גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף קנ"ב, מדור "עלי הדף"
מסכת חולין
דף צא ע"א

בענין מה שנטל יוסף הצדיק את גיד הנשה בפני השבטים כשאכלו יחד

ואמר רבי יוסי ברבי חנינא, מאי דכתיב (בראשית מג, טז) "וטבוח טבח והכן", פרע להן בית השחיטה, "והכן" - טול גיד הנשה בפניהם, כמאן דאמר גיד הנשה נאסר לבני נח (צא ע"א). פירש"י: "ופרע להן בית השחיטה - שלא יאמרו בשר הנחירה אני אוכל, לפי שבני יעקב שומרי מצות היו, דאע"פ שלא נתנה תורה, מקובלין היו מאבותיהם. כמאן דאמר - במתניתין (לקמן ק ע"ב) גיד הנשה נאסר להם בעודם בני נח".

ונתקשו בתוס' (ד"ה כמ"ד גיד הנשה), מדוע הסיקו בגמרא שדברי רבי יוסי ברבי חנינא הם כמ"ד גיד הנשה נאסר לבני נח, הלא כשם שהראה להם בית השחיטה - כשעדיין לא נצטוו בכך, משום "שבני יעקב שומרי מצות היו דאע"פ שלא נתנה תורה מקובלין היו מאבותיהם", כך יתכן שמשו"ה נטל את גיד הנשה - בעוד שלא נצטוו בכך, משום שכן היו מקובלים מאבותיהם. ותירצו שני תירוצים, האחד: דלשון 'והכן' שמוסבת על גיד הנשה היא לשון ציווי, ומבלעדי כן אסור לאכלו, ואילו 'וטבוח טבח' אינו לשון ציווי (עי' רש"י עה"ת שם: "וטבוח טבח והכן - כמו ולטבוח טבח ולהכן, ואין טבוח לשון ציווי, שהיה לו לומר וטבח"), לכן הסיקו שכלפי גיד הנשה חיוב גמור הוא, ואתיא כמ"ד גיד הנשה נאסר לבני נח, ואילו כלפי שחיטה אינה אלא חומרא בלבד. התירוץ השני הוא: כי מה שאמרו 'פרע להן בית השחיטה', אין הכוונה כפרש"י שהיה בשר שחיטה ממש - ולא בשר נחירה, כי אכן נתן להם בשר נחירה, ו'פרע להן בית השחיטה', היינו שהראה להם שהוא בשר נחירה ולא אבר מן החי, ובאבר מן החי כבר נצטוו גם בני נח, ולפי זה שני הדברים: פרע להן בית השחיטה וטול גיד הנשה בפניהם - היו חיוב גמור, כי גם בני נח נצטוו בשניהם.

בספר 'לב אריה' (כאן) מדייק בלשון רש"י: "לפי שבני יעקב שומרי מצות היו דאע"פ שלא נתנה תורה מקובלין היו מאבותיהם" - דלכאורה תיבות "מקובלין היו מאבותיהם" אך למותר הן, כי די לומר שאע"פ שלא נתנה תורה היו מקיימים את המצוות. אלא ודאי נתכוין רש"י ליישב במילים אלו את קושיית התוס', והיינו, שמה ששבטי י־ה קיימו התורה קודם שניתנה לא היה רק מחמת קבלה מאבותם, "לפי שאברהם אב הראשון קיים כל התורה כולה כמ"ש (בראשית כו, ה) 'וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי', וממנו קיימו וקבלו האבות אחריו". וכ"כ ה'פלתי' (סי' סג סק"ב) בשם ה'יפה תואר' וה'פרשת דרכים' (דרך האתרים דרוש א' וב'): "דמה דאבות קיימו את התורה טרם שנצטוו עליה, היה אצלם רק כמצות רבנן, דקיימו כל מה שאמר אברהם לקיימו, כדאמרינן (יומא כח: קידושין פב.) "קיים אברהם כל התורה".

