טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

כל איסורין שבתורה משערינן כאילו הן בצל וקפלוט – בצלצל

"אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: כל איסורין שבתורה משערינן כאילו הן בצל וקפלוט. אמר ליה רבי אבא לאביי: ולשערינהו בפלפלין ותבלין, דאפילו באלף לא בטלין! א"ל: שיערו חכמים דאין נותן טעם באיסורין יותר מבצל וקפלוט" (חולין, צז ע"ב).  

פירוש: אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: כל איסורין שבתורה (חוץ מגיד הנשה) שהתערבו עם דברים המותרים, ואי אפשר לדעת באמצעות טעימה אם נתן האיסור טעם בהיתר משערינן [משערים אנו] כאילו הן אותם דברי איסור היו בצל וקפלוט, שטעמם ניכר ביותר. ומעתה אם בצל וקפלוט בגודל הדומה לדבר איסור זה היו נותנים טעם בדבר היתר זה אף תערובת זו אסורה. אמר ליה [לו] ר' אבא לאביי בשאלה על הדברים הללו: ולשערינהו [ושישער אותם] כאילו היו דברי איסור אלה בפלפלין ותבלין, שנותנים טעם ביותר, עד שאפילו בתערובת אלף הם לא בטלין! אמר ליה [לו] אביי בתשובה: כך שיערו חכמים שאין נותן טעם באיסורין (שאין בין הדברים האסורים דבר שנותן טעם) יותר מבצל וקפלוט (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי: בצלצל, בצל הסריס          שם באנגלית: Shallot          שם מדעי: Allium cepa var. aggregatum

שם נרדף במקורות: קפלוט, כרישה? כרתי? חציר?          שמות בשפות אחרות: ערבית - كراث أندلسي (כראת אנדלוסי)
 

על הכרישה/כרתי ראו במאמר "שדר ליה כרתי שלח ליה חסא".

הכרתי כשם צבע – "בין תכלת לכרתי".


הנושא המרכזי: לזיהוי הקפלוט


קיימות כמה מסורות זיהוי לקפלוט אך אין חולק על כך שמדובר בירק דמוי שום ובצל. דבר זה משתמע, בעיקר, מתוך כך שהוא מוזכר בספרות חז"ל פעמים רבות כחלק משלישיה הכוללת את מינים אלו. בסוגייתנו אנו לומדים על כך ששלושת מינים אלו אינם זהים בטעמם והבצל והקפלוט מעניקים למתבשל אתם טעם חזק יותר. בשורות הבאות אסקור את מאפייני הקפלוט כפי שהם משתקפים בספרות חז"ל וייתכן שניתן יהיה להעריך על פיהם את מסורות הזיהוי השונות.
 

מבנה הקפלוט – "פיטמא" ו"עמוד"

המשנה בעוקצין (פ"א מ"ב) מונה חלקי צמחי מאכל שיש להם מעמד "יד" ו"שומר" ומצטרפים לטמא ולהיטמא: "שרשי השום והבצלים והקפלוטות בזמן שהן לחין והפיטמא שלהן בין לחה בין יבשה והעמוד שהוא מכוון כנגד האוכל וכו'". ממשנה זו אנו יכולים להסיק שלשלושת המינים מבנה דומה לפחות בכך שהם בעלי שורשים, פיטמה ועמוד. בניגוד לשורשים שזהותם ברורה למדי הרי שמהות הפיטמא והעמוד איננה ברורה לגמרי ואנו מוצאים לגביה מחלוקת מפרשים.

על פי הרמב"ם הן הפיטמה והן העמוד מתייחסים לעמוד הפריחה המתנשא מעל שלושת המינים: בצל, שום וקפלוט: "ופטמה שלהן הוא הגרגר שיש בו צומת השרשים שבראש הבצל והשום והקפלוט, והם כעין חוטין קבוצין וצמותין. והעמוד שהוא מכוון כנגד האכל הוא האמצעי שבבצל אשר בראשו צומחים הזרעונים" (עוקצין, פ"א מ"ב מהדורת הרב קאפח). מסתבר שלשיטת הרמב"ם הפיטמה היא התפרחת הנמצאת בראש עמוד הפריחה שבה נוצרים הזרעים. ה"חוטים" הם עוקצי הפרחים הסובבים את התפרחת (תמונות 1-2). ה"עמוד כנגד האוכל" הוא חלקו התחתון של עמוד הפריחה הנעוץ בתוך הבצל(1). (איבר האגירה המעובה של הצמח) (תמונה 3). כך משתמע גם מפירוש רע"ב: "והעמוד שהוא מכוון כנגד האוכל - הוא הלב שבבצל שהזרע נולד בקצהו". ה"לב" הוא החלק התחתון הנמצא בתוך הבצל וה"זרע" נותר בקצהו העליון כלומר בתפרחת שבראש העמוד.

