הגדרת הלשון כאבר מן החי
נקודה למחשבה בדף היומי עם הלכה ברורה ובירור הלכה / הרב דב קדרון
חולין קכח
דין תורה הוא שאבר מן החי אינו רק אסור באכילה, אלא גם יש בו טומאה. לעומת זאת בשר מן החי אסור באכילה, אבל אינו מטמא. בגמרא נדון ההבדל שבין אבר מן החי לבשר מן החי, כלומר מהי ההגדרה המיוחדת של אבר שאינו סתם בשר, ויש שלוש דעות בעניין זה.
בבירור ההלכה מובאת קושיה על הרמב"ם: מצד אחד הוא פוסק בהלכות שאר אבות הטומאות שלשון, אף על פי שהיא אבר שלם, אינה מטמאה כאבר מן החי, מפני שאין בה עצם, אולם מאידך בהלכות מאכלות אסורות הוא פוסק שגם לאבר שאין בו עצם, כמו הלשון, יש דין אבר מן החי שאסור באכילה. תירוצו של בעל שו"ת עונג יום טוב הוא שיש לחלק בין טומאת אבר מן החי, שבה רק אבר שיש בו עצם מטמא, לבין איסור האכילה של אבר מן החי, שנחשב אבר שלם גם אם אין בו עצם מתחילת ברייתו.
אולי אפשר לראות כאן רמז להלכה מהלכות לשון הרע. ישנם מקרים שבהם מותר לאדם לומר לשון הרע (כגון אם מתקיימים שבעה התנאים המפורטים בספר חפץ חיים כלל י), אבל גם באותם מקרים אסור לשומע להאמין ולקבל את הדברים. לפי זה ניתן לומר שהטומאה שאינה יוצאת מן הלשון היא משל לדיבור שמדבר ומספר בעל הלשון הרע באותם מקרים, שלעניין זה הלשון אינה נחשבת אבר שמטמא, כי אין בה עצם, כלומר דיבור שאין בו את עצם האיסור –אינו מטמא. מאידך אותה לשון אסורה באכילה, כי אסור לשומע להאמין לדברים, אלא מותר רק לחוש לדברים כפי הצורך להיזהר ולהישמר. נמצא שאותה לשון שמצד אחד אינה מטמאה, מצד שני אסורה באכילה.