ומחדש ה'לב אריה' בזה, שהגם שקיים אברהם אבינו כל התורה כולה, לא קיים מצות גיד הנשה, כי לא קיים רק את המצוות שסיבתן כבר היתה קיימת, ואילו איסור גיד הנשה היה מחמת מעשה שהיה אצל יעקב אבינו, ככתוב (בראשית לב, לג): "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה כי נגע בכף ירך יעקב", ובימיו של אברהם אבינו עדיין לא היתה קיימת סיבת האיסור, ולכן לא היה נזהר באיסור זה (ועעו"ש). ואין לדמות מצוה זו גם למצוות התלויות ביציאת מצרים, כי סיבת יציאת מצרים היתה כבר נגלית לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, וכבר היתה סיבתם קיימת, משא"כ איסור גיד הנשה. ומאחר שאברהם אבינו לא קיים מצוה זו, גם זרעו אחריו לא היו מקיימים אותה, כי לא קיימו רק את המצוות ש"מקובלים היו מאבותיהם" - כמ"ש רש"י, ולכן אם בני נח לא נאסרו בגיד הנשה, לא הוצרך יוסף להקפיד על כך, כי לא הקפידו שבטי י־ה בחומרא שלא קיבלו מאברהם אבינו, ומאחר שהקפיד על כך, מוכח כמ"ד גיד הנשה נאסר לבני נח, ושפיר היו מוכרחים להקפיד על כך גם בלי קבלה מאברהם אבינו, ואילו מצות שחיטה שאברהם אבינו קיים אותה, שפיר הקפידו עליה משום ש"מקובלים היו מאבותיהם" (עי' 'פלתי' שם; ועי"ש תי' נוסף ב'לב אריה').

דבר נחמד ביישוב הקושיא מובא בשמו של הרה"ק מצאנז זי"ע (ראה 'עיר חנוך' להג"ר חנוך העניך טייטלבוים זצ"ל אב"ד סאסוב וקערצקי, בשם חותנו בעל ה'קדושת יו"ט' זצ"ל; 'מאזני צדק' פר' מקץ בשם רבו ה'קדושת יו"ט' זצ"ל; 'אשל אברהם' - דעעש תר"צ פר' מקץ בשם הגה"צ מנאסוד זצ"ל), דלכאורה תמוה מה פעל יוסף הצדיק במה שפרע להן בית השחיטה, דלמא נפסל בשהייה או דרסה, ואין הדבר ניכר בבית השחיטה. אכן, באמת לא הוצרך יוסף כלל להראות להם את כשרות הבשר, כי הלא שבטי ישורון בודאי היו בעלי רוח הקודש, ועיניהם הכל צפו ובראייה בעלמא היו יכולים לראות את כשרות הבשר (כמסופר אודות כמה צדיקים, יעו"ש), אולם ידוע שבדיני תורה אין סומכים על רוה"ק ו"תורה לא בשמים היא" (עי' ב"מ נט:), ולכן לא היו סומכים על רוח קדשם לולי שיוסף הראה להם (עי' שו"ת תשורת שי ח"א סי' טז). אמנם, כלל זה אינו כי אם בדבר שהוא מצד עיקר הדין, אבל בדבר שאינו אלא חומרא וחסידות, שפיר ניתן לסמוך על רוה"ק. ומעתה אתי שפיר, כי במצות עשה של 'וזבחת' לא נצטוו עדיין באותה שעה, אלא שהאבות הק' החמירו על עצמם לקיים מה שהשיגו ברוח קדשם, ולכן שפיר סמכו על רוה"ק - גם כשלא היה ניכר על בית השחיטה שלא נפסל בשהייה או דרסה, כי אינו אלא חומרא בעלמא, ומה שפרע בית השחיטה היה, כי בהסתכלותם על בית השחיטה השיגו ברוח קדשם ששחיטה כשירה היתה.

אכן כלפי גיד הנשה אמר יוסף: "טול גיד הנשה בפניהם", ותמוה מדוע הוצרך ליטול בפניהם דווקא, הלא היו יכולים לסמוך על רוה"ק בזה, אלא מכאן מוכח כמ"ד גיד הנשה נאסר לבני נח, ומצד עיקר הדין היו חייבים להזהר בזה, ולא היו יכולים לסמוך בזה על רוה"ק, ושפיר הוצרך ליטול גיד הנשה בפניהם דייקא. ומעתה מיושבת יפה קושיית התוס' ודו"ק.