גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף קמ"ח, מדור "עלי הדף"
מסכת חולין
דף סז ע"ב

בענין "לויתן דג טהור הוא" או לא (א)

תניא, רבי יוסי בן דורמסקית אומר, לויתן דג טהור הוא, שנאמר: "גאוה אפיקי מגנים" (איוב מא, ז), "תחתיו חדודי חרש" (שם, כב), "אפיקי מגנים" - אלו קשקשים שבו, "תחתיו חדודי חרש" - אלו סנפירין שפורח בהן (סז ע"ב). פירש"י: "דג טהור הוא - שהרי יש לו סנפיר וקשקשת כדמפרש. אפיקי מגנים - חוזק מגינים. אלו קשקשים - הסגורים וחתומים בו בדוחק. תחתיו חדודי חרש - חידודים של חרשים. אלו סנפירים - שחדודים ומחתכין כחרסין ובהן הוא בוקע את המים בחודן שלא יעכבוהו בפריחתו".

הן ידוע כי "עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן" (ב"ב עה.), וסעודה זו תהיה כפשוטה וכמשמעה, וכפי שהאריך בזה 'רבינו בחיי' בספרו 'שולחן של ארבע' (שער ד. וע"ע 'כד הקמח' ערך חלול ה'; וראה 'עשרה מאמרות' מאמר אם כל חי ח"ג יט-כא), ובכן תמיהת המהרש"א עולה מאליה, מדוע הוצרכו להוכיח שהלויתן דג טהור הוא, "וכי יש להסתפק בו בדג טמא, וכי יאכיל הקב"ה לצדיקים לעתיד דבר טמא".

ומהרש"א מתרץ, כי אמנם לא היה שום ספק על עצם הלויתן אם טהור הוא, אלא היה מקום להסתפק ולומר, שאינו מין דג טהור אלא מין טהור של בריה אחרת, וכגון "עוף הדר במים כמו בר אווזא", ואין צריך לטהרתו סנפיר וקשקשת, ולכן הוכיח רבי יוסי בן דורמסקית שלויתן מין דג טהור הוא - ולא מין עוף, והוכיח כן ממה שיש לו קשקשים וסנפירים כשאר דגים טהורים.

והעיר ה'לב אריה' (כאן) על המהרש"א, שדוחק גדול לומר, דסלקא אדעתא לומר שלויתן מין עוף ממש הוא, כפי שנקט לדוגמא "בר אווזא" שהוא עוף ממש וחיותו באויר ומעופף באויר כשאר עופות אלא שדר במים, כי כיצד ניתן להשוות ולטעות בזה, ואם אמנם היה ניתן להסתפק במין הלויתן - מסתבר יותר שהיה אפשר להסתפק שהוא ממין חיות ובהמות טהורות שבים. ואם אכן זה היה הספק, אם כן איך ניתן להוכיח שהלויתן הוא מין דג ממה שיש לו סנפיר וקשקשת, הלא גם במיני חיות ובהמות שבים יש להן סנפיר וקשקשת. [וכבר הארכנו במאמר הקודם בשיטת הפוסקים אודות בהמות וחיות שבים - אם סימן טהרה שלהן הוא סנפיר וקשקשת כמו מין דגים, אכן, זה ברור מהמציאות שגם במינים הללו יש סנפיר וקשקשת].

ה'לב אריה' כתב לתרץ (וכ"כ ב'עיון יעקב'): "אולם באמת לענ"ד על חנם דחק בזה, דבאמת יש להסתפק אם הוא דג טמא, ולא קשה איך יאכלו אותו הצדיקים לעתיד לבא, דדומיא דהכי איתא במדרש רבה פר' שמיני (ויק"ר יג, ג) 'לעתיד לבא הקב"ה עושה קנוגיא לצדיקים, מביא בהמות ללויתן והוא שוחט אותם בסנפיריו, ופריך: ולא כן תנן 'בכל שוחטין חוץ ממגל קציר והמגירה מפני שהם חונקין', ומשני, אמר רבי אבין, אבא בר כהנא אמר: 'תורה חדשה מאתי תצא'. וכן מצאתי במדרש תהילים (מזמור קמו) הובא ב'ילקוט ראובני' (פר' שמיני אות קיג) ''ה' מתיר אסורים', כל הבהמות טמאות הקב"ה מתירין לעתיד לבא, עי"ש, ואם כן יש לומר דדג טמא [הוא], ואפילו הכי יתיר אותו הקביה לעתיד לבא, ולכך מביא ראיה מקרא דיש לו סנפיר וקשקשת, אם כן בודאי הוא דג טהור".

