גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף ק"ס, מדור "עלי הדף"
מסכת בכורות
דף יז ע"א
מכת בכורות ויציאת מצרים היו על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו - מחמת הכלל ש"אי אפשר לצמצם"
כעבור ימי חג הפסח ועדיין שפתינו מרחשות בענינא דפסחא בעקבות המתבאר במכילתין (יז, א - יח, א) בסוגיית "אי אפשר לצמצם", בה נחלקו התנאים אם אפשר לצמצם או לא, כמו ששנינו: "רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשיהן כאחת, רבי יוסי הגלילי אומר, שניהן לכהן... וחכמים אומרים אי אפשר לצמצם, אלא אחד לו ואחד לכהן". לדעת רבי יוסי ישנה אפשרות ששני הולדות יצאו בבת אחת, ונתקדשו שניהם בקדושת בכורה, ולדעת החכמים אין אנו סומכים על הבחנה זו שיצאו בבת אחת, משום שאי אפשר לצמצם, וקיי"ל כוותיה (עי' רמב"ם בכורות פ"ה ה"א). ונחלקו הראשונים בביאור הסברא: לדעת רש"י (שם ד"ה א"א) והרמב"ם (שם) שבמציאות אין תולין כלל שיצאו בבת אחת, ועל כרחך יצא אחד קודם לחבירו, ואילו לדעת התוס' (יז, ב ד"ה אפשר) שפיר יש לתלות גם שבמציאות יצאו בבת אחת, אכן, יתכן שיצא אחד קודם לחבירו, ואי אפשר לנו לצמצם ולהבחין איך היה הדבר, ולכן אין חובה לתת את שניהם לכהן.
בהמשך הסוגיא דנו אם נחלקו גם בדבר הנעשה בידי אדם, כי הנידון הנ"ל הוא בדבר הנעשה מאליו בידי שמים, כגון לידת הזכרים הבאה מאליו, ויש מקום לצדד שבדבר הנעשה בידי אדם, יכולים בני אדם המקפידים במדתם לצמצם ולעשות איזה דבר במדה מדויקת, ומסקנת הגמרא שגם בזה פליגי התנאים. ולהלכה נחלקו הראשונים בזה: הרמב"ם פוסק (הל' רוצח פ"ט ה"ח), וכן היא שיטת הר"ר שמעון מיינבלא (הובא בתוס' בכורות שם ועירובין ה: ד"ה וספק ובעוד מקומות בש"ס), שאי אפשר אפשר לצמצם גם בדבר הנעשה בידי אדם, ואילו התוס' (שם) בעצמם חלקו ופסקו שבידי אדם אפשר לצמצם, וכן נקטו גם הרא"ש (בפסקיו בפירקין סי' ד), הרשב"א והריטב"א (עירובין שם).
ועתה נעבור למילי דפסחא, כי לאור סוגיא זו מצינו בספרי דרוש ביאורים שונים בהאי מילתא שאנו אומרים בהגדה: "'ויוציאנו ה' ממצרים' - לא על ידי מלאך, ולא על ידי שרף, ולא על ידי שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו", ורבים דשו בזה מדוע הוצרכה להיות מכת בכורות כביכול על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו. ובספר 'ברית שלום' להגאון ר' פינחס זצ"ל אב"ד וואלדאוי (נדפס בפפד"מ שנת תע"ח, בפרשת בא בפסוק "ויהי בחצי הלילה", ובפרשת קדושים בפסוק "לא תעשו עול") כתב, כי העולה מסוגייתנו שבכל הדבר הנעשה מאליו קיי"ל אי אפשר לצמצם, ורק בדבר התלוי בידי מי שעושה הדבר, אזי בידיו יש מקום לומר 'אפשר לצמצם', וכפי שנקטו הרבה ראשונים להלכה בדבר הנעשה בידי האדם בעצמו ד'אפשר לצמצם', ועל כן מן ההכרח היה הדבר שתהא מכת בכורות על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו, כי הנה אם היה על ידי מלאך או שרף, לא היו יכולים להרוג כל הבכורים, כי שמא היה ביניהם שני זכרים שנולדו ויצאו כאחת, ולא ידוע איזה מהם הבכור, וגם מלאך אי אפשר לו לדעת מי יצא ראשונה, ולא היו יכולים להרוג אף אחד מהם, אמנם, הקב"ה כביכול וודאי אפשר לו לצמצם ולדעת מי יצא ראשונה, מה גם ש'מפתח של חיה' נמצא בידו של הקב"ה (עי' תענית ב. סנהדרין קיג.), ולכן היתה מכת בכורות על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו, כי באופן זה נהרגו כל הבכורים ממש.
וזהו מדויק בדרשתם ז"ל: "'והכיתי כל בכור בארץ מצרים', אני ולא שרף", כי ממה שנאמר "והכיתי כל בכור", והיינו, שנהרגו כל בכורים ממש, מוכח הדבר ש'אני ולא שרף', כי רק על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו אפשר היה להרוג גם בכור שנולד במציאות שיצאו שני זכרים בבת אחת.
באופן אחר העלה הגאון ר' ישראל יעקב אלגאזי זצ"ל בפירושו 'מגיד דבריו ליעקב' על הגדה של פסח (בפיסקת 'עבדים היינו'), כי הנה נגזר על בני ישראל (בראשית טו, יג): "ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה", ואם כן תמוה הדבר איך יצאו ברד"ו שנה ועקרו לעשה, דהא מאמרו וגזירתו ית"ש נחשב לעשה, אלא "התשובה לזה מבוררת על פי דעת הזוהר שאמר, שאם היו שוהין שמה עוד מעט אבד כל זכר למו ח"ו, דהוי ליה הצלת רבים, דאלים עשה דידיה דדחי לעשה ד'ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה', והנה 'כתבו התוספות בפרק תמיד נשחט (פסחים נט. ד"ה אתי) בשם ריב"א, דכי היכי דבעינן ב'עשה דוחה לא תעשה', דבעידן דמיעקר לאו ליקיים העשה, הכי נמי בעי בעשה חמיר דוחה עשה קיל, בעידן דמיעקר חד דליקיים אידך עשה, ודעת הרב המגיד ז"ל בהלכות אבידה (פרק יא הלכה יח) דבעינן בעידניה ממש", ולפי זה נמצא שיציאתם היתה צריכה להיות ברגע האחרון ממש, כאשר עוד מעט היו משתקעים בשער הנו"ן, ח"ו, ואז נדחה העשה של "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" בעידניה דמתקיים העשה דהצלת רבים, כי ברגע שלפני כן - הרי אין כאן דחיית העשה דקיל - "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" בעידניה דמתקיים העשה דהצלת רבים.
אכן, מעתה עומד לנגדנו הכלל של "אי אפשר לצמצם", והיאך היו יכולים לצמצם ולצאת ברגע האחרון ממש, הלא אין בידינו להבחין ולדעת מתי היה רגע זה ממש, כי לא היה הדבר תלוי בידינו הנפילה הפתאומית שהיתה מאליה, ולזה הוצרכה להיות יציאת מצרים על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו, כי הקב"ה הוא לבדו היה יכול לצמצם ולהוציאם, וכאשר הקב"ה הוציאם הרי זה כבידול כדבר הנעשה בידי אדם דקיי"ל שיכול לצמצם - כאשר עושה הדבר בעצמו, ולכן שפיר נדחה העשה של "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" בעידניה שהתקיים העשה דהצלת רבים (ויעו"ש המשך ביאור הפיסקא "עבדים היינו לפרעה במצרים").