ניתן להדגים את היחס בין ה"עמוד" וה"אוכל" בעזרת שלגון הנישא על מקל. חלק המקל הנעוץ בשלגון הוא ה"מכוון כנגד האוכל". כך ניתן להבין את השימוש בהגדרה "מכוון כנגד האוכל" בדוגמאות נוספות: "... גלעינה שמקצתה יוצאה שכנגד האוכל מצטרף, עצם שיש עליו בשר שכנגד האוכל מצטרף. היה עליו מצד אחד רבי ישמעאל אומר רואין אותו כאילו הוא מקיפו בטבעת, וחכמים אומרים שכנגד האוכל מצטרף כגון הסיאה והאזוב והקורנית" (עוקצין, פ"ב מ"ב). מפרש הרמב"ם: "... וחכמים אומרין שכל מה שגלוי מן העצם בלי בשר רואין אותו כאלו אינו עד שלא ישאר מגוף העצם אלא שעור דק דבוק בבשר כדקות קנה האזוב אשר על אף דקותו מצאנו שהוא שומר לעלין שעליו".

בניגוד לפירוש הרמב"ם, הרואה בפיטמה את קצהו העליון של ה"עמוד" כלומר התפרחת, מפרשים אחרים מנתקים ביניהם. רב האי גאון (עוקצין, שם) פירש: "והפטמה – פי' חדאן של כרישין ושל בצלים כדאמרינן (סוכה, לד ע"ב) לענין אתרוג ניטלה פיטמתו. והעמוד – פי' כשיזקינו הכרישין והבצלים והקפלוטות יעשה באמצעיתו כמין עמוד ובראשו תרמל ובו הזרע". באופן דומה פירש גם הר"ש: "והפיטמא שלהם - כעין פיטמא של רמון יש לשום ולבצלים והוי שומר ומצטרף. והעמוד שהוא מכוון כנגד האוכל - פירוש בערוך כשיזקינו הכרישין והקפלוטות והבצלים יעשה באמצעיתם כמין עמוד ובראשו תורמל ובו הזרע". כוונתם בהסבר הפיטמה לא ברורה לגמרי משום שקיימות שתי חלופות. ייתכן והפיטמה היא הבליטה בתחתית הבצל שממנה יוצאים השורשים(2). (תמונה 4 – 1) או החלק החד והבולט בראש הבצל המקביל אולי לפטמת האתרוג (תמונה 4 – 2). בדברי ה"תפארת ישראל" ההסבר חד-משמעי:

"... ולהכי דוקא בהנך ג' מינים ששרשיהן הן דקין, צריך תנא לפרש שיש חילוק בין שהשרשים לחין או יבשים, דמדהן דקין להכי כשיבשו אין מועילין כלום להפרי, ומהאי טעמא צריך נמי לפרש דהפיטמא אף על גב שממנה יוצאין השרשים הדקין ההם, אפילו הכי אין חילוק בהפיטמא, דבין שהיא לחה או יבשה, היא שומרת לגוף הפרי מרקבון וכו' ... והפטמא שלהן. הוא הראש עצמו של ג' מיני פירות הנ"ל שממנה יוצאין השרשים כמין שער".

הפיטמה היא, אם כן, החלק התחתון של עוגת הבצל משום שממנו יוצאים השורשים. הסבר זה מאפשר להבין היטב את דברי הירושלמי (תרומות, פ"ט הל' א') המציין את הסרת הפיטמה כחיתוך הבצל הגורם לנתינת טעם ובליעה קלים יותר: "... העביר פטמתו כמחותך הוא וכו'". "פני משה": "העביר פטמתו. של הבצל כמחותך הוא ואסור בנותן טעם. וכן אם היו שנים או שלשה כמחותכין הן מפני שהן מתרככים זה בזה ונותנים טעם וכן בולעים הן". אם נקבל את הגדרת הרמב"ם ל"פיטמא" לא ברור כיצד הסרת התפרחת גורמת להבדלים ביכולת הבליעה של הבצל.

ה"תפארת ישראל" מתקשה בהסבר הביטוי "כנגד האוכל" ומביא הסברים שונים למונח ה"עמוד":

"והעמוד. הר"ב פירש שהוא הלב שבאמצע הבצל והשום, ולא הבנתי, אם כן מה כנגד או שלא כנגד האוכל שייך בהלב שבאמצע הפרי, אולם הר"ש בשם הערוך כתב, וכשמזקינין השומים והבצלים, יגדל מאמצעיתן ויצמח כגון עמוד, ובראשו תורמל שבתוכו הזרע טמון, והוא מכוון כנגד האוכל, וכפי הנראה יוצאין מהעמוד הזה ענפים קטנים, שגם בהן זרע בראשן, והן שלא כנגד האוכל, ורב"א פי' דהעמוד היינו השורש היותר עב שיש באמצע הפרי, ומה שמסתעף ומתעקם ממנו שרשים קטנים לצדדין, היינו שלא כנגד האוכל".

"תפארת ישראל" מתאר פרט מבנה נוסף על מנת להסביר מהו "כנגד האוכל" והוא שעמוד הפריחה מתפצל לגבעולי משנה ורק כאשר הם סוככים על הבצל הם נקראים "כנגד האוכל"(3). פירוש זה תמוה משתי סיבות: א. עמודי הפריחה של הבצל, השום והקפלוט אינם מתפצלים. ב. אין חשיבות לאורכם של גבעולי המשנה ביחס לתרומתם לבצל הן כ"ידות" והן כ"שומר" או בהתאמתם למאכל. "תפארת ישראל" מביא את דברי ה"אליהו רבה" ומעניין לעיין בדבריו במקורם: "והעמוד שהוא מכוון כנגד האוכל – השורש עב שהוא באמצע השורשים הדקין והוא מתעקם והולך. וכשהוא נגד האוכל אפילו יבש מצטרף וכשאינו כנגד האוכל לח אינו מצטרף כדקתני סיפא". כוונת המשפט "והוא מתעקם והולך" היא כנראה לכך השורש הולך ונעשה דק יותר ככל שמתרחק מבסיסו. על פי הסברו לא ברור איזה חלק מהשורש נמצא "כנגד האוכל" משום שגם החלק הרחב ביותר של השורש צר בהשוואה לראש הבצל.
 

טעם הקפלוט

כאמור, הקפלוטות מוזכרות בספרות חז"ל בהקשרים המעידים על כך שמדובר בירק דמוי שום ובצל. אחד מהמאפיינים הדומים הוא טעמם. שלושת מינים אלו נקראים בלשון חז"ל חוסיות וכך נאמר בתוספתא (תרומות, פ"ט הל' י'): "אילו הן מיני חוסית: הלוף והשום והבצלים והקפלוטות. ר' יהודה אומר אין לך מיני חוסית אלא קפלוט בלבד". מינים אלו מתאפיינים בטעם חזק במיוחד: "כל הנכבשים זה עם זה מותרים אלא עם החסית וכו'" (תרומות, פ"י מ"י). מפרש הרמב"ם: "כל הנכבשין זה עם זה מותרין, כגון שנכבש ירק של חולין עם ירק של תרומה אין ירק של חולין נאסר. וחסית, לשון יחיד מן חסיות. וכבר ביארנו שחסיות השום והבצל ומיניהם, ומחמת חריפותם וחדותם נותנים טעמם בכל מה שנכבש עמהם". מדברי רבי יהודה החולק לגבי קפלוט ניתן להסיק שהוא חריף יותר משאר המינים. חריפות גידולים אלו משליכה לא רק לעצם נתינת הטעם אלא גם למצבם בעת הבישול: "... בבצל ובקפלוט בין לח בין יבש בין שלם בין מחותך אסור וכו'" (ירושלמי, תרומות, פ"ט הל' א'). מפרש "פני משה": "ובקפלוט. שהוא בולע יותר מהבצל וכן נותן טעם הרבה לעולם אסור". טעמו המיוחד של הקפלוט משתמע גם מפשט הסוגייה בחולין שממנה משתמע שטעם הקפלוט חזק ובדומה לבצל אין נותן טעם באיסורין יותר ממנו. ניתן לשער שהכוונה לטעמו החריף כבצל וטעם זה חודר לכל המתבשל עימו.
 