ואילו ה'חתם סופר' (כאן) כתב בישוב הדברים, על פי דברי הגמרא (ב"ב עד:): "כל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראם, אף לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון זכר ונקבה בראם, ואלמלי נזקקין זה לזה מחריבין כל העולם כולו, מה עשה הקב"ה סירס את הזכר והרג הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא", ואפשר שהנקבה היא מין טהור והזכר מין טמא, כענין שמצינו בתוס' (נדה נ: ד"ה תרנגולתא דאגמא) שצידדו לומר לגבי תרנגולתא דאגמא שחלוק הזכר מן הנקבה, הזכר טמא והנקבה טהורה, וכן היה מקום לומר כלפי לויתן, ולכן הוצרכו להוכיח שדג טהור הוא - וגם מין הזכר טהור הוא.

כלפי דבריו אלו יש להעיר ממסקנת דברי התוס' שם: "דאין נראה שמין אחד חלוק הזכר מהנקבה". עוד יש להעיר מדברי הגמרא (בכורות ז.): "לעולם אין מתעברת לא טמאה מן הטהור ולא טהורה מן הטמא", והיאך אם כן הוי אמינא שיולידו כאשר הזכר טמא והנקבה טהורה. וניתן להשוות לזה מה שדן החת"ס בתשובותיו (יו"ד סי' עד) אודות כלל זה ש"לעולם אין מתעברת לא טמאה מן הטהור ולא טהורה מן הטמא", האם נאמר בבהמה בלבד או גם כלפי עופות, ויתכן שגם בדגים לא נאמר כלל זה.

יישוב נוסף העלה החת"ס על פי דברי הגמרא הנז' שהקב"ה "הרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא", ואם כן כיון שמלחה הקב"ה קודם מתן תורה טרם שנאסרה, הוי ליה כמו בשר נחירה שהכניסו בני ישראל לארץ ישראל, שקודם כניסתם לארץ היה מותר בשר נחירה, ונאסר בכניסתם לארץ, והסתפקו בגמרא (לעיל יז.): "בעי רבי ירמיה אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ מהו", ולא נפשטא האיבעיא, וכיוצא בזה י"ל לענין הלויתן, כי מה שנמלחה בעוד שלא נאסרה נשארו בהיתרן כמקדם.

בעיקר הדבר הביא החת"ס את דברי הערוך (ערך גא) שעמד בקושיא זו: "למה הוצרך לומר שהוא טהור, מפני שהוקש לנחש, דכתיב (ישעי' כז, א) 'לויתן נחש בריח', ס"ד אמינא הואיל והוקש לדבר טמא טמא הוא, קמ"ל דלא" (וכ"כ באגרות קנאות להרמב"ם; ראב"ן חולין כאן וראה 'חת"ס' כאן; 'הפלאה שבערכין' שם).

ואחרי ככלות הכל יצויין כי אכן מצינו במקומות אחרים שהלויתן דג טמא הוא, שלא כדברי רבי יוסי בן דורמסקית, וכפי שמשמע מדברי הירושלמי במס' שבת (פי"א ה"ז) לפי ביאורו של ה'קרבן העדה' (ועי"ש 'שיורי הקרבן'; 'עמודי ירושלים'. וראה 'פני משה' שם, ולאור דבריו אין הוכחה לזה), ולפי זה היתר אכילתו לעתיד לבא יהיה על דרך "תורה חדשה מאתי תצא", וכנ"ל בשם ה'עיון יעקב' וה'לב אריה'. [ראה 'יפה תואר' (ויק"ר כב, ז); שו"ת 'חתם סופר' (יו"ד סי' יט)].

גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף קמ"ט, מדור "עלי הדף"
מסכת חולין
דף סז ע"ב

בענין "לויתן דג טהור הוא" או לא (ב)

פתח דברינו האירו בדברי הברייתא (סז ע"ב): "רבי יוסי בן דורמסקית אומר, לויתן דג טהור הוא, שנאמר (איוב מא, ז): 'גאוה אפיקי מגנים'" וכו', והבאנו תמיהת המהרש"א, למה הוצרכו להוכיח שהלויתן דג טהור הוא, "וכי יש להסתפק בו בדג טמא, וכי יאכיל הקב"ה לצדיקים לעתיד דבר טמא".

כן הזכרנו את דברי ה'חתם סופר' (בתירוצו השני) בישוב הדברים, על פי דברי הגמרא (ב"ב עד:): "כל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראם, אף לויתן וכו', ואלמלי נזקקין זה לזה מחריבין כל העולם כולו, מה עשה הקב"ה סירס את הזכר והרג הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא", ומאחר שמלחה הקב"ה קודם מתן תורה, כשעדיין לא נאסרה, הוי ליה כמו בשר נחירה שהכניסו בני ישראל לארץ ישראל, שקודם כניסתם לארץ היה מותר בשר נחירה, ונאסר בכניסתם לארץ, ולעיל (יז.) "בעי רבי ירמיה, אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ, מהו", ולא איפשטא האיבעיא, וכיוצא בזה י"ל לגבי הלויתן, שהגם שנאסר במתן תורה מדין דג טמא, מה שנמלח מקודם נשאר בהיתרו.

בספר 'גבעת פנחס' להגאון ר' פנחס ביליצער זצ"ל אב"ד סערענטש (פר' ראה עה"פ "את זה תאכלו") נתקשה מאוד בדברי החת"ס, וז"ל: "ואנכי בעניי לא זכיתי להבין דבריו הקדושים, דלדבריו יקשה ביותר אמאי בעיא רבי ירמיה אברי בשר נחירה שהכניס עמהם לארץ, אמאי לא בעיא אברי בשר חזיר ונבילה שהיה בידם קודם מתן תורה עד לאחר מתן תורה מאי הוי בהו, אלא על כרחך דבהא לא מספקי ליה כלל, דודאי כיון דניתנה התורה ונתחדשה ההלכה ונאסר מה שנאסר באותו רגע, ולא איבעיא רק בשר נחירה שהיה מותר גם לאחר מתן תורה עד בואם לארץ, ולא נאמר שחיטה אלא בבואם לארץ, על כן שפיר בעיא, אולי לא נאמר שחיטה רק על בעל חי, אבל איברים שכבר נחרו לא, ואם כן אין זה ענין לדעתי הנמוכה ללויתן דנמלח קודם מתן תורה, וצ"ע בעיני".

ואמנם ליסוד הדבר ניתן להשוות את דברי הצל"ח שכתב: "הא דבעי ר' ירמיה בעיא זו על ביאתן לארץ, דלא שייכא רק אליבא דר' עקיבא [דסובר, בשר נחירה היה מותר במדבר], ולא בעי על אברי בשר נבילה שהיה להם מקודם מתן תורה - אם נאסרו להם במתן תורה כשנאמר להם 'לא תאכלו נבילה', ובעיא זו שייכא אליבא דכו"ע, אלא על כרחך אין בזה ספק, וכשנצטוו באיסור נבילה אין חילוק בין נבילה שהיה להם מקודם שכבר היתה מותרת ובין נתנבלה אחר כך... אבל בעיא דר' ירמיה הוא, משום שהרי בשר זה נחירתו עשה בו פעולה בשעת נחירה לטהרו מנבילה ולהכשירו באכילה, להוציאו מאיסור לאו של 'לא תאכלו נבילה', ועכשיו כשנצטוו על הזביחה הא ודאי שאי אפשר לחול איסור נבילה על מה שכבר נזהר במדבר, אך שאפשר לאסרו באיסור עשה, ולכך נסתפק כיון שאי אפשר לקיים איסורו בשוה למה שינחרו אחרי כן, אולי לא כיון הכתוב לעבר כלל רק להבא...". כמובן שלפי זה לא שייכא האיבעיא בלויתן שנמלחה בששת ימי בראשית שיהא מותר אחר מתן תורה, והרי זה דומה לנבילה (ראה שו"ת 'נודע ביהודה' יו"ד תנינא סי' סד). ואמנם גם בחי' החת"ס (לעיל יז. יעו"ש בשם ה'טורי אבן') העלה שספיקת רבי ירמי' אינה בשאר איסורי תורה שנאסרו במתן תורה כי אם בבשר נחירה שחידשה התורה להתירו, וס"ד דלישתרי טפי גם לאחר כניסתן לארץ.

