דרך אמצעית / רפי זברגר

בכורות יא ע''א 

הקדמה

למדנו בברייתא מחלוקת חכמים ורבי יוסי, לגבי השווי הנדרש של השה לפדיית פטר חמור. חכמים פסקו כי שווי השה יכול להיות גם כל שהוא, ורבי יוסי מחייב ששוויו של השה יהיה לכל הפחות שקל. 
 

הנושא

אמר רב נחמן: הלכה כדברי חכמים.
רב נחמן פוסק הלכה כחכמים, כי ניתן לפדות אפילו בשה השווה כל שהוא.
וכמה?
שואלת הגמרא, האם לפי חכמים יש בכל אופן שיעור מינימלי לשווי השה?
אמר רב יוסף: אפילו פטרוזא בר דנקא.
רב יוסף אומר כי אפילו שה כחוש השווה שישית הזוז, שזהו המחיר המינימלי לשה כזה, כשר לפדות עליו פטר חמור.
אמר רבא, אף אנן נמי תנינא: גדול וקטן.
רבא מוסיף ואומר כי פסקו של רב יוסף כבר נלמד במשנה שלנו. שם נפסק כי ניתן לפדות בשה גדול או קטן. ככל הנראה כוונת המשנה הייתה כי ניתן לפדות אפילו בשה כחוש השווה שישית הזוז.
פשיטא?
שואלת הגמרא, לאור דברי רבא, תמוה לנו הצורך של רב יוסף לפסוק מהו שיעור קטן? הרי ניתן להבין במשנה כי אין שיעור מינימלי לשוויו של השה, ולכן פשוט שניתן לפדות גם בשה בשווי שישית הזוז!
מהו דתימא כולי האי לא, אי נמי פטרוזא לא, קא משמע לן.
עונה הגמרא כי לא ברור דיו שניתן לפדות בשה כזה. ייתכן כי המשנה נקטה ''שה קטן'' אך מגבילה זאת לשיעור יותר גדול משישית הזוז, לכן רבא היה צריך לומר במפורש כי השה יכול להיות אפילו בשיעור מינימלי שכזה.
וכן, ממשיכה הגמרא, ניתן היה לחשוב כי השה לא יכול להיות כחוש, וחייב להיות שה בריא, אפילו שהוא קטן. לכן משמיע לנו רבא את פסקו, הקובע כי ניתן לתת גם שה כחוש אשר שוויו לא יותר משישית הזוז.
רבי יהודה נשיאה הוה ליה פטר חמור, שדריה לקמיה דרבי טרפון, אמר ליה: כמה בעינא למיתב לכהן?
מספרת הגמרא כי לרבי יהודה היה פטר חמור, ושלח שאלה לרבי טרפון, באיזה שווי של שה הוא יכול לפדותו?
אמר ליה: הרי אמרו: עין יפה – בסלע, עין רעה – בשקל, בינונית - ברגיא.
ענה לו רבי טרפון, למרות שאנו פוסקים כחכמים כדברי רב נחמן לעיל. בכל אופן ישנם שלשה שיעורים בדומה לדין תרומה: עין יפה – פודה בשה השווה סלע (ארבעה דינרים). עין רעה – פודה בשה השווה שקל (חצי סלע, שני דינרים), ועין בינונית – פודה בשה השווה ''רגיא''.
אמר רבא: הלכתא ברגיא.
קובע רבא להלכה כי יש לפדות בשה השווה ''רגיא''.
וכמה?
מבררת מיד הגמרא מהו שיעור ''רגיא''?
תלתא זוזי, רגיל הכא ורגיל הכא.
ועונה הגמרא כי מדובר בשווי בין סלע לשקל – שלשה דינרים. לכן נקרא ''רגיא'', כיוון שזהו שיעור הקרוב (''רגיל'') לחצי שקל, וגם קרוב לסלע.
קשיא הלכתא אהלכתא?
מקשה הגמרא כי יש סתירה לכאורה בין פסקו של רבא כי יש לפדות בשלשה שקלים, לבין פסקו של רב נחמן אשר הובא לעיל, כי ניתן לפדות גם על שה השווה שישית דינר.
לא קשיא, כאן בבא לימלך, כאן בעושה מעצמו.
עונה הגמרא כי אמנם יש ''שני שיעורים'', אחד לכתחילה והשני בדיעבד. אם אדם בא לקבל פסק הלכה של רב, הרי אומרים לו כי יש לפדות את השדה בשווי שלושה דינרים, כפסק של רבא. אך אם אדם פדה בלא לשאול רב לפני כן, והוא פדה בשה כחוש השווה שישית דינר, אין מחייבים אותו לפדות שוב בשה השווה יותר.
 

מהו המסר

תשובת הגמרא על הסתירה בין שתי פסיקות ההלכה לכאורה, מלמדת אותנו כי לפעמים יש פער בין הנחיות הניתנות לפני המעשה, לבין קבלת מעשה בדיעבד. אם שואלים ומתייעצים לפני המעשה, הרי שמקבלים הנחייה ברורה ומוסכמת על כולם, במקרה שלנו פדיית פטר חמור בשה השווה שלושה דינרים. אך אם לא שאלנו, ולא התייעצנו ועשינו לפי הבנתנו, הרי שגם אם ''עשינו בפחות'' - מכשירים את המעשה בדיעבד.
אנו מוצאים הבדלים רבים בין ''לכתחילה'' ו''בדיעבד''. למשל: מצוות הידור בארבעת המינים. לכתחילה יש להדר ולקנות אתרוג מהודר, אך אם קנה אתרוג פחות מהודר, גם כן יצא ידי חובה. ועוד רבים מקרים מעין אלו.
בדרך כלל בדין מן התורה, אין הבדל בין לכתחילה ובדיעבד, שכן בדאורייתא, אין לנהוג בשונה מהדין המקורי.
בדיני דרבנן יש הבדל, ואמנם בדין שלנו, שיעורי של ''עין יפה, עין בינונית ועין רעה'' אינם אלא שיעורים מדרבנן, שכן, מהתורה מותר לפדות בשה השווה כל שהוא.
פסקו של רבא לעיל, מלמד אותנו כי לכתחילה יש ללכת ''בדרך האמצע'', ולפסוק לפי העין הבינונית. למדנו דרך זו גם בנושא של מידות ודרך ארץ בהלכות דעות ברמב''ם (פרק א', הלכה ד'):
הדרך הישרה היא מדה בינונית. שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו. לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכווין אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם בגופו .
נשאף ללכת בדרך בינונית, הן בנושא "מידות" והן בנושאים הלכתיים צרופים.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]