לימוד אישי / רפי זברגר

חולין קג ע''ב -קד ע"א

הקדמה

היום אנו מתחילים ללמוד פרק שמיני, העוסק באיסור בשר בחלב. נלמד את המשנה הראשונה בפרק. 
 

הנושא

כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים.
למרות שהתורה נקטה בשלושת הפסוקים האוסרים בשר בחלב, לשון "בשר גדי", פוסקת המשנה כי הכוונה לכל בשר גם חיה ועוף, חוץ מבשר של דגים וחגבים. בשר דגים וחגבים אין איסור בכלל לבשלם עם חלב, לגבי בשר עוף וחיה, יש מחלוקת בגמרא, האם המשנה מדברת במישור של דאורייתא, ואז איסור עוף הוא איסור מהתורה, או שמא מדובר על איסור דרבנן, ואז עוף בחלב אינו אסור אלא מדרבנן.
כמו כן יש להעיר, כי לשון המשנה ''אסור לבשל'' אינו בהכרח, שהרי מכוח חזרת התורה שלש פעמים על אותו איסור לומדים חכמים כי נאסר גם בישול, גם אכילה וגם הנאה.
ואסור להעלות עם הגבינה על השולחן חוץ מבשר דגים וחגבים.
המשנה מוסיפה ומלמדת אותנו כי נאסר לא רק בישול, אלא גם להעלות בשר וגבינה יחדיו על אותו שולחן. וזאת כיוון שאנו חוששים שאם הבשר חם יגע בגבינה, הרי שהבשר ייאסר באכילה. מכוח חשש זה קבעו חכמים שאין להעלות כלל וכלל בשר וחלב יחדיו על השולחן.
הנודר מן הבשר - מותר בבשר דגים וחגבים.
הדין השלישי והאחרון במשנה עוסק בדיני נדרים. מכיוון שלשון הדין דומה לשני הדינים הראשונים מביאה אותה המשנה. הכלל הבסיסי והמוכר מדיני נדרים הוא ''הילך אחר לשון בני אדם''. וכשאדם נדר שלא לאכול בשר, הרי כוונתו הייתה לכל בשר, כולל חיה ועוף, אבל לא כולל בשר דגים וחגבים, שאנשים לא קוראים לבשר דגים וחגבים בלשון בשר.
שואלים המפרשים על לשון הדין הראשון במשנה, ביחס לדינים שלמדנו בפרקים הקודמים בהם עסקנו בהלכות ''אותו ואת בנו'', ''כיסוי הדם'', ו''גיד הנשה''. בכל המשניות אשר פתחו את הדינים הללו נאמר: נוהג בארץ ובחוץ לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין ובמוקדשין ואילו כאן, באיסור בשר בחלב המשנה לא נקטה בלשון זה.
נצטט תשובה אחת המובאת בתוספות על המשנה:
בתוספתא תני להו, ושמא מאי דשייר במתניתין פירש בברייתא, ואשמעינן דחייל איסור בשר בחלב אאיסור מוקדשין.
תוספות מזכיר לנו כי אמנם המשנה לא נקטה לשון זו, אך התוספתא כן הזכירה כי איסור בשר בחלב נוהג בארץ ובחוץ לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין ובמוקדשין. פירוט זה בתוספתא לימד אותנו כי איסור בשר בחלב נוהג גם במוקדשין וחל עליו. כלומר בשר שהיה הקדש אשר נגע בחלב, נאסר באיסור בשר בחלב, ולא אומרים אין איסור חל על איסור (אולי בגלל שאיסור בשר בחלב ''חמור'', כפי שלמדנו בסוף הפרק הקודם).
המושג ''מאי דשייר במתניתין פירש בברייתא'' מובאת במספר מקומות בש''ס (ב''מ, נ''א. ועוד) אשר משמעותו כי המשנה לא תמיד לימדה את כל הדינים, אלא ''השאירה מקום'' להשלימם בברייתא. מדוע נקטה המשנה בדרך זו? לאיזו מטרה ''השאירה'' המשנה דינים שלא לימדה ב''משנה הרגילה'' אלא רק בברייתא?
ניתן לומר כי המשנה ''לא ראתה צורך'' לומר דינים אלו, והברייתא שלאחריה חשבה כי בכל אופן יש לפרט ולהרחיב יותר מן המשנה. ואמנם לפי התוספות, אנו לומדים דין מחודש מהתוספת של הברייתא.
ניתן גם לומר, כי יש אולי משמעות דידקטית באופן זה של לימוד, ''המשאיר פתח'' לחכמים אחרים, להוסיף עוד נופך אישי שלהם. רבי יהודה מסדר המשנה, אולי רצה בכוונה, בדין אחד מדיני איסור והיתר הנלמדים במסכת חולין, שלא לפרט כמו שאר הדינים, כדי שיהיה מקום מאוחר יותר, להוסיף וללמוד דינים נוספים.
לא נראה שזו "שיטתו של רבי יהודה הנשיא" בכל המשניות, אבל אולי במקרים מסוימים, שיש לאבחן ולהגדיר אותם, אפשר ללמוד מכך מסר דידקטי.

מהו המסר

אופן לימוד זה, אשר ''לא מכניס את כל התורה כמו כפית לפה'', אלא משאיר מקום ללומד, להרחיב, לפתח, להוסיף וללמוד דברים משל עצמו, הינה דרך יעילה לפיתוח לימוד עצמי של התלמיד, ונתינת כלים לחשיבה מקורית ועצמאית .
לכן, נשתדל אנו, כהורים ומורים, להתוות כיוון ואופני למידה מסוימים, אך להשאיר לילד ולתלמיד מרחב תמרון מספיק רחב, שבו הוא יוכל לתת את הזויות האישיות שלו, ובכך לחוש כי גם הוא יצר והבין מעצמו דברים שלא למד מרבו.


ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]