סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1126
"אבל חכמים אומרים חשוד על השביעית חשוד על המעשר"
בכורות ל ע"א
להלכה נפסק כדברי חכמים בברייתא - בשו"ע יור"ד סי' קי"ט סע' ד, ה, "החשוד לדבר אחד אינו חשוד לדברים אחרים, החשוד על איסור חמור חשוד על הקל ממנו בעונש, אלא אם כן חמור בעיני בני אדם שנזהרים בו יותר מבחמור".
מק' הש"ך במקום קוש' עצומה כיצד א"כ תתפרש סוג' שלמה במס' חולין (ד:) בה מתבאר שהמומר לערלות (אינו מל את עצמו ולא את בניו) כשר הוא לשחיטה. מדוע אין אנו חוששים שמא שחיטתו לא הייתה כהוגן, שסומכים על חזקת כשרותו, ואנו אומרים אילו היה איזשהו פסול בשחיטה היה השוחט מודיע על כך, וכך נפסק להל' ביו"ד סי' ב' סע' ז' "מומר לערלות דינו כמומר לעבירה אחת, והמומר לעבירה אחת אין צריך לבדוק לו את הסכין ושחיטתו כשרה" כיצד שואל הש"ך תתיישב סוג' זו עם סוגיתינו שהחשוד לדבר חמור נחשד הוא לקל, והרי ידוע ומפורסם שמילה חמורה יותר מאשר עבירת לפני עיוור, או מאשר עבירת נבילה, שהרי במילה יש חיובי כרת, ומצוה זו גם חמורה בעיני ההמון, כך שא"א לומר שאותו מומר לערלות חמורה בעיניו עבירת הנבילה מאשר עבירת העורלה.
בעקבות קוש' עצומה זו מחדש הש"ך חידוש גדול "מה שנאמר בבכורות: שהחשוד על דבר חמור חשוד על דבר קל ממנו, היינו דווקא אם הם מין אחד של איסור, כגון ששניהם בדבר מאכל וכיו"ב, אבל אי לאו הכי, לא, ולכן המומר לערלות אע"פ שמילה חמורה משחיטה, כיון שהם שני מיני איסורים לא אמרינן החשוד לזה חשוד לזה". ז"א שסוגיתנו מדברת אך ורק כאשר שני האיסורים דומים במהותם ובאופיים, שניהם איסורי אכילה וכדו', אבל איסור של ערלות ביחס לאיסור השחיטה למרות שהערלות חמורה מן השחיטה, כיון ששתי העברות אין בהם משותף שוב חוזרים אנו לסברת חכמים שהחשוד לדבר אחד אינו נחשד לדבר השני.
הנוד"ב בהגהותיו לדגול מרבבה, אומר תירוץ אחר, נכון שערלות חמורה יותר משחיטה, אבל בערלות יש קולא שיתכן שהערל מורה לעצמו התר למרות שהוא לא יורה לעצמו התר בעניין שחיטה, היות שיש לו זמן כל ימי חייו למול את עצמו (או את בניו) סבור הוא לומר לא אמול היום, אמול מחר, משאי"כ השחיטה שמה שעבר שוב אין לו תקנה.
לכאורה יש מקום ליישוב נוסף בנדון: רש"י במס' חולין ד: דב"ה "מומר לערלות" כותב "מבעט במצוה זו לא הוי מומר לכל התורה כולה לשחוט שפיר" דברי רש"י קשים מאד שהרי מבעט במצוה לכאורה יש לו גדר של מומר להכעיס, ומומר להכעיס נפסק ביו"ד סי' ב' סע' ה', בהסכמת כל הראשונים שאפ' לדבר אחד שחיטתו פסולה, כיצד א"כ אומר רש"י על מומר לערלות ששחיטתו כשרה. מסביר הכ"מ בפ"ד הל' שחיטה הל' יד' שהיות וברית הרי זה סבל גופני וצער גדול, אפי' המבעט במצוה אין הוא מבעט משום שהוא מומר להכעיס, אלא משום שחושש הוא מצער המילה, ולכן יש לו רק גדר של מומר לתאבון ולא להכעיס.
ע"פ דברי הכ"מ לא קשה כלל קוש' הש"ך, שהרי מה שנא' מומר לערלות שחיטתו כשירה, על כורחינו הפשט שחושש הוא מצער המילה, ושוב א"א לשאול מחשוד לדבר אחר, כאן יש לו סיבה מיוחדת מדוע הוא לא מל את עצמו, צער המילה מעביר אותו על דעתו, ולכן אינו נחשד על דברים אחרים בהם אין צער.
(האדמו"ר מטאלנא)
