התאפקות מתוך צניעות / רפי זברגר

חולין לב ע''ב - לג ע''א

הקדמה

בשלהי דף ל''ב עסקה הגמרא בדברי ריש לקיש: 
שחט את הקנה ואחר כך ניקבה הריאה כשרה.
אם הריאה נקבה בין שחיטת הקנה לשחיטת הוושט, השחיטה כשירה. 
סייג רבא את פסקו של ריש לקיש ודייק בדבריו: 
לא אמר רבי שמעון בן לקיש אלא בריאה, הואיל וחיי ריאה תלויה בקנה, אבל בבני מעיים לא.
הריאה קשורה לקנה, שהרי שני איברים אלו הינם קשורים למנגנון הנשימה. לעומת זאת, בני מעיים (כרס ומעיים) קשורים לוושט, שהרי הם חלק ממנגנון האכילה והעיכול, לכן אומר רבא, אם נקב איבר הקשור למנגנון האוכל לפני שחיטת הוושט, הרי שהבהמה טריפה. 
יש להעיר, כי אם נקבו איברים אחרים שאינם קשורים למנגנון האוכל, ישנה מחלוקת האם דינה כטריפה או לא. 
 

הנושא

אמר רב אחא בר יעקב: שמע מינה מדר' שמעון בן לקיש, מזמנין ישראל על בני מעיים ואין מזמנין עובדי כוכבים על בני מעיים.
מדברי ריש לקיש וההסתייגות של רבא אשר למדנו לעיל מסיק רב אחא בר יעקב, כי מותר לישראל לאכול את אותם בני מעיים (כרס ומעיים) לאחר השחיטה, שכן, השחיטה מתירה אותם באכילה. אבל כל זאת, מותר רק ליהודים לאכול, אך לעובדי כוכבים נאסר. והגמרא מייד מסבירה דין זה: 
מאי טעמא? ישראל דבשחיטה תליא מילתא, כיון דאיכא שחיטה מעלייתא אישתרי להו, עובדי כוכבים, דבנחירה סגי להו ובמיתה תליא מילתא, הני כאבר מן החי דמו.
אכילת בהמה מותרת לישראל לאחר ביצוע שחיטה כשירה. לכן, ברגע שהשחיטה הסתיימה, גם אם הבהמה עדיין מפרכסת, מותר ליהודי לאכול ממנה. לעומת זאת, עובדי כוכבים, המצווים בשבע מצוות בני נוח, אשר אחד מהם הוא ''אבר מן החי'', אסור להם לאכול בני מעיים, כל עוד הבהמה לא "מתה לגמרי'', למרות שפעולת השחיטה הסתיימה. ומכיוון שבשלב פרכוס הבהמה, ''עדיין היא בחיים'', אכילת איבר ממנה, נחשב כאכילת ''אבר מן החי'', וכאמור, אסורה לגוי. 
הגמרא ממשיכה לספר לנו מה קרה בבית המדרש, לאחר דבריו של רב אחא בר יעקב:
אמר רב פפא: הוה יתיבנא קמיה דרב אחא בר יעקב, ובעי דאימא ליה: מי איכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור, ולא אמרי ליה, דאמינא - הא טעמא קאמר.
סיפור מרתק על רב פפא, שהיה ככל הנראה תלמידו של רב אחא בר יעקב ושמע את הדין אשר למדנו זה עתה. הוא מאוד רצה לשאול אותו ''שאלה מתבקשת'': וכי ייתכן מצב שבו דבר מותר לישראל ואסור לעובדי עבודת כוכבים. הרי זה לא ייתכן. שכן, עם ישראל נאסר באיסורים נרחבים יותר מאשר הגויים, וכיצד ייתכן איפה, להתיר לישראל לאכול בני מעיים הנלקחים לאחר השחיטה, בעוד הבהמה מפרכסת, אך לאסור אותם על עובדי כוכבים?
בכל אופן, רב פפא לא שאל את רב אחא בר יעקב את שאלתו, כיוון שחשב לעצמו, כי סברתו של רב אחא ''שווה'' יותר מסברתו שלו. 
בהמשך הגמרא, דווקא מחזקת ומאששת את סברתו של רב פפא!
 

מהו המסר?

למדנו על שתי מידות חשובות בהתנהגותו של רב פפא:
• מידת האיפוק – רב פפא מאוד רצה לומר משהו, וביקש להגיב על פסיקתו של רב אחא בר יעקב, אך לא עשה זאת. הוא עצר בעדו, חשב שוב והגיע למסקנה, כי אמנם יש לו סברה משלו, אך בהחלט ייתכן שישנן גם סברות נוספות, ואולי דווקא הסברות האחרות חזקות יותר מסברה שלו.
• צניעות – בהמשך למידת האיפוק, ניתן לומר שיש גם צניעות לא קטנה בהתנהגותו של רב פפא. הוא אינו מחשיב את דעתו כדעה הנכונה, בהחלט חושב גם על הצדדים של הדעות המנוגדות לדעתו, ומנסה להבינן ואף אולי לקבלן.
נזכיר כי הגמרא בהמשך אף מקבלת את סברתו ודעתו של רב פפא, עובדה המוכיחה כי סברתו משמעותית וחשובה, למרות זאת ואף על פי כן, הוא אינו מגיב בזמן אמיתי לדבריו של רב אחא בר יעקב.
נשתדל ללמוד מדרכו זו של רב פפא, ללמוד להקשיב לזולת עד הסוף. לשמוע ולנסות גם להבין ואולי אף לקבל את הסברות של ברי הפלוגתא. לא להגיב מייד, להשתדל להתאפק מתוך צניעות וענווה.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]