אורך "חיי המדף" של הקפלוט

מהתוספתא (תרומות, ליברמן, פ"ד הל' ה') ניתן להסיק שהקפלוטות שומרים על טריותם יותר מאשר ירקות אחרים: "החזרין והכרשין והלפת והכרוב שדרכן לשתמר שני ימים תורמין עליהן שני ימים, הקפלוטות והמלפפונות שדרכן לשתמר שלשה ימים תורמין עליהן שלשה ימים". ייתכן וההבדל נובע מכך שבקפלוטות והמלפפונות החלק הנאכל בשרני (בצל ופרי) ומוגן מהתייבשות על ידי הקליפה ואילו המינים הנשמרים רק יומיים הם ירקות עלים הכומשים במהירות. בחזרין (חסה) ברור שמדובר בעלים וכנראה כך הדבר גם לגבי שאר המינים. אמנם בלפת נראה לכאורה שנאכל האשרוש (השורש המעובה) הבשרני אך מסתבר שכוונת התוספתא לעלי הלפת. באופן דומה מפרש רש"י את הגמרא בחולין (צט ע"ב): "כיצד משערינן. אמר רב הונא: כבשר בראשי לפתות". רש"י: "בראשי לפתות - ירק של לפת. ולי נראה שראש הלפת מתוק מזנבו וטעם הבשר ניכר בזנבות הלפת בשיעור מועט אבל בראשי לפתות אינו ניכר אלא בשיעור גמור". הדבר איננו מוסכם ויש מהראשונים הסבורים ש"ראשי לפתות" הם האשרוש (ראו בהרחבה במאמר "כיצד משערינן. אמר רב הונא: כבשר בראשי לפתות" (חולין, צט ע"ב).

ראיה נוספת לאורך חיי המדף של הקפלוט ומבנהו ניתן לקבל מדיון סביב מנהגם של אנשי יריחו להשאיר פיאה גם לירק עד שמחו בהם חכמים: "תנו רבנן: בראשונה היו נותנין פיאה ללפת ולכרוב. רבי יוסי אומר: אף לקפלוט. ותניא אידך: היו נותנין פיאה ללפת ולקפלוט, רבי שמעון אומר: אף לכרוב, נימא תלתא תנאי הוו! לא, תרי תנאי הוו, ותנא קמא דרבי שמעון היינו רבי יוסי, ותנא קמא דרבי יוסי היינו רבי שמעון, ומאי אף אקמייתא" (פסחים, נו ע"ב). לדעת רבי יוסי אנשי יריחו השאירו פיאה מהלפת והקפלוט וניתן להניח שטעמם היה זהה בשני המינים וכך נוכל להסיק מההסבר שניתן ללפת גם לקפלוט: "ומכניסו לקיום פרט לירק. אמר רב יהודה אמר רב: הכא בראשי לפתות עסקינן, ומכניסו לקיום על ידי דבר אחר קמיפלגי. מר סבר: מכניסו לקיום על ידי דבר אחר שמיה קיום, ומר סבר: לא שמיה קיום" (פסחים, נו ע"ב). רש"י: "ראשי לפתות - עלי הלפת מכניסין אותן לקיום על ידי האימהות. ללפת - לעלין, דבאימהות כולי עלמא מודו דהא מתקיימין". השוואה זו עשויה להעיד שגם לקפלוט שני חלקים נאכלים: העלים הנקראים "ירק" ובצל או פקעת שהם ה"אימהות". העלים נשמרים זמן רב יותר כאשר הם עדיין מחוברים לבצל או הפקעת ולכן סברו אנשי יריחו שהם חייבים בפיאה (פירוש זה איננו מוסכם על כל הראשונים. ראו במאמר "הכא בראשי לפתות עסקינן ומכניסו לקיום על ידי דבר אחר קמיפלגי"). המאירי השווה בין לפת וקפלוט והוציא מן הכלל את הכרוב: "הלפת כבר בארנו שהוא חייב בפאה ואף הקפליט ר"ל כרתי יראה שאף בכלל מכניסו לקיום הוא אבל הכרוב הרי הוא כשאר ירק ופטור".
 

משך זמן גידול הקפלוטות

על משך זמן גידול הקפלוטות אנו לומדים מהסוגיה העוסקת בהיתר קנייתם במוצאי שביעית. נאמר בירושלמי (וילנא, שביעית, פ"ו ה"ד): "מתניתין: מאימתי מותר אדם ליקח ירק במוצאי שביעית? משיעשה כיוצא בו. עשה הבכיר התיר האפל. רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד וכו' ... גמ' ... רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד בר מן קפלוטא. מה עבדין ליה ציפוראי? אלבשוניה סקא וקיטמא ואייתוניה קומי רבי אמרין ליה מה חטא דין מן כל ירקא? ושרא ליה לון וכו'". "פני משה": "רבי התיר ליקח ירק מוצאי שביעית מיד. משום שראה שבשנים או בשלשה ימים הוא נתגדל והכי אמרינן לעיל פ"ז דפאה (בהלכה ד') והלכה כרבי ... בר מן קפלוטא. דאותו לא רצה להתירו שהיה חושש שמא משביעית הוא לפי שאינו ממהר להוציא כמו שאר ירק. ומה עשו אנשי ציפורי? הלבישוהו להקפלוט בשק ואפר על גביו כמתאבל על עצמו והביאו אותו לפני רבי ואמרו לו מה חטא הדין קפלוט יותר מכל הירק והתירו להן רבי, לפי שהעידו לפניו שגם זה המין ממהר לעשות מיד".

