עקירה מן השורש / רפי זברגר

חולין נה ע''א

הקדמה

למדנו במשנה בדף הקודם על הבהמות הכשרות שאינן טריפות ומותרות באכילה. בין היתר פסקה המשנה: 
ניטל הטחול – כשר.
אם הטחול יצא לגמרי מגוף הבהמה, והבהמה נשארה ללא טחול – אין הבהמה נטרפת על ידי כך, וניתן לשוחטה ולאוכלה. 
 

הנושא

אמר רב עוירא בשמו של רבא: 
לא שנו אלא ניטל, אבל ניקב טרפה.
מחדש לנו רב עוירא, כי ההיתר במשנה רק אם כל הטחול פקע ויצא מבטן הבהמה, אך אם הטחול נשאר אך ניקב, הרי הבהמה פסולה. מסביר רש''י בהמשך הגמרא את הסיבה לדין זה:
דחמיר ניקב ונחתך מניטל לגמרי, שעל ידי הנקב הוא הולך ומוסיף מכאוב, והחולי רב בגופה:
אם הטחול ''רק'' ניקב, הרי שזהו פתח לחולי וכאב שבא בהמשך, מה שאין כן כאשר כל הטחול ניטל מגוף הבהמה. 
מקשה רבי יוסי בן אבין, או רבי יוסי בר זבידא מן המשנה אשר נלמד בהמשך (סח.): 
חותך מעובר שבמעיה - מותר באכילה, מן הטחול ומן הכליות - אסור באכילה. הא בהמה גופא שריא.
המשנה עוסקת בחלקי הבהמה שנחתכו ויצאו מגוף הבהמה וקובעת, כי אם החתך הוא מתוך העובר שהיה במעיה – מותר לאוכלו, ולא מחשיבים זאת כ''אבר מן החי''. לעומת זאת, חלק מהטחול או הכליות נאסר באכילה, מדין ''אבר מן החי''. 
מסיק רבי יוסי מדין האוסר את החתיכה, כי גוף הבהמה הנשאר לאחר הוצאת החתיכה תהא מותרת, בניגוד לפסקו של רב עוירא, אשר אסר בניקב הטחול. עונה הגמרא שתי תשובות:
1. הוא הדין דאפילו בהמה נמי אסירא, איידי דתנא רישא מותר באכילה, תנא נמי סיפא אסור באכילה.
המסקנה שהסקנו אינה הכרחית. ייתכן אמנם כי גם שארית הבהמה אסורה באכילה, כפי שפסק רב עוירא בניקב הטחול, אך נקטה בלשון ''מותר באכילה'', להראות ניגוד לדין הקודם במשנה, שם פסקנו כי אסור באכילה. 
2. ואיבעית אימא: ניקב לחוד ונחתך לחוד:
רב עוירא דיבר על מקרה בו ניקב הטחול, ואילו המשנה שם דברה על מקרה בו נחתך הטחול. חיתוך הטחול אינו פוסל את הבהמה, כפי שאמנם דייקנו במשנה שם, לעומת ניקב הטחול, בו עסק רב עוירא, פוסל את הבהמה. ההסבר לכך טמון בפירוש רש''י אשר ציטטנו לעיל (למרות שרש''י שם אינו מבדיל בין ניקב לנחתך). ניקב הטחול, זהו ''פצע'' אשר מביא איתו זיהום, חולי ולבסוף מוות, לעומת חיתוך הטחול אינו מזהם ואינו מסכן את הבהמה. 
 

מהו המסר?

למדנו היום, בדינו של רב עוירא, כי ''יש עדיפות'' לפעמים בעקירת כל האיבר מגוף הבהמה, על מצב שהאיבר נשאר בגוף אך בעל נקב, מצב אשר עלול לזהם ולגרום למותה של הבהמה.
עיקרון מעניין ומפתיע, שכן במחשבה ראשונה נראה בדיוק ההיפך. שהרי אם האיבר נשאר בגוף הבהמה, ניתן היה לחשוב כי הבהמה ''יותר שלימה'', יותר קרובה להיות בריאה וברת חיים, למרות שיש לה נקב קטן, מאשר אם נוטלים לגמרי את האיבר, ומשאירים את הבהמה ללא אחד מאבריה.
אך כאמור אין אלו הדברים: לפעמים עדיף להוציא ולעקור לגמרי את האיבר, לא להשאיר ממנו שריד ופליט, מאשר להשאירו במצב בעייתי, עם נקב ופוטנציאל של חולי ומוות.
נלמד מתוך עיקרון זה גם לנושאים אחרים בחיים. לא תמיד כדאי להשקיע מאמצים "בתיקון ובריפוי" המצב הקיים. לפעמים, כדאי להוציא ולעקור את מקור הבעיה, להסירה לגמרי מן השטח, ובכך לגרום לפתרון יעיל וטוב יותר.
דוגמא אחת קטנה: אם יש חברה מסוימת אשר יש בה ''חבר בעייתי'' המפריע ומקלקל לגמרי את כולם. הוא עושה מעשים שאינם תקינים, מהווה דוגמא רעה, וכל החבורה יוצאת נפסדת ממנו. הרי שמלכתחילה כדאי לנסות לשפר ולהיטיב את התנהגותו של אותו ''חבר בעייתי'', לנסות ''לעבוד עליו'' ולגרום לשינוי פנימי אצלו, כך שהשפעתו הרעה תקטן או אפילו תיעלם. אך אם ניסינו מספר פעמים, מכל מיני כוונים, ובעזרת כלים ואמצעים שונים והעלינו חרס, אזי ניתן להסיק במקרים קיצוניים, כי עדיף ''נטילתו מתיקונו''. נציע לו יפה אפשרות לעבור למקום אחר, לנסות את מזלו בחברה שונה, ואולי כך נציל גם אותו וגם את החברה הקודמת שלו.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]