סקר
לקראת סיום מסכת עירובין






 

תקנה מתקנת  / רפי זברגר

חולין קכד ע''ב קכה ע"א

  

הקדמה

נלמד משנה העוסקת בדיני טומאה וטהרה של עצמות המכילות מוח עצם בתוכן.  
 

הנושא

קולית המת וקולית המוקדשין, הנוגע בהן, בין סתומים בין נקובים - טמא.
אדם הנוגע בעצם מת המכילה מוח עצם, בין אם העצם נקובה ויכול לגעת במוח עצם, ובין אם סתומה – נטמא האדם. זאת כיוון שאנו מגדירים את העצם עצמה כטמאה.
דין דומה חל על הנוגע בעצם של קרבן הנותר, לאחר זמן המותר לאכילה. דין זה מקורו במסכת פסחים (ק''כ, ב), שם למדנו כי הפיגול והנותר מטמאים את הידיים. מטרת גזירת חכמים על הנותר, לזרז את הכוהנים באכילת הקרבן בזמן המותר לאכילה, ולכן גזרו גם על עצם הנותר שיטמא את ידי הנוגע בו, בין אם ניתן לגעת במוח העצם ובין אם העצם ''סתומה'' ולא ניתן לגעת במוח העצם.
קולית נבלה וקולית השרץ, הנוגע בהם, סתומים – טהורים, נקובים כל שהוא - מטמא במגע.
לעומת בדין ברישא, אנו לומדים כאן, כי עצם של נבלה או שרץ, שכידוע מטמאים את הנוגע בהם, אינה מטמאת, אלא אם כן העצם נקובה. ההסבר לדין זה, שבמקרים אלו העצם עצמה אינה מטמאת אלא רק מוח העצם, ולכן הטומאה היא מדין ''שומר''. העצם ''שומרת'' על מוח העצם הנמצא בתוכה, ומכיוון שהמוח מטמאת את הנוגע בה, גם הנוגע בעצם, ללא נגיעה במוח העצמות, ניטמא מדין ''שומר''. אבל אין שומר יכול לטמא, אלא אם כן ניתן לגעת ''בדבר הנשמר'', ולכן לא נטמא אם העצם סתומה, ולא יכול לגעת במוח העצם.
מנין שאף במשא? ת"ל (ויקרא, י''א, כ''ז-כ"ח): וְכֹל הוֹלֵךְ עַל כַּפָּיו בְּכָל הַחַיָּה הַהֹלֶכֶת עַל אַרְבַּע - טְמֵאִים הֵם לָכֶם, כָּל הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב. וְהַנֹּשֵׂא אֶת נִבְלָתָם, יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב, טְמֵאִים הֵמָּה לָכֶם, את שבא לכלל מגע - בא לכלל משא, לא בא לכלל מגע - לא בא לכלל משא:
שואלת המשנה: מניין שגם הנושא את ה''עצם הסתומה'' של נבלה, (נבלה מטמאת במשא), אינן נטמא, כשם שהנוגע בעצם סתומה של נבלה אינו נטמא? עונה המשנה, כי דין זה נלמד בהיקש של שני פסוקים סמוכים בפרשת שמיני העוסקים בטומאת נבלה. הפסוק הראשון מדבר על נגיעה בנבלה, והפסוק השני עוסק במשא נבלה. מסיקים חכמים מהיקש זה, שכל איבר מנבלה המטמא במגע, מטמא גם במשא. איבר שאינו מטמא במגע, גם אינו מטמא במשא. ומכיוון שעצם סתומה של נבלה, אינה מטמאה במגע, גם אינה מטמאה במשא.
 

מהו המסר

למדנו היום כי חכמים גזרו על נותר של קרבן שיטמא את הידיים. מטרתה של הגזירה, ''לזרז את הכוהנים'' באכילת הקרבן, לפני שיגיע למצב של נותר ואז כבר יהיה אסור באכילה. מכוח גזירה זו ידעו הכוהנים, שאם לא יאכלו את הקרבן במועדו, הרי שגם אם רק יגעו בחלק מן הקרבן, יטמאו את ידיהם ויצטרכו ליטול ידיים כדי שיוכלו להמשיך ולעבוד במקדש. ידיעה זהו תגרום להם להזדרז יתר על המידה, כדי שלא ישתהו ויוכלו לעבוד ברציפות וללא הפסקות.
אם כן, זוהי תקנה שנועדה לזרז את הכוהנים בעבודתם, ולגרום להם לעשות את המוטל עליהם בזמן ובאופן הנכון.
אנו לומדים שלפעמים כדאי לתקן תקנות, ולאסור על פעולות שבדרך כלל מותרות, על מנת לבצע פעולות אחרות ביתר זריזות, ובזמן המיועד להם. ניתן ליישם זאת בעבודה, בחברה וכמובן גם במשפחה.
אם הורים מבקשים שהילדים יעשו מספר פעולות כל בקר לפני יציאה מן הבית, כדי להשאיר את הבית מסודר וכדו', הרי שניתן לתקן תקנות ולומר, כי מי שלא עומד בכך, לא יזכה לקבל צ'ופרים אחרים הניתנים במסגרת המשפחה. תקנה זו, אמורה לגרום להם לבצע את המטלות, למרות שלפעמים ''קצת פחות נוח'', או אין חשק לבצען.
תקנה, כשמה כן היא, באה לתקן דברים אחרים, מכוחה ומעוצמתה של התקנה.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר