות שיער מסולסל
|
|
עז - הגוף מכוסה בשיער
|
הרחבה
ההגדרה של המונחים "צמר" ו"שיער" נראית, לכאורה, פשוטה אך למעשה היא נתונה לויכוח בין רש"י ותוס' במנחות (ג ע"א). הגמרא שם מחפשת דוגמאות לקרבנות שגם אם שחטן שלא לשמן הרי שסוג הבהמה (זוויגה, מינה וגילה) מוכיח למה היתה כוונתו הראשונית. שואלת שם הגמרא: "שעיר ששחטו לשום אשם לירצי, דהאי צמר והאי שיער? אמרי דיכרא אוכמא הוא" (4). מפרש שם רש"י: "דהאי צמר - אשם כבשים יש לו צמר ושעיר אין לו צמר אלא שיער בעלמא ודבר גלוי לכל הוא". רש"י מפרש לשיטתו שההבדל בין כבשים לעיזים הוא במבנה כסות הגוף, שיער לעומת צמר. תוס' לעומת זאת מפרש באופן שונה לחלוטין: "דהאי צמר והאי שיער - צמר לבן, כדכתיב: אם יאדימו כתולע כצמר יהיו. שיער שחור, כדמשמע בריש המוציא יין (שבת, עז ע"ב) מאי טעמא עיזי מסגי ברישא, והדר אימרי? כברייתו של עולם, ברישא חשוכא והדר נהורא (ראו בנושא זה במאמר "עיזי מסגן ברישא והדר אימרי"), והיינו דקאמר הכא אמרי דיכרא אוכמא הוא, ובקונטרס לא פירש כן". התוספות מסיק מתרוץ הגמרא האומר שאין אפשרות להבדיל בין כבשים ועיזים משום שגם כבשים עשויים להיות שחורים (דיכרא אוכמא הוא) שההצעה בהו"א היתה להבדיל בין כבשים ועיזים על פי גוונם, כלומר, כבשים לבנות ועיזים שחורות. רש"י מפרש במנחות: "אמרי דיכרא אוכמא הוא - סברי איל שחור הוא. ולהכי נקט אוכמא, דסתם שעירים שחורים הן". פירוש רש"י לתירוץ הגמרא דחוק משום שאין הוא מסביר באופן חד משמעי מדוע נקטה הגמרא דווקא באיל שחור כדוגמה לכך שלא ניתן להבחין בין כבשה לשעירה. די היה לגמרא לתרץ שקשה להבחין בין צמר לשיער ולכן אנשים עלולים להחליף בין איל (דיכרא) ושעיר ומיותר להתייחס לצבעו. כמובן גם קשה מדוע בהו"א סברה הגמרא שניתן להבחין ביניהם. אם מדברי רש"י נוכל להסיק שצמר ושיער שונים זה מזה במרקם ובתוס' נראה בפשטות שהם שונים בגוון ("צמר לבן ... שיער שחור") הרי שרבינו גרשום משלב במפורש בין שתי הגישות (ייתכן והתוס' לא חולק על כך): "דהאי צמר – דאשם כבש הוא, ויש לו צמר, ולבן הוא, ושעיר, צמרו שיער הוא, ושחור הוא, ומינכר דהאי שחור והאי לבן וכו'".
במדור "העולם" ב"תלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ מובא דיון לגבי השאלה כיצד ייתכן ואנשים יאמרו על שעיר שהוא איל שחור ("אמרי דיכרא") הרי בדרך כלל הכבשים בעלי צמר לבן או טלואים בכתמים חומים. התשובה המוצעת שם היא שהיו גם יוצאים מן הכלל שמקורם אולי מפרטים שהובאו ממדינות אחרות. לענ"ד ניתן להציע פתרון פשוט יותר והוא הופעה של פרטים שחורים כתוצאה מהכלאות בין הורים הטרוזיגוטים (ראה הסבר ב"הרחבה"). תופעה זו קיימת בשכיחות קטנה אף היום וניתן להניח שבתקופת חז"ל היא הייתה נפוצה אף יותר משום שתהליכי הסלקציה נגד הגן לצבע צמר שחור היו עדיין בשלבים מוקדמים.
