ההיא פסוקת הגרגרת
חולין מד ע"א - ע"ב
"ופסוקת הגרגרת. תנא, כמה פסוקת הגרגרת - ברובה. וכמה רובה? רב אמר: רוב עוביה, ואמרי לה: רוב חללה. ההיא פסוקת הגרגרת דאתאי לקמיה דרב, יתיב וקא בדיק לה ברוב עוביה; אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב: לימדתנו רבינו ברוב חללה, שדריה לקמיה דרבה בר בר חנה, בדקה ברוב חללה ואכשרה, וזבן מינה בתליסר איסתירי פשיטי בישרא".
"רב אמר: רוב עוביה", פירוש, רב עצמו זכר שהוראתו היא רוב עוביה. "ואמרי לה: רוב חללה" אותם אמרי לה הם תלמידי רב שזכרו שהוראתו היא רוב חללה. וכיון שרב כבר לא היה בטוח בהוראתו, הוא שלח את השאלה לרבה בר בר חנה.
וצריך ביאור:
מצינו שכמקרה זה כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים (קהלת א, י), במסכת סנהדרין דף פב ע"א: "אינשייה רב לגמריה", וראה ביאור בקישור זה. ולמה גם בעניין אשר בסוגייתנו דוקא, תָּקְפָה עָלָיו מִשְׁנָתוֹ (אבות פרק ג משנה ח) ושכח רב תלמודו?
למה שלח לרבה בר בר חנה דוקא למרות שהיה צעיר ממנו לימים מאוד?
מי קנה ממי?
למה בשלשה עשר איסתרי דוקא?
אלא שאמרו במסכת סנהדרין דף ה ע"א: "כי הוה נחית רב לבבל, אמר ליה רבי חייא לרבי: בן אחותי יורד לבבל, יורה? - יורה. - ידין? - ידין. - יתיר בכורות? - אל יתיר". ובעמוד ב' שם ביארו שהטעם שרב לא הוסמך להתיר בכורות היה: "לחלק לו כבוד לרבה בר חנה", ופירש רש"י: "כדי שינהגו בו בני בבל כבוד, שבק ליה האי חשיבותא", כך שבעניני מומי בהמה לא יפנו אל רב אלא לרבה בר חנה בן דודו, ומתוך כך גם לבנו ממלא מקומו רבה בר בר חנה. מעתה מבואר שמהשמים סייעו שיהא רב שולח לרבה בר בר חנה שאלות בטריפות שהרי עניינן קרוב למומים.
ואין לפרש שרב הוא שקנה כדי להראות שסומך הוא על עדות רבה בר בר חנה, וקנה בשלשה עשר איסתרי כמנהג שלכבוד שבת "רבי אבא זבן בתליסר אסתירי פשיטי בישרא" (מסכת שבת דף קיט ע"א), ואפשר שרבי אבא הוא רב עצמו ששמו היה אבא. אין לפרש כך שהרי רב שלח לרבה בר בר חנה, כלומר שלח למרחוק, לכן רב לא היה שם בשעת ההיתר. ועוד שהגמרא הקשתה בהמשך על החשד שעלול ליפול על המתיר שקונה לעצמו. ועוד שסמיכות הלשון: "בדקה ברוב חללה ואכשרה, וזבן מינה" משמע שכל פעולות אלו עשה אותו אדם.
אלא שרבה בר בר חנה הוא שקנה כדי להראות לכל שלבו שלם ובטוח בקבלתו ובהוראתו. וכלשון הרמ"א בשו"ע יו"ד רמו, כא: "ושרי לתלמיד חכם למטעם מידי מהוראתו, כדי לברר הוראתו, אבל ליקח מתנה דבר חשוב ממה שהתיר, אסור. (הגהות אשיר"י פ"ק דע"א)". ומקורו בספר אור זרוע חלק ד פסקי עבודה זרה סימן קד: "והיכא שחכם טימא וטעה בדבר משנה רשאי חבירו להחזירו ולהתיר ושרי ליה לטעום ממנו ולאכול כדי לברר הוראתו כדאמ' פ"ק דביצה בירושלמי יצחק דהבא שאל לר' יוחנן מהו מישחק קונדיטא ביומא טבא א"ל שרי יצחק עטושיא לרשב"ל מהו משחק קונדיטין ביומא טבא א"ל שרי והב לי [ואנא] שתי. והא דפרכינן באלו טריפות אדרבה ב"ב חנה ותיפוק לי משום חשדא היינו בדבר גדול שלקח ממנו הרבה ואיכא למיחש שמא בעבור שהתיר להם אוזילו גביה אבל דבר מועט לטעום ליכא למיחש. מיהו ליקח מתנה דבר חשוב ממה שהתיר משמע להדיא דאסור".
וקנה בתליסר איסתירי כי תליסר מורה על שיעור רב, כדברי רש"י מסכת שבת דף קיט ע"א: "תריסר עיליתי דדינרי - עליות מלאות דינרי זהב, וגוזמא בעלמא הוא, כלומר: הון עתק מאד, כך פירש רבינו הלוי, וכן בכל מקום, כגון תליסר גמלי ספיקי טריפתא (חולין צה, ב), וכן תליסר טבחי דלעיל". והראה בכך שהבשר חביב עליו מאוד כי אין בו שמץ פיקפוק.
