סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1129

"היו לו בנים בהיותו עו"כ ונתגייר רבי יוחנן אומר אין לו בכור לנחלה"

בכורות מז ע"א

רבי יוחנן נחלק עם ריש לקיש וסובר שלמרות שנולד בהיותו עובד כוכבים הבן שיוולד לאחר שיתגייר לא יחשב בכור, וכמו כן סובר רבי יוחנן שקיים מצות פריה ורביה בנולדים בהיותו עובד כוכבים.

שואל הטורי אבן במס' ר"ה דף כח. קוש' עצומה, הגמ' אומרת שם חידוש מעניין, אדם שבליל פסח אכל כזית מצה בשעה שהיה שוטה, (שוטה פטור מכל המצוות) ובהמשך ליל הפסח אדם זה התפכח מטרוף דעתו, וכעת הוא מחויב במצות מצה, אומ' הגמ' שהוא מחויב שוב באכילת כזית מצה, שהרי אותו כזית שאכל בזמן שהיה פטור מהמצוה לא יכול לפטור אותו בזמן החיוב, שואל הטו"א: גוי פטור ממצות פריה ורביה, הוא חייב רק במצות שֵבת, (נ"מ שבמצות פריה ורביה צריך שני בנים ובת, ולגבי שבת מספיק גם בת אחת) איך יתכן שיצא יד"ח במה שקיים בעודו גוי, והרי זה בדיוק כמו אותו שוטה שאכל כזית מצה והתפכח שהגמ' מחייבת אותו לאכול כזית נוסף. השאגת אריה נשאר על הקוש' בצע"ג.

המנחת חינוך במצוה א' מתרץ שיש לחלק בין מצות מצה לבין מצות פר"ו, במצות פר"ו הרי קיום המצוה אינו מעשה יצירת הוולד, אלא עצם המצאותו של הוולד בחיים, ויצירת הוולד היא רק הכשר מצוה, כמו אפיית מצה, והרי ברור שאם גוי יאפה מצה (באופן שלא תהיה בעיה של לשמה, כגון שישראל עומד על גביו לאותם ראשונים שמועיל) ואח"כ יתגייר הגוי, אין שום ספק שאותו גר יוכל לצאת ידי אכילת מצה באותה מצה שהוא אפה בגירותו. משום שהכשר המצוה אינו נדרש להיות נעשה דווקא בזמן חיוב, ולכן מיושבת קוש' הטו"א, באכילת מצה שהאכילה היא גוף המצוה, כמובן שאם המצה נאכלה בזמן פטור, לא יצא ויצטרך לאכול שוב, אבל לגבי מצות פר"ו נכון שמעשה יצירת הוולד נעשה בזמן פטור, אבל קיום המצוה הוא לא מעשה יצירת הוולד אלא המצאותו בחיים, והיות ועתה כשהגוי התגייר הוולד בחיים, מתקיים עתה מצות פר"ו של הגר.

הר"ן והרשב"א והריטב"א במס' נדרים ד' טו: מאריכים לדון בעניין אדם שאמר לאשתו קונם תשמישך עלי, האם שייך להשתמש ביסוד של מצוות לאו להנות נתנו, לפי דברי המנ"ח שמעשה יצירת הוולד אינו מעשה המצוה אלא הכשר מצוה, אין לכאורה מקום לדברי הראשונים, שהרי היסוד של מצוות לאו להנות נתנו נאמר דוקא על מעשה מצוה ולא על הכשר מצוה, המודר הנאה מחמור יהיה אסור לו לרכב על החמור אפ' לצורך הבאת ד' מינים, או הבאת מצה, משום שמעשה הרכיבה על החמור אינו גוף המצוה, ולא שייך לומר בזה מצוות לאו להנות ניתנו. אם הראשונים דנו לעניין ההתר של מצוות לאו להנות נתנו במעשה של תשמיש, משמע שהמעשה גופו נחשב למצוה, והראשונים דנים שם בעניין מצות פר"ו, משמע שסברו שמעשה יצירת הוולד הוא חלק מהמצוה ולא כהכשר מצוה. כך גם דברי תוס' בכמה מקומות בש"ס ששואלים שמצות עשה של פר"ו, ידחה ל"ת של לא תהיה קדשה, בחצי עבד וחצי בן חורין וכיו"ב, אילו מעשה יצירת הוולד היה רק הכשר מצוה, לא היה הכשר מצוה דוחה ל"ת, רק מצות עשה דוחה ל"ת, אבל לא הכשר מצוה. א"כ מהראשונים הללו מוכח שמעשה יצירת הוולד אינו מוגדר כהכשר מצוה אלא כמצות עשה מהתורה, ולמרות שהמצוה מסתיימת בהמצאות הוולד, אבל יצירת הוולד אינה הכשר אלא חלק במעשה המצוה, כנטילת מין אחד אחר חברו בד' מינים שכ"א מהם מרכיב את המצוה, ואם כך הדבר שוב לכאורה חוזרת קושייתו של הטו"א על סוגיתינו.

(האדמו"ר מטאלנא)