''השקיה'' חלקית / רפי זברגר

חולין קיח ע''ב

הקדמה

בדף הקודם התחלנו פרק תשיעי ''העור והרוטב'', העוסק בדיני טומאה וטהרה של אוכלים וטומאת נבלות. 
הטומאה עוברת בדרך כלל ע''י נגיעה של דבר טמא (מת או נבילה) באוכל, או בדבר אחר.
הגמרא בתחילתה עסקה ארוכות בנושא ''יד מכניס לטומאה'', ''יד מוציא טומאה'' ו''שומר''. 
נסביר את המושגים:
• ''יד מכניס טומאה'' - אם הטומאה לא נגעה בגוף החפץ אלא בדבר ''המחובר'' אליו, המכונה בלשון חכמים ''יד''. היד יכולה ''לקבל טומאה'' ואז אנו אומרים כי לא רק היד נטמאה אלא כל הגוף המחובר ליד זה. 
• ''יד מוציא טומאה'' – אם הטומאה נמצאת בגוף מסוים. ניתן אף להעביר את הטומאה ע''י מגע יד של אותו גוף, מבלי שהגוף עצמו נגע בחפץ אחר. ע''י פעולה זו הטומאה ''יוצאת'' מהיד של אותו הגוף לגוף אחר. 
• ''שומר'' – אם הגוף "עטוף" בדבר אחר אשר ''שומר'' עליו, הרי שגם דרך שומר זה אפשר לקבל טומאה. ע''י כך שרק השומר נוגע בטומאה, ובכך גם הגוף של השומר נטמא. וכן הפוך, שומר יכול גם להוציאו טומאה כמו היד. 
תופעה זו תתרחש כאשר הגוף של השומר טמא, הרי שגם אם משהו נגע אך ורק בשומר של הדבר הטמא, גם הנוגע נטמא. נלמד היום דין נוסף הקשור ל''יד''. 
 

הנושא

אמר רב חייא בר אשי אמר רב: יש יד לטומאה ואין יד להכשר, ור' יוחנן אמר יש יד לטומאה ולהכשר.
ישנה מחלוקת אמוראים האם יש ''יד להכשר טומאה'' או לא. כדי להבין דין זאת, נקדים ונלמד מספר הלכות הקשורות להכשרת טומאה:
1. אוכל אינו נטמא עד אשר ''הוכשר לקבל טומאה''. 
2. הכשר לקבלת טומאה נעשה ע''י שפיכת אחד משבעה משקים, שסימנם י''ד שח''ט ד''ם (יין, דבש, שמן, חלב, טל, דם ומים).
3. האוכל יוכשר לקבלת טומאה, רק לאחר ש"נקטף" מן האדמה. אוכל מחובר אינו מוכשר לקבל טומאה. 
4. הכשרת האוכל לקבל טומאה חייבת להיעשות לרצונו של השופך. אם השופך אינו מעוניין בכך, אין המאכל מוכשר לקבלת טומאה. 
אומר רבי חייא בשם רב, כי למרות שהגדרנו יד לקבלת טומאה או להוצאת הטומאה, הרי שלגבי דין הכשר לקבלת טומאה, אין אפשרות להכשיר את כל האוכל, ע''י שפיכת משקה על "יד האוכל". 
חולק רבי יוחנן וסובר כי גם "יד יכול להכשיר בקבלת טומאה". כלומר, ניתן להכשיר מאכל, ע''י שפיכת משקה על "יד של האוכל", ובפעולה זו כל האוכל מוכשר. 
במאי קמיפלגי? איבעית אימא סברא, איבעית אימא קרא.
ניתן להסביר מחלוקתם לאור פסוקים מן התורה או מסברה. 
איבעית אימא קרא: מר סבר מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו, ומר סבר מקרא נדרש לפניו ולפני פניו.
כדי להבין את המקור המקראי, נכיר את פסוק המקור לדין ''הכשר טומאה'':
וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם (ויקרא, י''א, ל''ח).
נחלק את הפסוק לשלושה חלקים, מהסוף להתחלה:
1. טָמֵא הוּא לָכֶם – מכאן למדה הגמרא בעמוד א' את דין ''ידות'' בהלכות טומאה. 
2. וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו – מכאן לומדים כי נבלה מטמאה אוכל וגם דברים אחרים. 
3. וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע – זהו הקטע ממנו אנו לומדים דין ''הכשר לקבל טומאה''. 
כדי להחיל את דין ידות הנלמד מהקטע האחרון של הפסוק יש ''לדרוש את המקרא לפניו (הקטע האמצעי) ולפני פניו (הקטע הראשון)''.
נסביר: לפי כולם אנו מחילים את דין ידות מהקטע השלישי על הקטע האמצעי, הסמוך לו (נדרש לפניו). אך האם ניתן להחיל את דין ידות מהקטע השלישי על הקטע הראשון (לפני פניו), זוהי בדיוק מחלוקת רב ורבי יוחנן. 
איבעית אימא סברא: מר סבר הכשר - תחלת טומאה הוא, ומר סבר הכשר - לאו תחלת טומאה.
ניתן להסביר את מחלוקתם גם כמחלוקת בסברה. המחלוקת תלויה בשאלה כיצד מגדירים את פעולת ''הכשרה לקבלת טומאה'' האם היא מהווה ''התחלת הטומאה'' ואז מיישמים את דין ידות הנלמד בדיני טומאה, גם לדין ''הכשר לקבלת טומאה'' והכשרת היד, גורמת להכשרת הגוף כולו לקבלת טומאה (רבי יוחנן). או שמא נאמר כי ''הכשרת הטומאה'' איננה התחלת הטומאה, ולכן לא מיישמים את דין ידות בהכשר טומאה, ואם רק היד הוכשר לקבל טומאה, הגוף עצמו לא הוכשר לקבלת טומאה.
הגאון מוילנא בפירושו על שולחן ערוך (סימן קנ''ח, ד') מחדד את הנושא, וקובע כי אם היו כולם סוברים דין ידות, הרי שאם היו מרטיבים רק את היד, הרי שכל הגוף היה מוכשר לקבל טומאה.
 

מהו המסר

ניתן לומר כי יכולת של גידולי קרקע לקבל טומאה, הינה ''שלב בהתפתחות'' של אותו גידול. כל עוד הוא מחובר לקרקע, ויונק ממנה הרי הוא ''צעיר'' ואינו מסוגל לקבל ''כוחות'' חדשים. לאחר קטיפתו מן הקרקע, הוא אמנם כבר "לא כל כך צעיר", אך עדיין לא ''מספיק מוכשר'' ולא הגיע ליכולת לקבל ולספוג. לאחר ''מבחן'' נוסף בדמות שטיפתו באחד משבעת המשקים, הוא כבר ''כשיר'' ומסוגל לחבור גם לכוחות טובים, וגם לכוחות ''פחות טובים'' כמו כוחות טומאה.
מתוך מסקנתו המעניינת של הגאון מוילנא ניתן ללמוד מסר חשוב. המסקנה לימדה אותנו כי כדי ''להכשיר'' את גידול קרקע "להתפתח ולחבור לכוחות חדשים", טהורים או טמאים, אין צורך להשקות את כולו, אלא מספיקה הכשרת היד על מנת להכשיר את כל הגוף!
נוכל להתייחס ל''הכשרה לקבל טומאה'' כמשל להקניית כלים לנער הגדל ומתפתח. כדי להפוך נער להיות עצמאי ודעתן, יש לתת לו כלים, ללמד אותו כיצד להתמודד עם אתגרים שונים ומשונים, אך אין ''לעטוף'' את הנער, ו"להשקות את כולו" בכלים מכלים שונים. יש להשאיר לו מרווח של חופשיות ועצמאות, בו הוא יעצב לבדו את המשך גידולו והתפתחותו.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]