גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף קנ"ו, מדור "עלי הדף"
מסכת חולין
דף קכ ע"א

בדין אכילת מצה שלא כדרך אכילתה - האם יוצאים ידי חובה?

תנן התם (מנחות כא ע"א): "הקפה את הדם ואכלו או שהמחה את החלב וגמעו חייב". בשלמא הקפה את הדם ואכלו, כיון דאקפיה אחשובי אחשביה, אלא המחה את החלב וגמעו, אכילה כתיבא ביה, והא לאו אכילה היא, אמר ריש לקיש, אמר קרא (ויקרא ז, כה) "נפש" לרבות את השותה. תניא נמי גבי חמץ כי האי גוונא, "המחהו וגמעו, אם חמץ הוא ענוש כרת, אם מצה היא אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח", בשלמא, אם מצה היא אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, "לחם עוני" (דברים טז, ג) אמר רחמנא, והאי לאו "לחם עוני" הוא, אלא אם חמץ הוא ענוש כרת, אכילה כתיבא ביה, אמר ריש לקיש, אמר קרא (שמות יב, ט) "נפש" לרבות את השותה" (קכ ע"א).

בתוס' (ד"ה לחם עוני) העירו לפי דעת המקשה, שלא ידע שיש ריבוי מיוחד לרבות את השותה, ולדעתו שתיה אינה נחשבת אכילה, אם כן מלבד הטעם שנתן לגבי מצה שאין אדם יוצא ידי חובתו כאשר המחה את המצה, משום ד''לחם עוני אמר רחמנא, והאי לאו לחם עוני הוא", היה יכול לומר טעמא דמילתא, משום ד"אכילה כתיבה ביה, והא לאו אכילה היא", והיאך יצא ידי חובת מצות אכילת מצה, הלא שתיה אינה אכילה.

ה'תורת חיים' מיישב הערה זו בהקדם דברי התוס' (ד"ה לרבות) שלפני כן, כלפי התרצן שלמד דין זה מקרא "נפש" לרבות את השותה, ועל כך כתבו: "ואם תאמר, ולמה לי קרא, הא שתיה הויא בכלל אכילה, כדדרשינן בפ"ג דשבועות (כג.) מדכתיב (דברים יד, כג) 'ואכלת לפני וגו' מעשר דגנך תירושך', וקרי תירוש (-שהוא משקה) אכילה. וי"ל, דהתם במילי דשתיה כגון יין ושמן, והכא במידי דבר אכילה דממחי להו ושתי להו", והיינו, כי דעת המקשן היתה, כי אכן במילי דשתיה כגון יין ושמן שפיר נחשבת גם שתייתן - אכילה, אבל במידי שהוא דבר אכילה, כגון חלב וחמץ, אם ממחים אותם ונהפכים למשקה, אין שתייתם נחשבת כאכילה, והסברא בזה היא: "משום דכשממחה את החלב גרועי גרעיה, ואין דרך הנאתו בכך, דדרך הנאתו הוא לאכלו כמות שהוא בעין, וקיימא לן בכל האיסורין דאין חייבין עליהן עד שיאכל אותן דרך הנאתן כדאיתא בפרק כל שעה (פסחים כד:)", והיינו, כי דבר מאכל כשממחים אותו, שתייתו נחשבת שלא כדרך אכילה, ואין לוקין על אכילה כזו, ולכן נתקשו איך חייבים בחלב וחמץ כשנמחו ונעשו משקים, ולזה תירץ ריש לקיש, כי יש פסוק מיוחד לרבות חיוב על שתיה גם בכה"ג, ושפיר חייבים עליה - והגם שאינו כדרך אכילתן לגמרי (ראה הגהות הגר"י פערלא על הרס"ג ל"ת רי"ז רי"ח ביאור אחר בדברי התוס').

ובזה מיישב ה'תורת חיים' תמיהת התוס' הנ"ל - למה לא נקט המקשן כלפי מצה הטעם שאינו יוצא יד"ח משום ד'אכילה כתיבה ביה והא לאו אכילה היא' - משום ד"גבי מצה דלאו בהנאה תליא מלתא, ד'מצות לאו ליהנות ניתנו', דאפילו 'בלע מצה' קיימא לן (פסחים קטו:) דיצא, אף על גב דלא נהנה ממנה, הלכך אי לאו ד'לחם עוני' אמר רחמנא, אם המחה וגמעה הוה יוצא בה ידי חובתו, אף על גב דאכילה כתיב ביה".

