משימה גדולה עלינו / רפי זברגר

בכורות יז ע''א - יח ע"א

הקדמה

במשנה בדף י''ז למדנו על מחלוקת תנאים לגבי בהמה שביכרה וילדה שני ולדות כאחד:
רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים, ויצאו שני ראשיהן כאחת. רבי יוסי הגלילי אומר: שניהן לכהן שנאמר (שמות י''ג, י''ב): וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַיהֹוָה, וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים, לה'. וחכמים אומרים: אי אפשר לצמצם אלא אחד לו ואחד לכהן...
רבי יוסי אומר כי ייתכן מצב ששני ראשי הוולדות ''יצאו בצמצום'' ממש יחדיו, ולאור הפסוק בפרשת בא בנושא בכור בהמה, המדבר על הַזְּכָרִים מסיק רבי יוסי כי ייתכן שיהיו שני בכורות באותה המלטה. צירוף של שני עקרונות אלו מביא לפסָקו במשנה המחייב לתת לכהן את שני הזכרים שנולדו כאחת. 
לעומתו, סוברים חכמים כי אין אפשרות לצמצם ולכן יש בפועל רק בכור אחד, זה שיצא ראשון. לאור זאת פוסקים חכמים כי חייבים לתת בהמה אחת לכהן, ואחת נשארת אצלו. המשנה דנה בהמשך, איזו מתוך שתי הבהמות ניתנת לכהן. 
הגמרא בתחילתה מצטטת שאלה שנשאלה בבית המדרש של רבי ינאי על שיטת חכמים:
אמרי דבי רבי ינאי: לרבי יוסי הגלילי שמעינן ליה דאמר אפשר לצמצם, בידי שמים וכל שכן בידי אדם, ורבנן בידי שמים אי אפשר לצמצם, בידי אדם מאי?
לשיטת רבי יוסי הפוסק כי ''בדברים הנוצרים בידי שמים'', כמו למשל לידת בהמות, ניתן לצמצם, שיצאו שתי בהמות באותו רגע, וגם ניתן לזהות זאת ע''י אנשים, אין ספק שהוא יסבור כי גם ''בדברים הנוצרים בידי אדם'', כאשר אדם מתכנן לבצע שתי פעולות באותה שעה בדיוק יכול לצמצם ולעשותם יחדיו. אבל, שואלים בבית המדרש לשיטת חכמים, שאין אפשרות לצמצם פעולות הנעשות בידי שמים, כמו לידת שני עוברים יחדיו, האם יש אפשרות לדעת חכמים, לצמצם ולבצע שתי פעולות יחדיו אם הן נעשות בידי בני אדם?  

הנושא

הגמרא מנסה לפתור את הבעיה מכמה מקורות, ודוחה אותן. בהמשך מנסה הגמרא לתלות שאלה זו במחלוקת תנאים:
נימא כתנאי: נמצא מכוון בין שתי עיירות - לא היו עורפין. ר' אליעזר אומר - שתיהן מביאות שתי עגלות.
מאי לאו בהא קמיפלגי, דתנא קמא סבר אי אפשר לצמצם, ורבי אליעזר סבר אפשר לצמצם...
דין עגלה ערופה קובע כי אנשי וחכמי העיר הקרובה, לאדם אשר נמצא הרוג, חייבים להביא עגלה לנחל, ולומר ''ידינו לא שפכו את הדם הזה'' ולערוף את העגלה. בברייתא זו דנים במקרה והחלל נמצא במרחק שווה בין שתי עיירות. תנא קמא סוברים כי אף עיירה אינה מביאה עגלה ערופה, כנראה בגלל שהם סוברים שאין אפשרות לצמצם, ורבי אליעזר חולק וסובר כי שתי העיירות מביאות עגלה ערופה, כנראה בגלל שהוא סובר כי אפשר לצמצם ולומר, כי החלל אמנם נמצא בדיוק באמצע מרחק בין שתי העיירות. 
הגמרא דוחה גם את תליית הנושא במחלוקת תנאים, ולכן שואלת הגמרא: מאי הוי עלה?
"מה נסגר" לגבי שאלתנו ביחס לדעת חכמים, האם ניתן לצמצם בפעולות הנעשות על ידי בני אדם, או שמא לא?
מנסה רב חייא בר אבין בשם רב עמרם לפשוט את שאלתנו מברייתא נוספת, העוסקת גם היא בנושא עגלה ערופה: 
תנא: נמצא מכוון בין שתי עיירות, ר' אליעזר אומר- שתיהן מביאות שתי עגלות, וחכמים אומרים - יביאו עגלה אחת בשותפות וְיַתנו.
גם ברייתא זו עוסקת במציאת חלל בין שתי עיירות, ולא ידוע מי הרגו. ר' אליעזר פוסק כמו בברייתא הקודמת, כי חייב להביא שתי עגלות, וחכמים סוברים בברייתא זו כי שתי העיירות מביאים עגלה אחת בשותפות בין שתיהן, ומתנים ואומרים: אם החלל קרוב לעיר א', אז העגלה היא של עיר א', ואם החלל היה קרוב לעיר ב' – העגלה שייכת לעיר ב'. 
עתה דנה הגמרא בהבנת שיטת חכמים: 
מאי קסברי רבנן? אי קסברי רבנן דאפשר לצמצם, וקרובה ואפילו קרובות - לייתי תרתי, ואי קרובה ולא קרובות - – אפילו חדא לא לייתי.
מהי שורש דעת חכמים: אם סוברים כי אפשר לצמצם, ישנן שתי אפשרויות:
1. אם המילה ''קרובה'' הכתובה בפסוקים על עגלה ערופה יכול להתפרש גם בלשון רבים (שתי עיירות קרובות) - אזי חכמים היו צריכים לפסוק כרבי אליעזר ולחייב להביא שתי עגלות.
2. ואם כוונת המילה ''קרובה'' דווקא עיירה אחת ולא שתי עיירות, אזי לא היו צריכים להביא אפילו עגלה אחת. 
אלא לאו שמע מינה קסברי רבנן - אי אפשר לצמצם ואפילו בידי אדם.
ומכיוון שחכמים לא אמרו כמו אף אחת משתי האפשרויות לעיל, המסקנה המתבקשת היא, כי הם סוברים שאין אפשרות לצמצם, ולכן, רק עיירה אחת מבין שתי העיירות הינה קרובה לחלל, והבאת עגלה אחת עם תנאי כמתואר לעיל, ''פותר את העניין''.
שמע מינה.
וזאת אכן מסקנת הגמרא לגבי שאלתנו בדף הקודם: חכמים סוברים כי אין אפשרות לצמצם, גם לא ''בדברים הנוגעים לידי שמיים'', וגם לא בדברים "הנוגעים בידי אדם".  

מהו המסר

משמעות מסקנה הלכתית זו בדברי חכמים (אשר פוסקים כמותם), כי ישנה ''מגבלה'' בידי אדם, שאינו מסוגל לבצע שתי פעולות באותו זמן בדיוק, גם אם הוא חושב שאמנם ביצע אותם באותו רגע.
מסקנה זו אמורה לתת לנו קצת פרספקטיבה על החיים ועל מוגבלויותינו. יש אנשים אשר חשים כי הם מסוגלים לעשות כל דבר. כל משימה ''קטנה עליהם'', ואין גבול ליכולותם. מלמדים אותנו חכמים, כי אין זה כך. יש גבול ליכולות שלנו, ואדם צריך להיות מודע לכך. אין זה בושה להכריז – המשימה הזאת גדולה עלי, ואיני יכול לבצעה.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]