סקר
איך אתה מתחיל את הסבב החדש?
בהתרגשות
כחלק משגרת היום
בתקוה שאתמיד
איך אפשר להפסיק?


 

שינוי דפוס חיים / רפי זברגר

חולין קלג ע''א

  

הקדמה

היום נלמד כיצד יש לכוהנים להתייחס למצוות מתנות כהונה של ''זרוע, לחיים וקיבה".
 

הנושא

אמר רבא: בדק לן רב יוסף. האי כהנא דחטיף מתנתא, חבובי קא מחבב מצוה, או זלזולי קא מזלזל במצוה?
רבא סיפר כי רב יוסף ''בדק'' אותו ושאל את השאלה הבאה: האם כהן אשר חוטף את מתנות הזרוע, לחיים וקיבה עושה כשורה, או שאין זו דרכה של היהדות ''לחטוף'' מאנשים את המתנות. אין ספק שיש איסור לחטוף ומיד לאכול את המתנות, אלא מדובר שלאחר החטיפה חזר הכהן לבעל הבהמה, ומבקש ''אישור'' בדיעבד על חטיפתו. בכל זאת, רב יוסף שאל, האם ניתן וראוי לנהוג כך? 
ופשטנא ליה (דברים י''ח, ג'): וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם, מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח, אִם שׁוֹר אִם שֶׂה, וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה, וְנָתַן - ולא שיטול מעצמו.
רבא ענה לרב יוסף, כי לפי המילה וְנָתַן בפסוק המלמד אותנו על מצוות מתנות ''זרוע, לחיים וקיבה'' אנו למדים כי יש לתת את המתנה ולא לקחת, ובוודאי שלא לחטוף אותה. 
אמר אביי: מריש הוה חטיפנא מתנתא, אמינא: חבובי קא מחביבנא מצוה, כיון דשמענא להא: וְנָתַן - ולא שיטול מעצמו, מיחטף לא חטיפנא, מימר אמרי הבו לי.
אביי שהיה כהן, מספר כי בתחילה באמת חטף את המתנות, מתוך מחשבה שכך הוא מראה ומחבב את המצווה ביתר שאת. אך לאחר ששמע את דברי רבא, אשר למד מן המילה וְנָתַן כי יש לתת ולא לחטוף, היה מבקש מאנשים שיתנו לו את המתנות ולא היה חוטף בעצמו.
וכיון דשמענא להא דתניא (שמואל א', ח', ג'): וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָו וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט.
ר' מאיר אומר: בני שמואל חלקם שאלו בפיהם, מימר נמי לא אמינא, ואי יהבו לי - שקילנא.

רבי מאיר מסביר את הפסוק על הנהגתם של בני שמואל, כי לא הלכו בדרכי אביו, אלא ''נטו'' אחרי ממון, באופן שהם כידוע היו לוויים, וביקשו לקבל מתנות לווים (מעשר ראשון) מאת העם, ומכיוון שהם היו ''אנשים חשובים'', לא סירבו לבקשתם, ונתנו להם את המתנות. במעשה זה הם מנעו משאר הלוויים לקבל מתנות.
אביי הסיק מתוך דברי רבי מאיר כי גם אם הוא יבקש מאחרים, אנשים יתביישו לסרב לו, ולכן הוא הפסיק לבקש מאנשים אחרים מתנות כהונה, ורק אם הביאו ונתנו לו מיוזמתם היה לוקח את המתנות. 
כיון דשמענא להא דתניא: הצנועים מושכין את ידיהם, והגרגרנים חולקים - משקל נמי לא שקילנא, לבר ממעלי יומא דכיפורי, לאחזוקי נפשאי בכהני.
''השלב הבא'' של שינוי התנהגותו של אביי היה לאחר שלמד את הברייתא הכתובה במסכת יומא (ל''ט.), שם מסופר כי לאחר מותו של שמעון הצדיק ''נשתלחה מארה" (קללה) במנחות העומר ושתי הלחם, וכן בלחם הפנים. קללה זו גרמה לכך כי כל כהן קבל חתיכה קטנה כגודל פול ממנחות אלו. בעקבות מצב זה התחלקו הכוהנים לשתי קבוצות, ה"צנועים" שבהם הפסיקו לקחת בכלל מן המנחות, וה''גרגרנים'' היו חוטפים גם חלקים שהיו מגיעים לכוהנים אחרים, עד שהגיעו לשיעור של כזית, השיעור המינימלי לאכילה. בעקבות תיאור זה בברייתא, וכדי להתרחק מהתואר ''גרגרן'' נמנע אביי גם מלקבל מתנות כהונה של זרוע, לחיים וקיבה במשך כל ימי השנה. יום אחד בשנה ''הסכים'' לקבל מתנות כהונה, היה זה בערב יום כיפור, יום שבו יש מצווה לאכול, ורבים הקרבנות באותו יום, כל זאת כדי ''שלא ישכחו'' כי אביי היה "כהן כשר". 
ולפרוס ידיה?
שואלת הגמרא, מדוע הוא היה צריך להוכיח את כהונתו בלקיחת מתנות כהונה בערב יום כיפור, הרי היה יכול לעלות לדוכן בברכת כוהנים, ובכך ''תוכח'' כהונתו?
אנסיה ליה עידניה.
ישנם מספר הסברים לתשובת הגמרא, נציג את הסברו של רש''י. מכיוון שאביי היה מלמד ומקהיל קהילות ברבים, גם בעת זמן התפילה וברכת הכוהנים, היה ''פטור'' מעלייה לדוכן (שכן, לימוד הרבים "גובר" על חובת תפילה וברכת כוהנים).
לכן, היה צריך להוכיח יום אחד בשנה כי הוא כהן, ולכן ''הסכים'' לקבל מתנות כהונה בערב יום כיפור. 
 

מהו המסר

למדנו היום השתלשלות מרתקת בהתנהגות אביי, אחד מגדולי חכמי בבל. "בתחילת דרכו" הוא היה ''חוטף מתנות כוהנים''. לאחר שהבין כי אין זו הדרך, ויש רק "לקבל" ולא לחטוף – נמנע מדרכו הראשונה, הפסיק לחטוף, אבל ביקש מתנות.
לאחר שלמד והבין את טעותם של בני שמואל, הבין שגם דרך זו אינו נכונה ולכן הפסיק לבקש מתנות, ורק אם קיבל - הסכים לקחת. בשלב האחרון בהתפתחות, לאחר שלמד את הברייתא שתיארה את התנהגותם של ה"כוהנים הגרגרניים" במקדש, לא הסכים יותר לקבל מתנות כהונה, אלא רק יום אחד בשנה.
נוכחנו להכיר היום, אדם גדול, שלא נמנע לשנות התנהגות ודפוסי חיים, לאחר שלמד והבין כי אינם עולים בקנה אחד עם דרך ה'. שוב ושוב, הוא מקבל על עצמו שינויים, ללא חשש וללא מורא מה יאמרו אנשים, או "איך אני אראה בעיני הרבים''. אדם אמיתי וכן, מוכן לשמוע גם ''דברים שאינם מתאימים לדרכו', ואם הוא אכן משתכנע שטעה, אינו נמנע מלשנות את דרכו הקודמת וללכת בדרך חדשה.
זו אמורה להיות שאיפה של כל אחד ואחד מאיתנו. וכך שומה עלינו לחנך את ילדינו: דבר ראשון לשמוע ולהקשיב לזולת, אף אם הדברים הנאמרים סותרים את דעתנו ואמונתנו. ואם אמנם נשתכנע – לא להתבייש לשנות את התנהגותנו בעקבות תובנות חדשות.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com



תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר