סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1126

"מאי טעמא דרבי יוסי בן המשולם משום דקסבר תולש לאו היינו גוזז"

בכורות כד ע"ב

בתוס' כה. ד"ה "ואמר ר"ל חייב משום גוזז" מופיע חידוש מעניין: ידוע שבמלאכת שבת כשם שנאסרו אבות מלאכות, נאסרו גם התולדות והעובר על תולדה בשבת חייב סקילה כמו העובר על אב. נשאלת השאלה מה הדין בשאר איסורי תורה, האם גם שם אנו ניקח את אופי ואת מהות האיסור, ונאמר שגם פעולות אחרות שלא נאסרו מפורשות בתורה, הרי הם תולדות של אותה פעולה, וגם תולדותיהם אסורות מהתורה.

תוס' אומרים מסברא: שהעניין של תולדות נאמר אך ורק לעניין חילול שבת ולא בשאר איסורי תורה. וכך כותבים התוס': בעניין שבת יש לחייב תולש משום תולדה דגוזז, אבל לעניין בכור בו נאמר "לא תגוז" אין איסור אלא גוזז (צמר) בלבד. וכך גם מה שהתחדש במס' שבת (ק"ז:) "הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה", לעניין שבת חייב, ובמוקדשין ודאי שאינו מחייב משום גוזז. וכן קיטוף, חייב בשבת משום תולדה דקוצר, וכל תולש מן המחובר אע"ג דלעניין קצירה קודם לעומר לא מחייב בקיטוף. ותוס' מביאים שתי ראיות חזקות לשיטתם. ידוע שקודם לעומר אסור לקצור היות ונאמר "ראשית קצירכם", מ"מ אומרת הגמ' בפסחים שדוקא פעולת הקצירה אסורה, אבל פעולת קיטוף (דהיינו קצירה ביד, קטיפת העלים והפרי) בזה לא נאמר איסור, והרי לגבי מלאכת שבת ברור שהקוטף חייב משום תולדה של קוצר. כך גם בעניין השולח ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה, לגבי מלאכת שבת נא' במס' שבת שהוא חייב משום תולדה של עוקר דבר מגידולו, ואילו לגבי גזיזה ברור שהמושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה לא יעבור על איסור של לא תגוז בכור צאנך. משמע מהתוס' שתולדות נאמרו אך ורק לעניין מלאכת שבת אבל בשאר איסורי התורה לא.

אבל במס' ב"ק דף ב. מובא בשיטה מקובצת שיטת ראשונים מענינת, הגמ' שם אומרת שהיות ונאמר במש' ארבע אבות נזיקין, אבות מכלל דאיכא תולדות והגמ' למדה את התולדות של אבות הנזיקין מסברה, כשם שחייבה התורה על שן, כך חייבה התורה על תולדות שן, וכשם שחייבה התורה על קרן, כך חייבה התורה על תולדות קרן, מביא השט"מ קוש' מעניינת מאי שנא דתולדה בשבת ילפינן מקראי, ודרשינן אבות - הנה, תולדות - מהנה, מדובר בפסוק "נפש כי תחטא ועשתה מאחת מהנה" ומהאות-"מ" של מהנה לומדת הגמ' איסור תולדות במלאכת שבת. ומאי שנא שלגבי שבת אנו צריכים פסוק כדי לאסור את התולדות, ואילו תולדות בנזיקין לא ילפינן מקראי אלא מסברה.

עונה השט"מ: שבעצם לחייב על תולדה כשם שמחייבים על האב זה סברה פשוטה לא צריך לזה פסוק, ודווקא במלאכת שבת היה מקום לפתור את התולדות, משום שהתורה הסמיכה את איסור מלאכת שבת למלאכת המשכן, והיה מקום לומר שכשם שמלאכות שאינם חשובות במשכן אין בם איסור שבת, כך גם התולדות, היות והם לא היו במשכן, אולי לא נחייב עליהם משום חילול שבת, שהרי גזירת הכתוב מסמיכה את איסורי שבת למלאכת המשכן. הייתה חייבת התורה לכתוב ייתור של "מ" "מהנה" כדי ללמד אותנו לא לפטור את התולדות משום הסמיכות, אלא לחייב את התולדות, אבל בכל מקום אחר בתורה עלינו לרבות את התולדות מסברה.

נ"מ מענינת במח' ראשונים זו מעלה המנ"ח במצוה יג' נאמר בתורה על בשר הפסח "לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה", ובגמ' בפסחים מתבאר שאיסור ההוצאה הוא בדיוק כהוצאה בשבת, צריכים דווקא עקירה והנחה, מסתפק המנ"ח מה הדין לגבי זריקה, הגמ' אומרת במס' שבת שזריקה בשבת היא תולדה של הוצאה, א"כ לפי התוס' שאין תולדות בשאר איסורים יהיה הזורק בשר פסח מחוץ למחיצתו פטור, ואילו לשט"מ יהיה חייב. [עיין באבני נזר אור"ח ס' קלא וסי' רכו].

(האדמו"ר מטאלנא)