על פי "פרק זרעים"(4). משך זמן גידול הקפלוטות הוא 12 חודש. משך זמן זה נחשב לארוך וייתכן ומסיבה זו רבי אסר לקחת קפלוטין מיד במוצאי שביעית למרות שהתיר לקחת ירק. בסופו של דבר התיר רבי גם את הקפלוטות כדין ירק ומכאן שגידלו אותם לשתי מטרות: א. את בצל הקפלוטות ("ראש") אספו לאחר תום הגידול ( 12 חודש) בפעם אחת ("לקיטתן כאחת") ועל גידול זה נאמר שהוא חייב בפאה: "ונותנין פיאה לירק. לא היו נותנין אלא מן הלפת ומן הקפלוטות שליקיטתן כאחת רבי יוסה אומר אף לאכרוב וכו'" (ירושלמי, וילנא, פסחים, פ"ד הל' ט'). ב. את עלי הקפלוטות "גזזו" מדי פעם וכך ניתן היה לצרוך אותם כירק גם לאחר זמן קצר. את עלים אלו התיר רבי במוצאי שביעית.

הקפלוטות נמנו ב"כתובת רחוב"(5) ובירושלמי לצד מיני הירקות ולא כ"חסיות" כלומר צמחי בצל ופקעת למרות שלגבי הלכות אחרות הוא נמנה איתם. הסיבה לכך היא שבניגוד ל"חסיות" לא ניתן לשמור אותם תקופה ממושכת. לכאורה הדבר סותר את דברי התוספתא בתרומות (פ"ד הל' ה') שממנה ניתן להסיק שהקפלוטות שומרים על טריותם יותר מאשר "ירק" ודומים בכך למלפפונות(6). ייתכן והמקורות עוסקים בחלקים שונים של הקפלוט. ה"ראש" אכן דומה לשאר "חסיות" ולכן נמנה איתם ואילו העלים דומים ל"ירק".

י. פליקס תיאר שתי שיטות גידול של קפלוטות שהתאימו לשתי שיטות הצריכה. בשיטה הראשונה זרעו את הקפלוטות בצפיפות כמו חציר (מכאן שמו "חציר") והיו כורתים לעיתים קרובות את העלים הירוקים (לדעתו עלים אלו נקראו בספרות חז"ל כרישה או כרתי). בשיטה השניה שתלו שתילים במרווחים זה מזה והשהו אותם בקרקע במשך זמן רב על מנת שיתעבו ויפתחו בצל כמין "ראש" שהעניק לצמח את שמו ביוונית וממנה השם קפלוטות בלשון חז"ל.

עיתוי הזריעה של הקפלוטות בבית שאן נבחר באופן שההבשלה תוגבל לחורף או האביב וזאת על מנת להתחמק מעונת הקיץ החמה במיוחד באזור זה. ייתכן וחום הקיץ עלול לפגוע ביבול. בתקופה זו הובאו הקפלוטות לבית שאן מאזורי הארץ הקרירים יותר. באופן זה מפרש י. פליקס את דברי הירושלמי (ונציה, דמאי, פ"ב, כ"ב טור ג', ה"א): "המינין האסורין בבית שאן: הקצח והשומשום והחרדל והשום ... והאסטפניני לעולם וקפלוטות מן העצרת ועד חנוכה. אמר רבי זעירא: מן העצרת ועד חנוכה איסור רבה על ההיתר מן החנוכה ועד העצרת התר רבה על האיסור וכו'". מן העצרת ועד חנוכה כלומר בקיץ אין בבית שאן יבול מקומי והוא מובא מארץ ישראל ולכן "איסור רבה על ההתר".
 

"מצטמק ויפה לו"

בישול ממושך מועיל לקפלוטות ולכן הם בגדר "מצטמק ויפה לו" לגבי הלכות שבת: "... חזרו לומר תבשיל שהוא מצטמק ויפה לו אסור. תבשיל שהוא מצטמק ורע לו מותר. איזהו תבשיל שהוא מצטמק ויפה לו? כגון אכרוב ואפונים ובשר טרוף. אמר רבי תנחום בר עילאי אף ראשי לפתות וראשי קפלוטות. עשו אותן כתבשיל שהוא מצטמק ויפה לו וכו'" ירושלמי, וילנא, שבת, פ"ג הל' א').
  

