דברים משונים / רפי זברגר

חולין עד ע''א - עה ע"ב

הקדמה

למדנו במשנה בדף ע''ד מחלוקת תנאים לגבי דין של בן פקועה:
השוחט את הבהמה, ומצא בה בן שמנה, חי או מת, או בן תשעה מת - קורעו ומוציא את דמו.
שלשת הדינים הראשונים במשנה, המתירים בן פקועה, ללא שחיטה העובר, מוסכמים על דעת כולם:
1. שחט בהמה ומצא בן עובר מת בן שמונה חודשים.
2. שחט בהמה ומצא בה עובר חי בן שמונה חודשים. 
3. שחט בהמה ומצא בה עובר מת בן תשעה חודשים. 
כאמור, בכל שלושת המקרים, בן פקועה מותר ללא שחיטתו, אך דמו אסור. 
מצא בן תשעה חי - טעון שחיטה, וחייב באותו ואת בנו, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: שחיטת אמו מטהרתו.
במקרה רביעי, אשר לאחר שחיטת הבהמה מצא עובר חי בן תשעה חודשים, ישנה מחלוקת תנאים:
רבי מאיר: לא מתיר את העובר ללא שחיטה, וגם אוסר לשחוט אותו באותו יום בו שחטו את אמו. הוא סובר כי אם מלאו חודשי העיבור שלו (תשעה חודשים) הרי שהוא כבר ''בריה בפני עצמה'', כלשון רש''י, ולכן אינה נכנסת לקטגוריה של ''בן פקועה'' הנלמד מפסוקים בתורה..
חכמים: מתירים גם מקרה זה וקובעים כי גם אם העובר החי בן תשעה חודשים, הוא ניתר ע''י שחיטת אמו. 
רבי שמעון שזורי אומר: אפילו בן חמש שנים וחורש בשדה - שחיטת אמו מטהרתו.
רבי שמעון שזורי סובר כי היתר בן פקועה הוא אפילו לאחר תקופה ארוכה של שנים, בו גדל אותו בן פקועה, וגם לאחר חמש שנים אין צורך לשחוט אותו, והוא מותר באכילה ללא שחיטה. 
קרעה ומצא בה בן ט' חי טעון שחיטה לפי שלא נשחטה אמו:
המשנה מסיימת במקרה חמישי, בו העובר הוצא ממעי אמו, טרם שחיטת האם. במקרה זה אין הוא מוגדר כ''בן פקועה'' המותר ללא שחיטה, אלא יש לשחטו ככל בהמה אחרת. 
 

הנושא

שואלת הגמרא על היחס בין דעת חכמים ודעתו של רבי שמעון שזורי:
היינו תנא קמא?
לכאורה חכמים מסכימים לדעת רבי שמעון שזורי, שכן, אם העובר מוגדר כבן פקועה, הרי הוא מותר באכילה, גם כעבור תקופה ארוכה, אפילו לדעת חכמים. אם כן, מה ההבדל בין הדעות השונות?
אמר רב כהנא: הפריס על גבי קרקע איכא בינייהו.
רב כהנא קובע כי חכמים התירו בן פקועה רק עד שלב בו הוא מפריס פרסה על גבי הקרקע, כלומר מהלך באופן עצמאי על הקרקע. אבל משהתחיל ללכת, הוא חייב שחיטה מדרבנן, מחשש שיראו אותו נאכל ללא שחיטה, מבלי שידעו שהוא בן פקועה. רבי שמעון חולק על חכמים, וסובר כי בן פקועה מותר אפילו לאחר תקופה ארוכה מאוד, ולא גוזרים לאסור.
... אמר אביי: הכל מודים בקלוט בן פקועה שמותר.
אביי מוסיף ומסייג את דברי רב כהנא, לגבי מחלוקתם של רבי מאיר וחכמים. אביי מחדש וקובע כי אם בן הפקועה ''משונה'' ונולד ''קלוט'' (אין חלוקה בפרסה לשניים), הרי שגם לפי חכמים ניתר בשחיטת אמו, ואין צורך בגזירת חכמים לאסור, שהרי כולם יזהו בהמה זו, ולא יתירו בעטיה בהמות אחרות שאינן בן פקועה.
מאי טעמא? כל מלתא דתמיהא - מידכר דכירי לה אינשי.
הגמרא מסבירה את הטעם להיתר במקרה זה: בהמה זו ''משונה'' בכך שאינה מפריסה פרסה אלא קלוטה. עקב כך אנשים יזהו אותה כ''בן פקועה'', ולכן אין צורך לגזור על בהמה זו איסור אכילה.
איכא דאמרי, אמר אביי: הכל מודים בקלוט בן קלוטה בן פקועה שמותר, מאי טעמא? תרי תמיהי מידכר דכירי אינשי.
הגמרא מביאה לשון שניה לדברי אביי, ובה הוא אומר שרק במקרה שיש ''שני דברים משונים'', אין צורך לגזור ומתירים את הבהמה לאכילה. דוגמא למצב זה: "קלוט בן קלוטה" - בן פקועה ''קלוט'' אשר נולד גם כן מבן פקועה קלוט.
לפי לשון זו, רק במצב אשר יש בו ''שתי תמיהות'' לא גוזרים. אך אם יש רק דבר משונה אחד, הרי שחכמים ימשיכו לומר כי יש לגזור במקרה זה, ולאסור באכילה את בן הפקועה המשונה בשוני אחד.
 

מהו המסר?

למדנו היום מחלוקת בין שתי לשונות, האם אנשים שמים לב כבר ל''דבר אחד משונה'', או שצריכים להיות ''שני דברים משונים'' כדי שישימו לב אליהם. בכל מקרה, שינויים מהמצב הרגיל והנורמלי, גורם תשומת לב, ואינם נשכחים.
תכונה זו צריכה להוות נר לרגלינו גם בנושאים חינוכיים. כאשר הורים או מחנכים שמים לב לשינוי אשר חל אצל הילד, הדבר אמור "לעורר" את ההורים או המחנכים, וצריך להדליק נורה אדומה. אם השינויים הם בכיוון החיובי והטוב, הרי יש להמשיך לעודד ולטפח שינויים ותמורות אלו. אך אם השינוי הוא לכיוון הפחות טוב, הרי שיש להתייחס אליו ''בעוד האש קטנה'' ולנסות להבין מה פשרם, ומה הסיבות והגורמים אשר הביאו לשינויים אלו.
בתקופה שלנו, כאשר השינויים בעולם כל כך מהירים, כל מספר חודשים ישנו ''דור חדש'' של מכשירים אלקטרוניים כאלו ואחרים, הכול כל כך זמין וקל, הרי שגם שינויים בתכנים של הילדים מגיעים במהירות רבה. לכן יש לפקוח עין, ולשים לב לכל שינוי אשר חל אצלם. אין זה אומר, שנוכל ''לטפל'' בכל מצב ובכל שינוי, אך יש להשתדל מאוד להגיע לנפשן של הילד, לנסות לבחון מה עובר עליהם, לעודד ולטפח עשייה חיובית ומועילה.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]