טעם ההיתר לאכול חזיר במלחמה

נקודה למחשבה בדף היומי עם הלכה ברורה ובירור הלכה / הרב דב קדרון

בכורות ו ע"ב

בגמרא יש דיון על מקור ההיתר לשתות חָלָב, מדוע לא אסור החלב כמו אבר מן החי. אחד הפסוקים המובאים כראיה להיתר הוא מספר שמואל (א יז,יח), שאמר ישי לדוד בנו: "וְאֵת עֲשֶׂרֶת חֲרִיצֵי הֶחָלָב הָאֵלֶּה תָּבִיא לְשַׂר הָאָלֶף". אמנם את הראיה הזו אפשר לדחות, כי ייתכן שכוונת ישי הייתה לקחת את חריצי החלב לסחורה ולא למאכל, ולכן נשאל החתם סופר מדוע לא הובאה ראיה מפסוק אחר (שמואל ב יז): "וּדְבַשׁ וְחֶמְאָה וְצֹאן וּשְׁפוֹת בָּקָר הִגִּישׁוּ לְדָוִד וְלָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ לֶאֱכוֹל". "שפות בקר" הנזכר כאן היא גבינה, וכאן מפורש שאכלו אותה. תשובת החתם סופר הייתה שמפסוק זה אין ראיה להיתר, כי פסוק זה נאמר בשעת מלחמה, ובשעת מלחמה יש היתר לאכול גם אוכל לא כשר שנלקח כשלל. אמנם הגרי"ש אלישיב זצ"ל תמה על דברי החתם סופר, כי להבנתו ההיתר לאכול אוכל לא כשר נוהג במלחמה של יהודים נגד גוים, אולם המלחמה שהייתה שם הייתה מלחמת דוד ואבשלום, ומניין לו לחתם סופר שההיתר הזה שייך גם במלחמה של יהודים נגד יהודים. אולם מדברי החתם סופר נראה שלדעתו ההיתר הוא בכל מלחמה, גם מלחמה נגד ישראל.

ייתכן שהמחלוקת היא בטעם הפטור. לדעת הגרי"ש אלישיב זה דומה לאשת יפת תואר, כלומר שחיילים במלחמה לא יכולים להתגבר על יצרם ולכן התירו להם לאכול אוכל לא כשר שמצאו אצל הגוים, והיתר זה לא שייך במלחמה נגד יהודים, שאצלם האוכל הוא כשר. לעומת זאת לדעת החתם סופר ההיתר הוא בגלל הנסיבות המיוחדות של המלחמה, ללא קשר לזהות האויב. כמו שמצאנו שפטרו חיילים במחנה מכמה מצוות (עירובין יז,א).