אל תהי שוטה
חולין צה ע"ב
"בעא מיניה רב הונא מרב: בחרוזין מהו? אמר ליה: אל תהי שוטה! בחרוזין הרי זה סימן".
קשה, הכיצד התבטא רב גדול האמוראים כלפי גדול תלמידיו בצורה כה קשה, כאילו שאלת שוטה הוא שואל? וכי לא חשש לדברי מיודעו רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא במסכת אבות פרק ב משנה ה: וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד, וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד? וכי כיצד יהין התלמיד לשאול שוב אם יחשוש שיקפידו על שאלתו ויחשיבוה לשאלת שוטים?
וביטויו של רב נאמר בודאי בדוקא וצריך לדייק ולהבין את כוונת דבריו, שאם לא כן לא היתה הגמרא טורחת להביאם בניסוחם המפורט.
עוד קשה, וכי אין שאלת רב הונא נכונה? והרי בעמוד א' נאמר בשם רב בסתמא: "בשר, כיון שנתעלם מן העין - אסור", ומשמע שכך הדין בכל מקרה. ומנין היה לרב הונא לדעת מה הטעם שבהעדרו בטל האיסור? והרי אמרו במסכת עבודה זרה דף לה ע"א: "כי גזרי גזירתא במערבא, לא מגלו טעמא עד תריסר ירחי שתא, דלמא איכא איניש דלא סבירא ליה ואתי לזלזולי בה", ואמר הגר"א שהיו לגזירות טעמים רבים. וגם בבשר שנתעלם מן העין, מנין שלא חששו בו גם לעין רעה ולרוח רעה, ולכשפים ולמזיקין?
אלא ששאלות אלו מתרצות זו את זו, ולא זילזול היה בדברי רב אלא הדרכה להנהגה הנכונה.
וזה גופא מה ששאל רב הונא, האם אזלינן בתר טעמא, או שזו גזרה ללא טעם.
ותשובת רב היתה שאמרו במסכת סוטה דף כב ע"א: "התנאים מבלי עולם... וכי מבלי עולם הן? והלא מיישבי עולם הן, שנאמר: הליכות עולם לו! אלא, שמורין הלכה מתוך משנתן". ופירש רש"י: "שמבלין עולם בהוראות טעות דכיון דאין יודעין טעמי המשנה פעמים גורמין שמדמין לה דבר שאינו דומה". כלומר שלא נכון ללמוד את ההלכות בפשטות ובתמימות יתירה, והעושה כן שוטה יִיקָרֵא, וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ (קהלת ב, יד; עירובין דף ו ע"ב; ראש השנה דף יד ע"ב; חולין דף מד ע"א). אלא חובה ללמוד את מקור הדין וטעמו, ועל פיו להכיר היטב במה הדברים אמורים.
ומשום כך במקומות רבים נחלקו בגמרא בטעם הדין ופירשה הגמרא את הנפקא מינה להלכה ביניהם – "מאי בינייהו", ולא אמרו שהדין שוה בלא קשר לטעם.
ומה שאמרו במסכת ביצה דף ה ע"א שכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, אין הפירוש שגזרו גם כשלא קיים הטעם, אלא שהגזרה קיימת באופן שגזרו מלכתחילה, גם אם חלפה הסיבה הראשונה לגזרה.