תמונה 1. שדה בצל		תמונה 2. בצל הגינה

תמונה 3. בצל הגינה - חתך רוחב        צילם: Lali Masriera		תמונה 4. בצלצל - חתך אורך

זיהוי הקפלוט

קפלוט = כרישה

חלק מהמפרשים זיהו את הקפלוט עם הכרתי או בשם הנרדף כרישה (תמונות 5-6). ח. צ. אלבוים (ברשימת מקורות) הבין באופן זה את הערוך (ערך "קפלוט" ולדעתו הערוך זיהה בין כרישה (Allium porrum) ובין הקפלוטות משום שיש לה "ראש" כלומר בצל (במובן של איבר תת קרקעי). "... פירוש כרישין שיש להם ראש שמן. קפלוטות בלשון יון קורין לראש קיפאל"י". רש"י פירש: "קפלוטות - כרתי, פורי"ש בלעז". רע"ב (עוקצין, פ"א מ"ב): "והקפלוטות - כרתי. חציר בלשון מקרא, בערבי כוראת, ובלע"ז פורו"ש". לענ"ד ניתן להבין את הערוך ומפרשים נוספים שציין אלבוים באופן המצביע על כך שגם לשיטתם הקפלוט אמנם דומה לכרישה אך איננו זהה ומדובר במין או זן שונה. בכך ניתן להבין כיצד ייתכן ש"תפארת ישראל" ציין בדעה שניה שהקפלוט הוא מין כרתי אך נקב בשמו של הבצלצל A. ascalonicum. 
 

קפלוט וכרישה מינים או זנים שונים

מהמשנה ומהירושלמי משתמע שקיימת קרבה בין הקפלוטות ובין הכרישים (Allium Porrum) אם כי מדובר במינים או זנים שונים. במשנה בנדרים (פ"ו מ"ח) נאמר: "הנודר מן היין מותר ביין תפוחים, מן השמן מותר בשמן שומשמין, מן הדבש מותר בדבש תמרים, מן החומץ מותר בחומץ סתוניות, מן הכרישין מותר בקפלוטות מן הירק מותר בירקות השדה מפני שהוא שם לווי". המשנה מונה זוגות של שמות שהיה מקום לחשוב שהם שמות נרדפים לעניין נדרים וקובעת שאין הדבר כך. על פי הירושלמי (נדרים, פ"ו הל' ד') אמנם מדובר במינים שונים אך יש המחליפים ביניהם (ייתכן והנטייה להחלפה זו מתבטאת גם במסורות זיהוי שונות). "מתניתא מקום שאין קורין לקפלוטות כרישין אבל במקום שקורין לקפלוטות כרישין לא בדא. לכן צריכא אפילו במקום שקורין לקפלוטות כרישין. מן הכרישין מותר בקפלוטות".

מקור נוסף המעיד על הקרבה בין הכרישים והקפלוטות מחד גיסא ועל כך שאינם מינים זהים מאידך גיסא נמצא בירושלמי (כלאים, פ"א הל' ב'): "מתניתין: הקישות והמלפפון אינן כלאים זה בזה. רבי יהודה אומר כלאים. חזרת וחזרת גלין עולשין ועולשי שדה כרישים כרישי שדה ... אינן כלאים זה בזה". בגמרא הדנה במשנה זו אנו מוצאים: "רבי יוסי בי רבי בון אמר יסיח לי: עולשין טרוקסימון. עולשי השדה עולתין. כריתין כרתי, שדה קפלוטין". הצורך לחדש שהכרתי (כרישין) והקפלוטין אינם כלאים זה בזה מעיד על דמיון ביניהם אך גם על שהם מינים שונים שהרי אם מדובר במין או זן זהה בוודאי אין בו כלאים.

הערוך (ערך "קפלט") מפרש: "... פירוש כרישין שיש להם ראש שמן. קפלוטות בלשון יון קורין לראש קיפאל"י". משתמע מעט מפירושו שגם הוא מזהה את הקפלוטות כמין כרישין אך מבחין ביניהם על פי ה"ראש השמן". ניתן להבין את דבריו כאומר "הקפלוטות הם כרישין בעלי ראש שמן". משמעות זו עולה גם מדברי "מוסף הערוך" שכתב: "פירוש בלשון יון מן כרישין ולהם ראש". לדבריו הקפלוטות הם מין מסוים של כרישין אך לא הכרישין הרגילים. ההבחנה בין כרישין לבין קפלוטות עולה במפורש גם מדברי הריבמ"ץ (כלאים, פ"א מ"ב): "כרישין. כרתי. כרישי שדה. קפלוטין, לעז פורי ארדילי, ויש אומרים פורי קפיטינוטי". גם מדברי רע"ב (נדרים, פ"ו מ"ט) נוכל להסיק שקיימים יותר ממין אחד של כרתי: "קפלוטות - מין ממיני הכרתים הגדלים בא"י"(7). 