ויתכן ליישב דברי החת"ס, דהנה רש"י כתב באיבעיית ר' ירמי', שספקו אינו נוגע למעשה כלל, כי בימיו כבר לא היו מבשר זה, "ודרוש וקבל שכר הוא שצריכין אנו לעמוד על האמת ואע"פ שכבר עבר", אכן הרא"ש כתב (פ"א סי' כג): "ונראה לי, דנפק"מ בבעיא זו לאדם שאסר עצמו באחד מן המינין מזמן ידוע ואילך, וכשהגיע הזמן היה לו מאותו המין שהיה אוכל והולך עד שהגיע הזמן, אם מותר לאכול מה שנתותר בידו, אי נמי כגון שרצו בי"ד לאסור דבר אחד, כמו שאסרו גבינות העכו"ם ושלקות וכיו"ב, אם אסור מה שיש לו ממנו מאותו המין ביד ישראל", וכתבו הצל"ח (שם) והחת"ס (לעיל יז.) שדוגמאות אלו דנקט הרא"ש הן דומין ממש לנבילה או שאר איסורים שהיה להם קודם מתן תורה ונשארו בידם אחרי שנאסרו, שאין בהם פעולה המתרת וגם אין חידוש בהיתירן - וכפי שי"ל כלפי בשר נחירה, ועל כרחך שלפי סברת הרא"ש קיימת האיבעיא גם בשאר איסורי תורה שנשארו בידם מלפני מתן תורה - האם נאסרו בשעת מתן תורה, ואתי שפיר דברי החת"ס כלפי הלויתן שנמלחה קודם מתן תורה - לפי דברי הרא"ש הללו (עי' משנ"ב סי' תצד סקי"ב בטעם אכילת מאכלי חלב בחג השבועות).

יישוב נוסף על קושיית המהרש"א מצינו ב'חסדי דוד' (על התוספתא פ"ג ה"ט), וז"ל: "ונלע"ד דאצטריך רבי יוסי בן דורמסקית להך דרשה, ונפק"מ לענין דינא, דסד"א דהסימנים שהצריכה תורה סנפיר וקשקשת אינם אלא בדגים סתם שבים, אבל בחיות ובריות הגדולות שבים אימא דלא תלינן בסימנין, ותמצא להרב 'פרי חדש' (יו"ד סי' פג סק"ד) דטרח טובא לאפוקי מהך ס"ד (ראה מה שהארכנו בענין בגל' א'קמז)... הלכך איצטריך רבי יוסי בן דורמסקית למימר דאפילו לויתן שהיא הבריה היותר גדולה שבים, וכמו שאמרו רז"ל שכל העולם כולו עומד על סנפיר אחד של לויתן, אפ"ה גלי קרא שדינו שוה לדג טהור דסימני טהרות דאית ליה סנפיר וקשקשת, וממוצא דבר נבין ונשכיל דהכי נמי כל שאר הבריות הגדולות שבים, כולם דינם שוה לשאר דגים דלא שרו אלא בסימני סנפיר וקשקשת".

ונסיים בדברי ה'צפנת פענח' (על הרמב"ם הל' מאכלות אסורות פ"ב הכ"ב), שנידון זה אכן תלוי במחלוקת הבבלי והירושלמי האם לויתן דג טהור או דג טמא (ראה מאמרנו הקודם), דהבבלי סובר שחיות שבים ניתרות בסימני סנפיר וקשקשת, ולכן לויתן שיש לו סימנים אלו טהור הוא, והירושלמי סובר שחיות שבים אינן ניתרות בסנפיר וקשקשת, ולפיכך הגם שיש לו סנפיר וקשקשת דג טמא הוא.