תוס' מתייחס לשאלה נוספת והיא מדוע בסוגיה בזבחים אין הגמרא ממשיכה לשאול כשאלת הגמרא במנחות שהרי לא ניתן להבחין בין שעיר ואיל בגלל "דיכרא אוכמא": "דהאי צמר והאי שיער - האי דלא חשיב ליה בריש מנחות מעשיו מוכיחין עליו משם דאמרי דיכרא אוכמא הוא? מכל מקום כי דייקינן ביה אפשר לברר". לדעתו, מחד גיסא, אמנם כאשר מקריבים שעיר אין מעשיו מוכיחים בבירור, לרואים מרחוק, שהוא שעיר ולא כבשה שהרי קיימים גם כבשים שחורים. מאידך גיסא בבדיקה מדוקדקת ניתן לזהותם לכן מינים אלו נחשבים בסוגיה בזבחים כמינים שניתן לסווגם. ב"הרחבה" נדון בהביטים הביולוגיים הקשורים לשיטת רש"י ותוס' כלומר להבדלים בין כבשים ועיזים במבנה השיער ובגוונו.
בשולי הדיון לגבי ההבדלים בין "שיער" ו"צמר" יש לשאול מדוע לא התייחסה הגמרא להבדל נוסף בין כבשים ועיזים והוא האליה הנמצאת רק בכבשים (ראה במאמר "כבשה עדיפא שכן נתרבתה באליה")? הקושי בולט יותר בסוגיה במנחות (ג ע"א) העוסקת באפשרות זיהוי זוויג הבהמה ומחלקת בין כבשים בעלי האליה ושעירים החסרים אליה (ראה במאמר "מיכסיא באליה"). לאחר שדחתה הגמרא את האפשרות לזהות על פי "צמר" לעומת "שיער" בגלל קיומם של "דיכרא אוכמא" היה מקום לשאול מדוע כאשר אדם מקריב שעיר העדר אליה לא מהווה מעשיו מוכיחים עליו שהרי לכבשים יש אליה? עלינו להניח כפי שעולה מסוגיות נוספות שגם האליה איננה סימן מובהק להבדל בין עזים לכבשים. מצאנו שגם לחלק מהעיזים עשוייה להיות אליה, אם כי קטנה יותר (ראה במאמר "לימד על העז שאינה טעונה אליה").
צבע צמר הכבשים ושיער העיזים
הביות בצמחים ובעלי חיים התבצע בעזרת ברירה משני סוגים שהשלימו זה את זה: 1. ברירה מודעת על ידי המגדלים של תכונות רצויות. 2. ברירה לא מודעת שהתבצעה מעצם העובדה שהגידולים נותקו מסביבתם הטבעית והועברו לסביבה חדשה ושונה מעשי ידי אדם. הבדלים סביבתיים אלו גרמו באופן אוטומטי לשינויים חריפים בלחצי הברירה. במעבר זה לסביבת האדם התאמות חיוניות רבות לצורך השרדות בטבע איבדו את חשיבותן. תכונות חדשות שנבררו באופן אוטומטי הביאו להתפתחות מערך תכונות חדש המאפיין אורגניזם מבויית. מחקרים רבים בדקו את שרשרת השינויים שעבר הצאן (כבשים ועיזים) במהלך ביותו מאבות המוצא המשוערים שלו. המחקרים מצביעים על שינויי מבנה והתנהגות הדרגתיים שליוו את הביות. ניתן לעמוד על טיבם של השינויים בעיקר לפי שרידי עצמות צאן הנמצאים באתרים ארכיאולוגיים. המחקר של צבע השיער של הצאן בעייתי יותר משום שהחומר האורגני, כמו שיער וצמר, מתכלה לאחר מות בעל החיים. המחקר בתחום זה, ובמיוחד ביחס לראשיתו של הביות, חייב להתבסס על השוואות למינים ותופעות הקיימים בהווה.