"פורי ארדילי" הוא אולי המין Allium ampeloprasum  הנקרא באיטלקית Porrandello. שם זה הוא נגזרת מ – porro שהוא שמה של הכרשה. בעברית נקרא הצמח שום גבוה ומשערים שהוא אב המוצא של הכרישה ובאנגלית כרישת בר (Wild leek) (תמונה 7). "פורי קפיטינוטי" הוא המין Porrum capitatum הנקרא היום Allium vineale L  ובעברית שום בר (תמונה 8). לשני מינים אלו בצל מעובה שמצדיק את השם "קפלוט". גם מפירוש "תפארת ישראל" (מעשר שני, פ"ב מ"א) ניתן להסיק שהקפלוטות אינן הכרשה: "הקפלוטות. מין בצל שאלאטטען בל"א, וי"א מין כרתי אשלויך בל"א". למרות שהובאו כשני זיהויים שונים שני הפירושים מצביעים על מין זהה. "שאלאטען" הוא המין Allium ascalonicum המוכר בגרמנית (לשון אשכנז) בשם Schalote (בצלצל). כאמור, גם הפירוש השני מורה על אותו המין. "אשלויד" הוא Aschlauch שם המתייחס בגרמנית לבצלצל. על פי האקדמיה ללשון העברית הבצלצל נקרא גם בצל הסריס (תמונות 9-10). בעבר הוא סווג כמין עצמאי אבל בעקבות מחקרים בוטניים הוא מסווג כיום כזן של בצל הגינה (Allium cepa).

המין בצלצל זוהה כקפלוט על ידי הפרשנים בערבית בהם רבי נתן אב הישיבה, הרמב"ם, תנחום הירושלמי ועוד. רנאה"י (עוקצין) תרגם ל – אלכראת אלשאמי שפירושו הכרישה של ארץ ישראל. באופן זהה פירש הרמב"ם שכתב (תרומות, ט ז'): "והקפלוטות הם "אלכראת'" של ארץ ישראל". רע"ב כתב: "מין ממיני הכרתים הגדלים בא"י". הכרישה של ארץ ישראל ("אלכראת אלשאמי") היא כנראה בצלצל משום שמקור שמו ascalonicum הוא באשקלון. על פי העדויות הבלשניות, השם בצלי אשקלון היה קיים בתקופת יוון העתיקה, וכנראה מרמז על כך שהיוונים ייחסו את מקור הבצל לארץ ישראל. תנחום הירושלמי (ערך "קפלט") פירש: "כראת שאמי ולה ראשים גדולים, והיא חריפה ביותר, רבת חריפות וחדות". בזיהוי זה קיימת סתירה משום שהבצלצול איננו חריף במיוחד וכך גם הכרישה. ניתן להניח שתנחום הירושלמי הכיר את מסורת הזיהוי המקובלת אך ייחס אותה לאחד מזני בצל הגינה (A. cepa).

הרב קאפח מבחין בין שני זנים או מינים שונים. סתם כרישין הם ה"כראת" הערבי שהחלק הנאכל בו הם העלים. זן זה הוא החציר שנאמר בתורה (במדבר, יא ה') ואותו תרגם אונקלוס ל"כרתי". קיים זן נוסף תרבותי שמגדלים אותו עבור השורש הנראה כבצל והגבעול המדומה והוא נקרא קפלוטות (כנראה הכוונה לזן האשקלוני הנקרא בערבית של ימינו كراث أندلسي (כראת' אנדלוסי). מ. כסלו כתב שבמצרים של היום מגדלים את שני צמחים אלו זה בצד זה אך הם ידועים מציורי קיר כבר במצרים העתיקה. כאמור, על פי גישה זו קל יותר להבין את דברי התוספתא (תרומות, פ"ד מ"ה): "ירק שדרכו להשתמר יום א' תורמין עליו יום א', שני ימים תורמין עליו שני ימים, ג' ימים תורמין עליו ג' ימים ... החזרין והכרישין והלפת והכרוב שדרכן להשתמר שני ימים תורמין עליהן שני ימים, הקפלוטות והמלפפות שדרכן להשתמר שלשה ימים תורמין עליהן ג' ימים וכו'". אנו מוצאים כאן הבחנה בין כרישין הנשמרים יומיים לבין הקפלוטות הנשמרים שלושה ימים. ניתן להניח שהכרישין כלומר ה"כראת" המיועדים לאכילת העלים נשמרים זמן קצר יותר מאשר הקפלוטות שבצלם והגבעול המדומה שלהם מיועדים לאכילה.
 

