יחס לאנשים שקופים / רפי זברגר

חולין סג ע''א

הקדמה

לאחר שלמדנו בדף הקודם על סימני טומאה וסימני טהרה של עופות, מפרטת הגמרא מספר מינים של עופות טמאים וסימניהם.
 

הנושא

בין העופות הטמאים המוזכרים בתורה נמנו העופות הבאים (ויקרא, י''א, י''ז-י''ט):
וְאֶת הַכּוֹס וְאֶת הַשָּׁלָךְ וְאֶת הַיַּנְשׁוּף. וְאֶת הַתִּנְשֶׁמֶת וְאֶת הַקָּאָת וְאֶת הָרָחָם. וְאֵת הַחֲסִידָה הָאֲנָפָה לְמִינָהּ, וְאֶת הַדּוּכִיפַת וְאֶת הָעֲטַלֵּף. 
גמרתנו מתייחסת לשני מינים מתוך פסוקים אלו: שָלָך ודוכיפת.
אמר רב יהודה: שָלָך - זה השולה דגים מן הים, דוכיפת - שהודו כפות.
שמות העופות על שם תכונותיהם. שָלָך מכונה ''עורב המים'', שהיה עורב לדגים במצולות ים, כדי לצוד ולשלות אותם מן המים. דוכיפת על שם הקטע היפה והמהודר שלה, הלוא הוא הכרבולת, אשר הינה ''כפותה'', ונדמה כי היא ''כפולה לתוך הראש''. 
תניא נמי הכי: דוכיפת - שהודו כפות, וזהו שהביא שמיר לבית המקדש.
למדנו בברייתא על דוכיפת בדומה לדברי רב יהודה. ומוסיפה הברייתא כי הדוכיפת גם הביא את השמיר בעת בניית בית המקדש. שמיר הוא מין תולעת אשר שימשה כ"סכין" בחיתוך אבנים וכלי בית המקדש. הצורך בשמיר נובע מהאיסור להניף ברזל בתוככי בית המקדש. 
ר' יוחנן, כי הוה חזי שָלָך אמר (תהילים, ל'ו, ז') מִשְׁפָּטֶךָ תְּהוֹם רַבָּה, אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה', כי הוה חזי נמלה אמר (שם): צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל.
רבי יוחנן ''התרגש'' כאשר ראה את השָלָך ואת הנמלה, וייחס פסוק מספר תהילים לכל אחד מהן. לשָלָך הוא ייחס את המילים מִשְׁפָּטֶךָ תְּהוֹם רַבָּה, כסימן לכך שהשָלָך צולל ל''תהום העמוק'' ובכך בעצם מציין את ''משפטיו'' של הקדוש ברוך המגיעים עד למצולות. וכאשר ראה נמלה ייחס לה את תחילת פסוק זה: צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל. בבחינת צדקה שעושה הקדוש ברוך הוא עם יצור כל כך קטן כמו נמלה, בדומה לחיות גדולות שהם נדמים ל"הרים גבוהים''.
רש''י מביא פירוש נוסף להסבר הפסוקים אלו, המתארים את השגחת הקדוש ברוך הוא. הנמלה קיבלה ''יחס מועדף'' בבחינת ''צדקה'', בכך שמזונותיה מזומנים לה ללא עמל ויגיעה מצידה, לעומת השלך, שהיה צריך לטרוח ולעמול קשות, לצלול במצולות ים כדי "להגיע למזונותיו'', בבחינת ''דין ומשפט''.
 

מהו המסר?

ננסה לנתח את הסברו השני של רש''י ולבחון מדוע באמת הנמלה הקטנה, זוכה לייחס מועדף וצדקה גדולה, כך שהיא לא צריכה לטרוח כלל וכלל להשיג את מזונותיה, לעומת הדוכיפת, אשר נוהגים עמו בבחינה הדין והמשפט, ומחייבים אותו בעמל וטורח רב כדי להגיע למזונותיו?
אולי ניתן להסביר ולומר כי הקדוש ברוך הוא מלמד אותנו לא להתייחס לנראות החיצונית ולשפוט ולנהוג על פיה.
השָלָך, הינו יצור גדול המסוגל לצלול למעמקי ים, לעומת הנמלה, חיה קטנה שבקושי רואים אותה. יצור כל כך קטן אשר מתעלמים ממנה במקרה הטוב, או "מבקשים לחסלה" במקרה הגרוע.
לכאורה, לפי נתונים אלו, היינו מקנים יחס מועדף ליצור הגדול והיפה, ומתעלמים מהחיה הקטנה ו''הלא משמעותית''.
אך הקדוש ברוך הוא רצה ללמד אותנו כי יש להתייחס אחרת לגמרי. אין לתת עדיפות לדבר הגדול, היפה והמשמעותי לכאורה, אלא דווקא להעדיף את היצור הקטן אשר בדרך כלל נעלם מעינינו, ו''אף אחד לא מסתכל לכיוון שלו''.
אנו דווקא נפרגן לאותו יצור קטן, ניתן לו מזונותיו ללא צורך במאמץ גדול, ולעומתו, לתרנגול הגדול והמשמעותי, נחייב להשקיע, להתאמץ עד שיצלול למעמקי הים וימצא את מבוקשו.
מסר זה מלמד אותנו כי גם בחיים, לא נתחבר דווקא לאנשים ''היותר מסודרים'', אנשים בעלי מעמד וכבוד.
אנו נחפש לעזור ולסייע דווקא ל''אנשים היותר שקופים'', לאנשים אשר ''החברה לא כל כך שמה עליהם'', נפתח את עינינו, ואם צריך גם את ידינו, לתת להם יחס של כבוד, הערכה, ואם צריך גם סיוע ותמיכה.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]