צמר כבשים
כפי שכבר ראינו, על פי המקורות השונים, צמר הכבשים הוא לבן ואילו שיער העיזים שחור. למעשה התמונה מורכבת יותר ודי אם נזכר במגוון הצבעים שמתארת התורה במהלך המאבק שניהל יעקב עם לבן על גובה משכורתו. הדעה המקובלת בין הביולוגים היא שבמהלך ביות הכבשים (ומקורות נוספים לסיבים) אחת מהתכונות החשובות שנבררה היא צבע צמר לבן משום שבעולם העתיק הוא היה הנוח ביותר לצביעה בצבעים בהירים.
הצבע של השיער והצמר ביונקים ונוצות העופות נקבע בעיקר על ידי כמות ואיכות המלנינים (כמה טיפוסי פיגמנט) המיוצרים בתאים מיוחדים הנקראים מלנוציטים ומועברים לקרטינוציטים (התאים הבונים את פני שטח העור). קיימים שני סוגים עיקריים של מלנין השונים זה מזה מבחינה כימית: eumelanins האחראיים לצבע שחור עד חום ו – pheomelanins בצבע צהוב עד אדום. בכבשים הצבע הלבן איננו ביטוי ללבקנות (רמת ייצור פגומה של מלנין) אלא תוצאה של גן דומיננטי (שולט) הגורם באופן פעיל לדיכוי סינתיזה של מלנינים וכך מסתיר את כל הצבעים שהיו אמורים להתבטא. הצבע השחור ברוב הכבשים הוא תוצאה של גן רציסיבי (נשלט) ולכן בהכלאה בין איל ורחל ששניהם בעלי גנוטיפ (הרכב גנטי) הטרוזיגוטי (שניהם בעלי גן אחד לצבע שחור וגן אחד לצבע לבן) יתקבלו צאצאים שכרבע מהם שחורים. למעשה בגלל תהליכי ברירה שנמשכו אלפי שנים ברוב הגזעים הגנוטיפ ההטרוזיגוטי נדיר מאד ולכן הופעה של פרט שחור נדירה מאד (מכאן נובע הביטוי "כבשה שחורה" בהתייחס לבן משפחה חריג). יש להעיר שקיימות סיבות נוספות להופעת צבע שחור כמו שונות בבקרה גנטית הגורמת להופעת כתמים בגדלים ובמקומות שונים (ראה בתמונה) או קיומם של מעט גזעים בעלי צבע שחור באופן נורמלי. הנושא של הופעת סיבים שאינם לבנים מעסיק מאד את יצרני וצרכני הצמר הגולמי המחפשים דרכים למנוע את הופעתם בשיטות שונות. מאמץ מחקרי רציני מושקע באמצעים לזהות כבשים בעלי פוטנציאל גנטי לא מתאים על מנת לסלקם מתוך העדרים המיועדים לגידול צמר.
צבע העזים
בניגוד לצבעו הלבן של צמר הכבשים, שנברר בתהליכי סלקציה ממושכים, על מנת להתאימו לשימוש בתעשיית הטקסטיל, הרי שצבעם של זני העזים המקומיות הוא שחור. בשיר השירים (ו ה-ו) אנו מוצאים את התאורים: "... שערך כעדר העזים שגלשו מן הגלעד. שניך כעדר הרחלים וכו'". במפורש נוכל למצוא ברש"י בשבת (עז ע"ב) ד"ה ברישא חשוכא: "סתם עזים שחורות, סתם רחלות לבנות".
לקבוצת העזים השחורות שייך הזן המקומי הנקרא בלדי או סורי ועז הנגב (העז הבדואית או העז השחורה). סביר להניח שלאור כך ששיער העיזים כמעט ולא שימש להכנת בגדים (השתמשו בו בתערובת עם צמר הגמלים להכנת יריעות אהלים) צבעו נותר כפי שהיה באב המוצא שחי באזורנו כלומר בצבע שחור. מחד גיסא לא היה יתרון לצבע הלבן משום שלא היה צורך בצביעה ומאידך גיסא היה יתרון לצבעים כהים. השאלה מדוע מיני בעלי חיים מדבריים רבים ובכללם העז הבדואית בעלי צבע שחור העסיקה ומעסיקה חוקרים רבים משום, שלכאורה, הצבע השחור איננו מתאים לתנאי מדבר. התברר שעז שחורה סופגת 80% מהקרינה המגיעה אליה בניגוד ל – 40% בעז לבנה ולכן לכאורה עדיף לעזים להיות לבנות על מנת להימנע מהתחממות. הועלו כמה הצעות לענות על שאלה זו:
א. המלנין הספוג בשיער ובעור מגן על בעל החיים מקרינת U.V. (אולטרה סגול) הגורמת לגידולים סרטניים.
ב. לצבע שחור יש יתרון בהסוואה משום שהקרינה החזקה במדבר, בעל צבע הרקע הבהיר, גורמת לניגודי אור וצל חזקים ולכן קשה להבחין בבעל חיים שחור כאשר הוא נח בצל.
ג. בתקופות קרות או בשעות קרירות העזים השחורות יכולות לספוג קרינת שמש ביעילות ובכך לחסוך באנרגיה לצורך חימום הגוף. בשעות החמות הן יכולות להסתתר בצל.
ד. השיער השחור סופג אנרגית חום ביעילות רבה יותר מאשר צבע לבן, קרינת החום איננה מגיעה במישרין לעור ובכך נמנעת התחממות הגוף.
תמיכה מסויימת בהצעה שהצבע הלבן בכבשים נברר עבור טווית חוטים לאריגת בגדים היא העובדה שגם זני עיזים ששימשו בתעשיית הטכסטיל בזכות שיער עדין הם, אכן, בצבע לבן.לדוגמה הזנים אנגורה וקשמיר המפורסמים בזכות צמרם העדין. מוצא זנים אלו בהרי ההימלאיה שם היה יתרון לצמר עדין שיגן מפני על בעל החיים מפני הקור. זנים אלו הגיעו מערבה עד לאירופה בתקופות מאוחרות ולכן לא השפיעו על דימויה, המקובל במקורות, של העז כמבטאת צבע שחור. היום ניתן לראות בארץ עיזים בגוונים נוספים אך הן במיעוט ומקורן הוא כנראה הזן דמשקאי (שאמי) שהוכנס ארצה מסוריה מאוחר יותר. במשק העברי האינטנסיבי מגדלים את הזן זאנן (Saanen) שצבעו לבן. מקור זן זה בשוויץ והוא בעל תנובת חלב גדולה רבה בהרבה מזו של הזנים שמגדלים במשק הערבי.
עז קשמיר צילם: Charles Esson
(1) "כלו כאדרת שער. מלא שער כטלית של צמר. פירוש: כאלו אמר "כלו שער כאדרת", שהיא ה"טלית של צמר". כי לא יתכן לפרשו כפי מצבו, מפני שהשער בכל מקום הוא שער האדם, אבל שער שאר בעלי חיים אין שמו שער אלא צמר או נוצה, והאדרת אינה נעשת אלא מן הצמר. ולכן כתב "כטלית של צמר". ופירוש "שערך כעדר העזים" (שיר השירים ד, א) - דק ומנופץ כנוצת עדר העזים שממנו טוו הנשים לעשות יריעות עזים לאהל על המשכן (שמות כז, ז לה, כו)" (מזרחי, רא"ם, בראשית, כ"ה).
