יחס של כבוד / רפי זברגר

חולין צ ע''ב

הקדמה

בדף הקודם התחלנו ללמוד פרק שביעי, פרק גיד הנשה. בין היתר למדנו במשנה כי גיד הנשה חל על ''חולין ומוקדשין''.
בדף שלנו למדנו על מחלוקת אמוראים על איזה מוקדשין חל איסור גיד הנשה. לפי רבי חייא חל רק על מוקדשין הנאכלים כמו קרבנות חטאת ואשם הנאכלים על ידי הכוהנים, או שלמים הנאכלים על ידי הבעלים, ואילו רבי יוחנן סובר כי גיד הנשה חל גם על מוקדשין שאינם נאכלים כמו קרבן עולה המוקרב כליל לה'. הגמרא מביאה מספר פירושים להסביר מחלוקת זו. 
 

הנושא

נלמד היום על מחלוקת אמוראים לגבי הקרבת גיד הנשה בקרבן עולה. 
אמר רב הונא: גיד הנשה של עולה חולצו לתפוח.
לאחר שהעלו את אברי העולה על המזבח, הוציאו את גיד הנשה מירך הבהמה, וזרקו את הגיד על ''התפוח'', הוא מקום הדשן שעל המזבח. למקום זה היו זורקים את אפר הקרבנות שהוקרבו על המזבח. לאחר פעולה זו הקריבו את חלקי העולה על המערכה אשר על המזבח. 
אמר רב חסדא: מרי דיכי, מי כתיב על כן לא יאכל המזבח, (בראשית ל''ב, ל''ג): עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה.כתיב.
מקשה רב חסדא על רב הונא, ומשתומם על דבריו. רב חסדא מצטט את לשון הפסוק בספר בראשית, ממנו אנו לומדים על איסור גיד הנשה. שם כתוב כי בני ישראל נאסרו באכילת גיד הנשה, אך לא כתוב כי גם המזבח נאסר ''באכילת גיד הנשה'' (מה שנקרב על גבי המזבח נקרא ''אכילת המזבח''). ומקשה רב חסדא, מדוע איפה מחייב רב הונא להוציא את גיד הנשה לפני שמקריבים על העולה על המערכה, הרי אין איסור להעלות גם את גיד הנשה ולהקריבו ביחד עם העולה. 
ורב הונא: ממשקה ישראל - מן המותר לישראל.
רב הונא מצטט פסוק מספר יחזקאל (מ''ה, ט''ו), שם נאמרו המילים ממשקה ישראל, מהם לומדים כי הדברים המוקרבים על המזבח, חייבים לבוא ממרכיבים המותרים לישראל. ולכן, אומר רב הונא, כי גיד הנשה, אשר נאסר באכילה לישראל, אינו יכול להיות חלק מקרבן המוקרב על המזבח, אשר על כן, יש להוציאו קודם הקרבה. 
מיתיבי: גיד הנשה של שלמים - מכבדו לאמה, ושל עולה – מעלהו, מאי לאו מעלהו ומקטירו?
הברייתא מבדילה בין הקרבת גיד הנשה של שלמים לגיד הנשה של עולה. בשלמים יש להוציא את גיד הנשה ולהשליכו לאמת המים המפרישה את כל הפסולת אל מחוץ לעזרה, לעומת זאת, בקרבן עולה, קובעת הברייתא כי יש להעלות את הגיד ביחד עם שאר החלקים על המזבח. הבינה הגמרא בשאלתה כי מעלים את הגיד ומקריבים אותו ביחד עם שאר חלקי הקרבן. לפי הבנה זו קשה על שיטת רב הונא, המחייב להוציא את גיד הנשה לפני הקרבה. 
לא -מעלהו וחולצו.
מתרצת הגמרא ואומרת כי לא הבנו טוב את הברייתא. אלא יש אמנם להעלות את הגיד על המזבח, אך לפני ההקרבה יש לחלצו ולהוציאו כמו שרב הונא פסק. 
ומאחר שחולצו למה מעלהו?
שואלת הגמרא, אם חולצים את גיד הנשה לפני ההקרבה, לשם מה צריך בכלל להעלותו לראש המזבח. ומדוע שלא נפרישו ונחלץ אותו לפני שמעלים למזבח?
משום שנאמר (מלאכי א', ח'): וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע, הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ אָמַר ה' צְבָאוֹת.
הפסוק המצוטט מספר מלאכי מובא פעמים רבות בסדר קודשים, והוא כבר הפך להיות מושג הנקרא הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ. במשמעות שלא ניתן לעשות דברים ''שלא נראים טוב''. המילה ''פחה'' משמעותה – שליט. כלומר, דברים שאנו לא נביא לפני שליט בשר ודם, כי הם ''אינם ראויים'', בוודאי ובוודאי שגם לא נביא לפני מלך מלכי המלכים בבית המקדש. ומכיוון שאם נוציא את גיד הנשה לפני שמעלים את האיברים למזבח, הרי שהירך ממנו הוצאנו את גיד הנשה ייראה ממש ממש לא טוב, לכן אנו מעדיפים להעלות את הירק בשלמותו למעלה המזבח באופן ראוי, ורק לאחר מכן, במעלה המזבח להוציא ולהפריש את גיד הנשה מן הירך. 
 

מהו המסר?

למדנו היום כי יש לכבד את פעולותינו "כלפי שמים". אין להביא קרבן אשר "אינו נראה טוב'' על המזבח. למדנו זאת מיחסנו כלפי שליטים בני אדם, אשר גם אליהם אנו מתייחסים בכבוד הראוי.
אמנם הדיון הוא ביחס שלנו כלפי שליטים: בשר ודם, והקדוש ברוך הוא, אך ניתן להסיק מכאן התייחסות כללית אל ''האחר'' הדורש יחס של כבוד. אין אנו מביישים אף אחד, לא שליטים, ואף לא בני אדם. תכונה זו אנו מבקשים לקנות ולהקנות לילדינו, המביעה יחס של כבוד לכל אדם באשר הוא, שלמדנו היום מיחסנו כלפי השליטים


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]