הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

תיקו ובעיא דלא איפשיטא

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

חולין כג ע"א-ע"ב

... אי אמרת בשלמא בריה הוי - שפיר, אלא אי אמרת ספיקא הוי, איצטריך קרא למעוטי ספיקא?
כי איצטריך קרא למעוטי נרבע ונעבד, סלקא דעתך אמינא: ... אימא: דבר ערוה ועבודת כוכבים נמי לא לפסול בהו, קא משמע לן.
בעי רבי זירא: האומר הרי עלי עולת בהמה, מן האיל או מן הכבש והביא פלגס, מהו? אליבא דרבי יוחנן לא תבעי לך, דאמר בריה הוי, דתנן: הקריבו, מביא עליו נסכי איל ואין עולה לו מזבחו, וא"ר יוחנן: +במדבר ט"ו+ או לאיל - לרבות את הפלגס; כי תבעי לך - אליבא דבר פדא, דאמר מייתי ומתני, מי אמרינן: איל וכבש מתנה, בבריה לא מתנה, או דלמא בבריה נמי מתנה, דאמר: אי בריה הוה ליהוי כוליה נדבה? תיקו.

1.
רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק טז הלכה ב:

נדר עולה מן הכבשים או מן האילים והביא פלגס הרי זה ספק אם יצא ידי נדרו או לא יצא,
וכן הנודר עולת עוף מן התורים או מן בני היונה והביא תחילת הציהוב שבזה ושבזה הרי זה ספק,
נדר שחור והביא לבן לבן והביא שחור זכר והביא נקבה נקבה והביא זכר לא יצא.

הרמב"ם מתייחס לשתי הבעיות שהועלו בגמרא ונותרו ללא פתרון ברור.

2.
כסף משנה הלכות מעשה הקרבנות פרק טז הלכה ב :

נדר עולה מן הכבשים או מן האילים והביא פלגס ה"ז ספק. בעיא בסוף פ"ק דחולין דף כ"ג:) וקאמר אליבא דר"י לא תיבעי לך דאמר בריה הוי וכו' כי תבעי לך אליבא דבר פדא דאמר מייתי ומתני וסלקא בתיקו. ובפרק שתי מדות (מנחות דף צ"א:) אסיקנא לבר פדא בקשיא. ויש לתמוה על רבינו שהי"ל לפסוק שלא יצא ידי נדרו כרבי יוחנן דאמר הכי לא להניח הדבר בספק וכבר פדא דאסיקנא בקשיא.
ותירץ הר"י קורקוס ז"ל דכיון דלא אסיקנא בתיובתא הוה אפשר למפסק כוותיה וה"ל ספיקא אי הלכה כר' יוחנן או אי הלכה כבר פדא עכ"ד:
וכן הנודר עולת עוף מן התורים או מן בני היונה וכו'. בספ"ק דחולין (דף כ"ב:) בעיא דלא איפשיטא:

הדין השני שמוזכר ברמב"ם מופיע בסוף הדף הקודם ובדף כג – לגבי הבאת "תחילת הציהוב" שהגמרא העלתה בעיה האם זהו ספק "בני יונה" ספק "תורים" או שמא הוא בריה בפני עצמה.

3.
כפי שמסביר הכ"כסף משנה", מדובר ב"בעיא דלא איפשיטא" = בעיה שהגמרא לא הכריעה בה, ולכן הרמב"ם פוסק "הרי זה ספק אם יצא ידי נדרו או לא יצא". ומה יעשה? הרמב"ם לא עונה.

4.
כנראה, שמספק לא יצא ידי חובתו, יצטרך להביא את שני הסוגים, גם "בני יונה" וגם "תורים".

5.
וראה ב"מתיבתא", הערה יב, שדן האם מהגמרא משתמע שהבעיה נפשטה או שלא נפשטה.

6.
לפי המאירי גם לא יצא ידי חובתו, אבל לא בגלל שיש ספק, אלא בגלל שמסקנת הסוגיא היא שזו
בריה בפני עצמה – ולכן לא יצא ידי חובתו.

7.
ונראה לכאורה כמאירי. הרי הגמרא לא סיימה את הדיון בבעיה הראשונה ב"תיקו", ואילו בבעייה השניה – שהיא ההלכה הראשונה ברמב"ם – היא כן סיימה ב"תיקו". משמע מכך, שיש הבדל בין מסקנות הסוגיה.

7.1
אם "תיקו" משמעותו שיש ספק ואין הכרעה, הרי שבסוגיה הקודמת שלא הסתיימה ב"תיקו" סימן שיש הכרעה.

7.2
וההכרעה היא כפי שהובא בברייתא שזו בריה בפני עצמה – כפי שהוכיח רבא. ומה שהגמרא דחתה את ההוכחה – זהו דיחוי בעלמא [ראה "מתיבתא", שם].

8.
יוצא, שהדיון לעיל תלוי האם כשהגמרא דחתה את הוכחת רבא זוהי דחיה סופית או "דחיה בעלמא". מצד אחד קשה לומר שזו דחיה בעלמא מפני שהדחיה כוללת "מהלך ארוך" מה שמלמד שהגמרא [עורך הגמרא] מסכימה לזה.

9.
המהרש"ל פוסק - באופן עקרוני – שכל בעיה שמסתיימת ב"תיקו" הרי שזהו ספק מוכרע שאין ליישב אותו, ואילו כשהגמרא מסיימת באופן של "בעיא דלא איפשיטא" הכוונה היא שניתן להכריע את הספק בכל דור על ידי לימוד וחידוש. דבריו מסבירים, לפחות, מדוע לגבי הדיון הראשון בגמרא הגמרא לא מסיימת ב"תיקו" – לפי שיטת הרמב"ם שנשאר בספק.