העולה מדברי ה'תורת חיים', שבאכילת מצה יוצאים יד"ח גם שלא כדרך אכילה, והטעם, משום דמצות לאו ליהנות ניתנו, ולכן אין צורך לדרך הנאה כלל, וכן מוכח דין זה מ"בלע מצה יצא" - כי בליעה ללא לעיסה נחשבת שלא כדרך אכילה ויוצאים בה יד"ח המצוה, ולכן לולא הדין ד"לחם עוני" היה יוצאים יד"ח במצה שהמחה ושתאה.

והנה, דבר זה במחלוקת שנוי, דהנה ה'משנה למלך' (בהל' יסוה"ת פ"ה ה"ח) כתב ד"יש לחקור בהא דקיי"ל דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם שלא כדרך הנאתן, אם נאמר גם כן במצות עשה דרחמנא אמר תאכל, כגון מצה וקרבן פסח, אם אכלן שלא כדרך הנאתן, אם יצא ידי חובתן. ונראה, דלא שנא דכי היכי דבמצות ל"ת, דרחמנא אמר 'לא תאכל', אמרינן דאם אכלו שלא כדרך הנאתו דפטור, משום דלא מיקרי אכילה, הכי נמי במצות עשה, דרחמנא אמר 'תאכל' אם אכלו שלא כדרך הנאתו לא יצא יד"ח, משום דלא שמיה אכילה. אלא שלא ראיתי כעת דין זה בפירוש...".

ואמנם תמה ה'נודע ביהודה' (יו"ד קמא סי' לה) וכתב: "עיקר דברי ה'תורת חיים' אצלי הם מן המתמיהים, דמה בכך שמצות לאו ליהנות ניתנו, מכל מקום כיון דכתיב 'אכילה' - בעינן דרך הנאתן".

גם כלפי מה שהוכיח ה'תורת חיים' מהא דקיימא לן 'בלע מצה יצא', שיוצאין ידי חובה גם ללא הנאה מן האכילה וגם שלא כדרך אכילה, חולק עליו ה'נודע ביהודה' בזו הלשון: "ואמנם דבר זה שרוצה ה'תורת חיים', דאם בלע דבר מאכל מקרי שלא כדרך הנאתו, ולפי זה יצא לנו דין חדש שמותר לבלוע כל איסורי תורה לרפואה, אפילו לחולה שאין בו סכנה כמבואר בהרמב"ם פ"ה מיסודי תורה ד'כל איסורי תורה מתרפאין מהם שלא כדרך הנאתן'. מכל מקום כבר כתב ה'משנה למלך', דדוקא אם המאכל מצד עצמו הוא שלא כדרך הנאתו, שמעורב בו דבר מר או שאכלו חם ביותר, אבל אם המאכל מצד עצמו הוא טוב אלא שהוא אוכל אכילה גסה וכיוצא נסתפק שם" ולאור כן 'בלע דבר מאכל' יתכן גם כן שנחשב מעשה אכילה – ושלא כדברי ה'תורת חיים'.

וממשיך וכותב: "ואמנם אני אומר, הרי באיסורין ודאי אינו לוקה אלא כדרך הנאתן, ואפילו הכי הבולע דבר איסור לוקה. והרי בחולין דף ק"ג ע"ב לא משכחת לרבי שמעון בן לקיש שלוקה משום אבר מן החי רק בגרומתא זעירתא, שבלעו כולו כאחד (-הרי מפורש שבליעה ללא לעיסה נחשבת שפיר מעשה אכילה, ולוקים משום אבר מן החי) ואם יאמר, שכיון שהוא קטן דרך לבלעו, אף במצה חתיכה קטנה דרך לבלוע, באופן שפשוט אצלי שבליעה מקרי דרך הנאתן, ובמרור שאינו יוצא הטעם משום שאינו טועם טעם מר, ויצא לנו מזה שאסור לבלוע מאיסורי תורה לרפואה במקום דליכא סכנה, וכן הרמב"ם בפרק יו"ד ממאכלות אסורות הלכה י"א חושב שם כמה אופנים דמקרי שלא כדרך הנאתן, ולא חישב בולע...".