גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף קנ"ח, מדור "עלי הדף"
מסכת חולין
דף קלג ע"א
בענין האיסור ללמד לתלמיד שאינו הגון
איתא בגמרא (קלג, א): "אמר רב יהודה אמר רב, כל השונה לתלמיד שאינו הגון - נופל בגיהנם, שנאמר (איוב כ, כו) 'כָּל חֹשֶׁךְ טָמוּן לִצְפּוּנָיו תְּאָכְלֵהוּ אֵשׁ לֹא נֻפָּח יֵרַע שָׂרִיד בְּאָהֳלוֹ', ואין שריד אלא תלמיד חכם, שנאמר (יואל ג, ה) 'ובשרידים אשר ה' קורא' (פירש"י: "ירע שריד באהלו - למי שירע שריד באהלו תלמיד רע. תאכלהו אש לא נופח - אשו של גיהנם), אמר רבי זירא אמר רב, כל השונה לתלמיד שאינו הגון כזורק אבן למרקוליס, שנאמר (משלי כו, ח) 'כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה כֵּן נוֹתֵן לִכְסִיל כָּבוֹד', וכתיב (שם יט, י) 'לֹא נָאוֶה לִכְסִיל תַּעֲנוּג'" (בביאור הדמיון לזורק אבן למרקוליס - עי' ח"א מהרש"א שם; חי' אגדות למהר"ל; פרישה ולבוש סי' רמו).
דין זה נפסק להלכה ברמב"ם (הל' ת"ת פ"ד ה"א): "אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון, נאה במעשיו... אבל אם היה הולך בדרך לא טובה מחזירין אותו למוטב, ומנהיגין אותו בדרך ישרה, ובודקין אותו ואחר כך מכניסין אותו לבית המדרש ומלמדין אותו" וכו', וכן נפסק בשו"ע (יו"ד סי' רמו סעיף ז). מפשיטות לשון הרמב"ם והשו"ע - "אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון..." - משמע שיש איסור בדבר ואין זה רק ענין של זהירות יתירה. אבל המאירי (כאן) כתב: "ראוי לתלמיד חכם להזהר שלא לקבוע עתו עם תלמיד שאינו הגון, שגנאי הוא לו ויחשד לסוף, כשיראו קלקול מעשיו של תלמיד זה, עד שמתוך קלקול מעשיו של זה יחזיקנו מי שלא ידעו ביורשי גיהנם". מלשונו מבוארים שני דברים: א. שהוא ענין של זהירות - ולא איסור גמור ומוחלט; ב. שענין הזהירות בזה אינו מצד עצם הלימוד - שאין כדאי ללמדו, אלא לתועלת המלמד שמלמדו, שלא יצא מכך גנאי אל המלמד, וכענין אמרם ז"ל (יומא פו.): "מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה ואין דבורו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו... אוי לו לאביו שלמדו תורה אוי לו לרבו שלמדו תורה פלוני שלמד תורה".
אמנם בדבר זה לכאורה מצינו סתירה מפורשת במס' אבות (א, א), דתנן: "הם אמרו שלשה דברים, הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סיג לתורה", ובפירוש "והעמידו תלמידים הרבה" מצינו באבות דרבי נתן (פ"ב): "שבית שמאי אומרים, אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו, ובן אבות ועשיר, ובית הלל אומרים, לכל אדם ישנה, שהרבה פושעים היו בהם בישראל, ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים וחסידים וכשרים" (עי' בפי' הר"י שם).
הערה זו מובאת כבר בדברי הראשונים. התשב"ץ (בספרו 'מגן אבות' עמ"ס אבות שם) השוה למחלוקת זו הא דאיתא בגמרא (ברכות כח.): "... אותו היום (-שנתמנה רבי אלעזר בן עזריה לנשיא) סלקוהו לשומר הפתח, ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס, שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש...", וכתב לחלק בזה, שמה שהחמירו שלא ללמוד לתלמיד שאינו הגון "הוא בתלמיד שמעשיו מקולקלים וסאנו שמעניה, אבל סתם בני אדם אין צריך לבדוק אחריהם" (וכ"כ הרע"ב שם).