(2) פירוש: תְּנַן הָתָם [שנינו שם] במשנה במסכת מקוואות: וְאֵלּוּ הדברים החוֹצְצִין בָּאָדָם: חוּטֵי צֶמֶר, וְחוּטֵי פִשְׁתָּן, וְהָרְצוּעוֹת שֶׁבְּרָאשֵׁי הַבָּנוֹת. ר' יְהוּדָה אוֹמֵר: חוטים שֶׁל צֶמֶר וְשֶׁל שֵׂעָר אֵין חוֹצְצִין מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם בָּאִין בָּהֶן. אָמַר רַב הוּנָא: וְכוּלָּן, חוטי הצמר והפשתן, בְּרָאשֵׁי הַבָּנוֹת שָנִינוּ, שהם חוטים שנועדו לקשור את השיער, ולא במקום אחר. מַתְקִיף לָהּ [מקשה עליה] על הלכה זו של רב הונא רַב יוֹסֵף: לְמַעוֹטֵי מַאי [למעט את מה] אמר רב הונא את דבריו? אִילֵימָא לְמַעוֹטֵי [אם נאמר שבא למעט] את החוטים שקושרים בצַוַּאר, וּדְמַאי [ושל מה, מאיזה חומר] הם עשויים, אִילֵימָא לְמַעוֹטֵי [אם תאמר למעט] חוטי צֶמֶר, הָשְׁתָּא [עכשיו, הרי] רַךְ עַל גַּבֵּי קָשֶׁה, כלומר, חוט הצמר הרך, על גבי השערות שהן קשות ביחס אליו אמרנו שהוא חוֹצֵץ, שנכרך הצמר סביב השיער בהידוק רב עד כדי חציצה בפני המים, רַךְ עַל גַּבֵּי רַךְ כצמר על בשר הצואר מִיבָּעֲיָא [נצרכה לומר]? ודאי הוא שיש בכך חציצה. וְאֶלָּא תאמר שבאו דברי רב הונא לְמַעוֹטֵי [למעט] של חוּטֵי פִשְׁתָּן. ושוב יש לשאול: הָשְׁתָּא [עכשיו, הרי] אמרת כי קָשֶׁה עַל גַּבֵּי קָשֶׁה, פשתן על גבי שיער, נכרך בהידוק רב עד כדי שהוא חוֹצֵץ, קָשֶׁה עַל גַּבֵּי רַךְ מִיבָּעֲיָא [נצרכה לומר].
(3) פירוש: בַּמָּה, באלו דברים אִשָּׁה יוֹצְאָה (יוצאת) בשבת וּבַמָּה, באלו דברים אֵינָה יוֹצְאָה? לֹא תֵּצֵא אִשָּׁה לֹא בְּחוּטֵי צֶמֶר וְלֹא בְּחוּטֵי פִשְׁתָּן וְלֹא בִּרְצוּעוֹת מחומרים אחרים שֶׁאשה קולעת בְּשערות ראשָׁהּ. וְאשה הרוצה לטבול לטהרתה לֹא תִּטְבּוֹל בָּהֶן, בכל אלה, עַד שֶׁתְּרַפֵּם. שכאשר החוטים והרצועות מהודקים בשערות ראשה אין המים יכולים להכנס ברווח בין השיער והרצועה ולא עולה לה טבילה ... גמרא שנינו במשנה כי אין אשה טובלת בקישוטי השיער המהודקים בראשה. ושואלים: טְבִילָה מַאן דְּכַר [מי הזכיר] את שְׁמָהּ? והלא המשנה מדברת בדיני שבת, ומדוע דנה בהלכות טבילה? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק שכך אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: מַה טַּעַם קָאָמַר [אמר], שיש להבין דין זה כדבר הסבר, ולא כתוספת שאינה מן הענין. וכך יש להבין את המשנה: מַה טַּעַם לֹא תֵּצֵא אִשָּׁה לֹא בְּחוּטֵי צֶמֶר וְלֹא בְּחוּטֵי פִשְׁתָּן מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים כי אף בּימות החוֹל לֹא תִּטְבּוֹל בָּהֶן עַד שֶׁתְּרַפֵּם. וְכֵיוָן שבּימות החוֹל לֹא תִּטְבּוֹל בָּהֶן עַד שֶׁתְּרַפֵּם, בַּשַּׁבָּת לֹא תֵּצֵא בהם, דִּילְמָא מִיתְרַמִי [שמא תזדמן] לָהּ טְבִילָה שֶׁל מִצְוָה וְשָׁרְיָא לְהוּ [ותתיר אותם] בשעת הטבילה, וְאָתֵי לְאַתּוֹיִינְהוּ [ותבוא להביאם, לטלטלם] אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים.
(4) פירוש: שעיר חטאת ששחטו לשום אשם לירצי [שירצה], שהרי מוכח עליו שאינו אשם, דהאי [שזה] האשם הוא איל שיש לו צמר לבן, והאי [וזה]השעיר יש בו שיער שחור! ומשיבים, אמרי [יאמרו] אנשים: דיכרא אוכמא [איל שחור] הוא, ולא יבחינו שהוא ממין העיזים (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
לעיון נוסף:
פורטל הדף היומי: "לימד על העז שאינה טעונה אליה".
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
