צעקות משפילות / רפי זברגר

חולין מב ע''א-ע"ב

הקדמה

היום אנו מתחילים ללמוד את הפרק השלישי במסכת, פרק ''אלו טרפות''. הזכרנו כבר בפרקים הקודמים משנה זו, ועתה נרחיב ונעמיק בנושא. המשנה מונה שמונה עשר טריפות, ומסכמת לבסוף בכלל: כל שאין כמוה חיה – טרפה. 
אם כתוצאה מהטריפה, הבהמה, או החיה או העוף אינן חיים – אז היא מוגדרת כטריפה. הגמרא דנה תוך כמה זמן צריכה למות כדי להגדירה כטריפה. 
 

הנושא

לקראת סוף העמוד הראשון, מביאה הגמרא ברייתא מבית מדרשו של רבי ישמעאל: 
דתנא דבי ר' ישמעאל (ויקרא י''א, מ''ז): לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר, וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל - אלו שמונה עשרה טרפות שנאמרו למשה מסיני.
מייחסים לפסוק הנ''ל אשר מסכם את פרק י''א בספר ויקרא, הדן על בעלי חיים המותרים באכילה, כי ישנן שמונה עשר טריפות, אשר נלמדו בהלכה למשה מסיני. על ברייתא זו, שואלת הגמרא, כיצד ייתכן לתחום את הטריפות במספר שמונה עשר, והרי יש לנו עוד טריפות אשר לא נימנו במשנה שלנו, וזו לשון הגמרא בשורה האחרונה בעמוד: 
ותו ליכא? והא איכא: בסגר, ושב שמעתתא.
הרי יש לנו עוד אחת עשרה טריפות נוספות, ארבע שהם בראשי תיבות של המילה בסג''ר, ועוד שבע טריפות שלמדו חכמים משמועות (המכונות בגמרא ''שב שמעתא''). הגמרא להלן מפרטת את כל אחת עשרה הטריפות, אנו נתמקד בטריפה האחרונה מתוך ראשי תיבות של בסג''ר:
והא איכא חרותא?
האות ר' בראשי תיבות מתוך האות השניה של פסול ''חרותא''. 
רש''י על המקום מצטט את המשנה בדף נד. שם נכתב כי "חרותא בידי שמים'' היא אחת "המכות הכשרות בבהמה". 
הגמרא על המשנה בדף נה: מביאה ברייתא המחלקת בין שני סוגים של פסול ''חרותא'': 
תנו רבנן: איזוהי חרותה? כל שצמקה ריאה שלה, בידי שמים – כשרה, בידי אדם - טרפה. 
לפי הסבר זה בברייתא, ''חרותא'' היא ריאה יבשה (בלשון הגמרא ''צמוקה'') בעקבות אירוע טראומטי שעברה הבהמה אשר יצר גרם לפחד ובעתה גדולה. וכאן יש הבדל דיני בין מקורות הפחד. אם ''בידי שמים'', כמו רעמים וברקים, הרי שאין הבהמה נפסלת ע''י כך. אך אם מקור הפחד היה בצעקות חזקות מאוד של בני אדם, הרי הבהמה נטרפת ונפסלת. 
רש''י אצלנו מסביר את ההבדל ואומר: 
והיא בידי שמים - והדרא בריא, אבל בידי אדם - תו לא הדרא בריא:
אם הפחד הגדול אשר גרם להשפעות פיזיות על הבהמה כגון צימוק הריאה, נבע ''מכוח עליון'', הרי שהשפעתו כנראה מוגבלת ובסופו של דבר הריאה תשוב לקדמותה, ותחזור להיות בריאה. אך אם מקור הפחד הגדול נבע מצעקות בני אדם, הרי שההשפעה כל כך גדולה, שהריאה כבר לא תשוב לאיתנה, ולכן אנו פוסלים את הבהמה.
 

מהו המסר?

הסבר שלמדנו מפירוש רש''י מעניין מאוד. שתי תופעות טראומטיות מאוד לבעלי חיים. מצד אחד ברקים ורעמים ''מפחידים'', ומצד שני צעקות רמות וחזקות של בני אדם. שתי התופעות השפיעו ישירות על גוף הבהמה וגרמו לצימוק הריאה. אך כאמור, אם מקור הפחד היה ''משמים'', הרי שבחלוף זמן תחזור הבהמה לאיתנה, מה שאין כן אם מקור הפחד היה ''בידי אדם''.
אנו לומדים מכאן, כי לצעקות של בני אדם יש השפעה חזקה מאוד, על בעלי חיים, ואולי יותר מכך על בני אדם אחרים.
אדם שצועקים עליו בחוזקה ובעוצמה, ''חוטף צלקת'' כל כך קשה, המשאירה רושם וחותם על האדם עד כדי קושי גדול להסירו. הצעקות נכנסות וחודרות עמוק לליבו של האדם, משפיעות עליו השפעה חזקה מאוד, והאדם ממשיך לחיות עם הצלקת הזאת למשך כל חיו. אין הוא שוכח את המעמד המשפיל והמביש, בו הוא עמד וחטף את הצעקות מפי בן אדם אחר.
לכן, חובה גדולה עלינו להיזהר מכל משמר, לבל נצעק ונבייש אנשים, גם אם עשו מעשה שלא ייעשה. ניתן ולפעמים אף רצוי להוכיח אנשים על מעשיהם, אך לעשות זאת בשום שכל, ללא גרימת בושה גדולה, וללא צעקות רמות, אשר כאמור, משפילות ומשאירות צלקות קשות לאורך זמן.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]