גם המאירי בפירושו עמ"ס אבות התיחס לסתירה זו, וז"ל: "'והעמידו תלמידים הרבה', כלומר, שירבו בישיבה כדי שיעמידו תלמידים הרבה, ולא תהא תורה משתכחת, ולא ידקדקו יותר מדאי שלא להושיב בפניהם אלא בעלי תריסין, אלא יסבירו פנים לכל הבא לפניהם, שהעצים הקטנים מדליקין לגדולים, ולא אמרו ש'לא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון', אלא במי שמדותיו מגונות, שזה בודאי ראוי להרחיקו הרחקה יתירה". יתכן שיש קצת הבדל בין דברי התשב"ץ והמאירי, כי לדברי התשב"ץ הדבר תלוי בקלקול המעשים, ולדברי המאירי בקלקול המדות.
אמנם, החיד"א ('פתח עינים' אבות שם) העיר על התשב"ץ, דלשון בית הלל הוא: "לכל אדם ישנה, שהרבה פושעים היו בהם בישראל, ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים וחסידים וכשרים", 'לכל אדם' - ללא שום הבדל, ומבאר דבריו, "שהרבה פושעים היו בהם בישראל, ונתקרבו לתלמוד תורה". הרי שגם פושעים גמורים בכלל זה, והחיד"א חילק בזה בכמה אנפי: "די"ל דסברי ב"ה דישנה לכל אדם אפילו לפושעים, דאפשר דיחזרו למוטב, ואחר שלמד עמם קצת, אם רואה שעדיין הם במרדם יסלקם". וחילק עפ"י האמור בין המעשה אצל ר"ג וראב"ע - שנחלקו אם יש להקפיד ולהכניס רק מי שתוכו כברו - לבין מחלוקת ב"ש וב"ה ב'אבות דרבי נתן', כי המדובר בדברי ב"ש וב"ה הוא קודם הלימוד, ובכה"ג מתיר ב"ה ללמד לכל אדם, ואילו ר"ג וראב"ע מיירי בתלמידים שכבר למדו, ובזה נחלקו אם יש להקפיד שלא להכניס בביהמ"ד אלא את מי שודאי תוכו כברו - וזו דעת ר"ג, ואילו ראב"ע סובר שגם סתם אדם יכנס, ורק מי שידוע שאין תוכו כברו אין להכניס לביהמ"ד ללמדו (ע"ע ברכ"י או"ח סי' קנו אות ג).
ה'לקט יושר' (ח"ב, יו"ד, עמ' לט ענין ב) כתב: "ושאלתי לו (-לרבו, בעל ה'תרומת הדשן') קטן שהולך בדרך לא טובה, כגון... ועובר על לאו לא תגנוב - אם מותר ללמדו תורה, ואמר, הן", והעיר שם מענין האיסור ללמוד לתלמיד שאינו הגון, וכתב: "ואפשר דקטן שאני. אי נמי, אליבא דב"ה דסברי 'לכל אדם ישנה' שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לת"ת ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים". מבואר, שלבית הלל יתכן שאין איסור ללמד למי שהולך בדרך לא טובה. עוד חידוש יש בדבריו, דקטן שאני בזה, והיינו, כי מאחר שאין על הקטן חובה לקיים את המצוות אין איסור ללמדו.
בעל התניא הוסיף בזה חידוש בהל' ת"ת (פ"ד הי"ז), מה שלא נזכר בדברי הראשונים, וז"ל: "אין מלמדין תורה לתלמיד שאינו הגון, אלא מחזירים אותו למוטב תחלה... ואם אי אפשר להחזירו למוטב תחלה והוא דוחק ליכנס ללמדו, תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, ולא כיהושע בן פרחיה שדחה לפלוני בשתי ידים" (ועע"ש בקו"א שם ה"א).
