סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1127
"בכור שאחזו דם אפ' מת אין מקיזין לו... ר"ש אומר יקיז אע"פ שהוא עושה בו מום"
בכורות לג ע"ב
במס' ע"ז יג: לגבי אדם שהקדיש בהמה בזמן הזה הגמ' דנה האם מותר להטיל מום בבהמת קודשים בזמן הזה, רבא אומר שאסור מדרבנן להטיל מום משום שנראה שמטיל מום בקודשים. שואלת הג' מדוע רק נראה הרי ממש מטיל מום. עונה הגמ' הני מילי בזמן שבהמ"ק קיים דחזי להקרבה, השתא דלא חזי להקרבה לית לן בה. שואלת הגמ' ולהוי כמטיל מום בבע"מ דאע"ג דלא חזי להקרבה אסור (כפי הנלמד בסוגיתנו) מת' הגמ' נהי דלא חזי לגופיה, לדמי חזי, כשביהמ"ק קיים בהמה בעלת מום אמנם לא ראויה להקרבה אבל אפשר לחללה בבהמה אחרת ומקריב השניה, אבל בהמה בזמן הזה אפ' כאשר היא תמה גרועה היא יותר מבהמה בעלת מום בזמן המקדש, שהרי כיום גם אין אפשרות להקריב את חילופי הבהמה. ולכן בזמן הזה סבור רבא שאין שום איסור מהתורה להטיל מום בבהמת הקדש והאיסור הוא רק מדרבנן.
הגרע"א בגליון הש"ס בע"ז שואל קוש' עצומה מגמרתנו. הגמ' כאן אומרת שדוקא לגבי הטלת מום בבע"מ סבור רבי מאיר (בברייתא) לאסור, משום שלמרות שבהמה בעלת מום גופה לא חזי אבל לדמי חזי, מה שאין כן בהמת קו' בזמה"ז שאינה ראויה לא לגופה ולא לדמיה אין איסור, כותב הגרע"א כך "קשה לי הא פלוגתא דר"מ וחכמים במס' בכורות בבכור, והא בכור אין לו פדיון ואין תמורתו קריבה, וא"כ לא חזי לדמיה וצע"ג". ז"א נכון שכל בהמת הקדש ראויה היא לדמיה, להמיר בה, לחלל בה, או אפ' לפדותה ולהקדיש את דמיה, אבל בכור שקדושתו מרחם הדין הוא שבכור אינו עושה תמורה, ואינו בפדיה, וכיצד יכול רבא לומר שטעמו של ר"מ בבכור שיש בו מום, שיהיה אסור להטיל בו מום מטעם שהוא ראוי לדמיה, הרי בכור בע"מ אינו חזי לדמיה.
הערה נוספת: האבני נזר בסי' תי"ב טוען על דברי הגמ' בע"ז הרי המקדיש בהמה בזמה"ז והבהמה תמה ואינה בעלת מום כיצד אפשר לפטור את המטיל מום משום שבהמ"ק אינו קיים, אנו הרי מאמינים שהמקדש יבנה בכל יום, ובגוף קדושת הבהמה אין שום רעותא, אין זה כבהמה בעלת מום, הרי הקדושה של הבהמה אינה נתונה בספק, אלא שקיימת בעיה טכנית, אין לנו בית מקדש, הרי זה כאדם שיקדיש בזמן המקדש בהמה אבל הוא נמצא במקום מאד רחוק מבהמ"ק, כך שיקח לו הרבה זמן להגיע לירושלים, וכי משום כך אדם שיטיל מום בבהמה זו יהיה פטור? הרי בגוף קדו' הבהמה אין שום רעותא, כך גם המקדיש בהמה בזמה"ז, היה על הגמ' בע"ז לאסור בוודאות מדאורייתא את הטלת המום.
האבני נזר מת' שהגמ' בע"ז היא אליבא דרבא, ורבא לשיטתו במס' זבחים עג: סובר שהמטיל מום בזמה"ז פטור, זאת משום שלדעת רבא בעלי חיים שנדחו ידחו. ז"א בהמת קורבן שהיה זמן מסוים שא"א היה להקריבה גם אם אח"כ נוצר מצב שיאפשר להקריב אותה, עדיין היא פסולה היות והיא נדחתה, הרי היא דחויה מעל המזבח. ובזבחים נט. נאמר קוד' שנשחטו בזמן שנפגם המזבח פסולים אפ' בזמן שבהמ"ק קיים ובשעת השחיטה נפגם המזבח יש כאן גדר של דיחוי, והיות ואותה בהמה נדחתה שוב אין היא ראויה למזבח. א"כ רבא לשיטתו סבור שגם בע"ח כל זמן שהם חיים יש להם דין של דיחוי, בהמה שהיתה פסולה להקרבה ונדחתה, וגם כאשר תהיה ראויה נפסלה מהקרבה, ובודאי סבור רבא שהמקדיש בהמה בזמה"ז היות ואין לנו מזבח הרי זה כמקדיש בהמה בזמן שהמזבח פגום, וגם אחר שיבנה המזבח תהיה אותה בהמה פסלה להקרבה, שהרי היא נדחתה משום היות המזבח פסול בשעת הקדשה. ולכן טוען האבני נזר, רבא לשיטתו צודק כאשר הוא אומר שהמקדיש בהמה בזמה"ז אין בה איסור של הטלת מום, שהרי אותה בהמה אפ' אם יבנה ביהמ"ק תהיה אסורה להקרבה, ובהמה כזו שאינה ראויה להקרבה שוב מובן מדוע מותר להטיל בה מום, ואין זה דומה למה שהקשינו לאדם שהקדיש בהמה בזמן שבהמ"ק קיים והוא היה במקום רחוק.
(האדמו"ר מטאלנא)