כרישה וקפלוט כחלקי צמח

בניגוד לתאורים בסעיפים הקודמים בהם השמות חציר, כרישה, כרתי וקפלוט משמשים כשמות צמח אחד או שנים הרי שבשורות להלן אציג שתי גישות המייחסות את השמות לחלקי צמח אחד (סכום זה נערך בעיקר על פי מאמרו של מ. כסלו),

א. גישת הרב עמנואל לעף. השמות מייצגים את חלקי הצמח השונים. הכרישים הם טרפי העלים כלומר החלקים הירוקים החופשיים של העלים ואילו הקפלוטות הם הבצל הגדול עם נדני העלים הלבנים הסמוכים אליו ויוצרים גבעול מדומה.

ב. פרופ' יהודה פליקס. כרישה היא שם הצמח כולו והקפלוטות הם רק הבצל. הוא מסיק את אבחנה זו מהתוספתא בנדרים (פ"ג מ"ו) המחלקת בין הנודר מכרישין (במקום שגם הקפלוטות נקראים כרישין) האסור בקפלוטות ובין הנודר מקפלוטות שאיננו אסור בכרישים. אבחנה זו מובנת רק אם נניח שהכרישין הם שם הכולל את כל חלקי הצמח. לדעתו גדלו את הכרישה לשתי מטרות: 1. זריעה צפופה לשם קצירת העלים שבלשון המשנה נקראו "כרתי" (החציר שבתורה). 2. זריעה במרווחים גדולים יחסית לשם קבלת ה"ראש" כלומר החלק התת-אדמתי הלבן. חלק זה נקרא בלשון המשנה "קפלוט". קשה על שיטתו של פליקס מדוע הוא העדיף את התוספתא על המשנה בנדרים (פ"ו מ"ט): "הנודר ... מו הכרישין, מותר בקפלוטות" שהרי אם הכרישין הם הצמח השלם מדוע מותר בקפלוטות?

קושי נוסף העומד לפני שני ההסברים הוא דברי הירושלמי בכלאים המתיר להכליא כרתי וקפלוט. היתר זה מעיד על כך שאין מדובר בחלקי צמח אחד.
   

תמונה 5. כרישה        צילם: Eleassar		תמונה 6. כרישה        צילם: Quadell

תמונה 7. שום גבוה         צילמה: שרה גולד		תמונה 8. שום בר (Allium_vineale)     צילם: Aroche

תמונה 9.  בצלצלים		תמונה 10. בצלצל - חתך רוחב

(1) ה"בצל" בהקשר זה איננו שם של מין כמו למשל "בצל הגינה" אלא שם של איבר אגירה העשוי מבסיסי העלים המעובים של הצמח. בצל זה מקביל בתפקידו לפקעת אלא שזו עשויה מהתעבות שורש או גבעול. :
(2) חלק זה הנקרא "עוגת הבצל" הומולוגי לגבעול.
(3) ב"הלכתא גבירתא" כתב: "אלו הן ידות. שרשים יבשים של שום בצל וקפלוט והענפים היוצאים מהעמוד הצומח מאמצען וכו'".
(4) פרק זרעים "חיבור ארץ ישראלי קדמון על טבע היצורים", עם מבוא, השלמות והערות מאת יהודה פליקס, מוסד הרב קוק 1973.
(5) י. פליקס, "הפירות האסורין בבית שאן", בתוך ספרו: תלמוד ירושלמי מסכת שביעית, 1980 כרך ב, עמ' 447–465.
(6) ראו עוד במאמר "את הקשאים ואת האבטחים".
(7) לכאורה בניגוד לפירושו במשנה בעוקצין.

 

מקורות עיקריים:

ח. צ. אלבוים, תשע"ד, מסורת צמחי המשנה – לחקר פרשנות הריאליה – היווצרותה ומסירתה, עבודה לשם קבלת תואר ד"ר, בר אילן (עמ' 188-191).
מ. כסלו "לזיהוי הכרישים והקפלוטות", תשס"א, בתוך: ז' עמר, ח' סרי (עורכים). ספר זכרון לרב יוסף בן דוד קאפח זצ"ל. לשכת רב הקמפוס, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן. עמ' 81-74).
 

לעיון נוסף:

ב"צמח השדה": "שום גבוה".

א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך. לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.