אחידות ותמציתיות / רפי זברגר

בכורות יט ע''ב

הקדמה

למדנו במשנה הראשונה בפרק שלישי (י''ט:) על דיני בכור של בהמה אשר נקנית מעכו''ם: 
הלוקח בהמה מן העובד כוכבים, ואינו יודע אם ביכרה אם לא ביכרה,
הקונה בהמה מן העכו''ם אינו יכול לסמוך על עדותו של המוכר ולכן אינו יכול לברר, האם הבהמה כבר ילדה אצל העכו''ם, ואז לא יהיה לוולד הנולד ממנה אצלו דין בכור, או שמא לא ילדה אצל העכו''ם, ואז הוולד שיוולד אצלו ייחשב בכור. במקרה כזה באנו למחלוקת תנאים:
רבי ישמעאל אומר: עז בת שנתה - ודאי לכהן, מכאן ואילך – ספק, רחל בת שתים - ודאי לכהן, מכאן ואילך – ספק, פרה וחמור בנות שלש - ודאי לכהן, מכאן ואילך ספק.
רבי ישמעאל פוסק כי הדין תלוי בסוג הבהמה: עזה – אינה יכולה להמליט פעמיים במשך שנתה הראשונה, רחל (כבש) – אינה יכולה להמליט פעמיים בשנתיים הראשונות, פרה וחמור – אינן יכולות להמליט פעמיים בשלוש שנים הראשונות לחייהן. 
ומכאן מסיק רבי ישמעאל את הלכתו: אם עז ילדה ברשות ישראל בשנה הראשונה – הוולד בוודאי בכור וחייבים לתנו לכהן. אם ילדה לאחר השנה הראשונה – ספק אם המליטה לפני כן אצל העכו''ם, ולכן תרעה עד שתסתאב ויעלה בה מום, ואז יוכל הבעלים לאוכלו. כנ''ל במקרה של רחל בשנתיים הראשונות, ובמקרה של פרה וחמור בשלוש שנים הראשונות. 
אמר לו רבי עקיבא: אילו בוולד בלבד - הבהמה נפטרת כדבריך, אלא אמרו: סימן הוולד בבהמה דקה – טינוף, ובגסה – שיליא, ובאשה - שפיר ושיליא. זה הכלל: כל שידוע שביכרה - אין כאן לכהן כלום, וכל שלא ביכרה -הרי זה לכהן, ואם ספק - יאכל במומו לבעלים.
רבי עקיבא מתייחס לדעת רבי ישמעאל ואומר לו, כי אם הספק שלנו היה רק ביחס לוולדות של הבהמות הללו, דעתו של רבי ישמעאל הייתה מתקבלת גם על דעת רבי עקיבא. אך, מוסיף רבי עקיבא ואומר, כי יש פרמטר נוסף הקובע והוא אפשרות יצירת "נפל'' אשר גם פוטר את הוולד הבא אחריו מדין בכורה. וכאן מלמד אותנו רבי עקיבא, כי הסימן לנפל אשר יכול להכיל בתוכו כבר וולד, תלוי בסוג הבהמה: בבהמה דקה (עז או רחל) – הפרשה (טינוף) של הבהמה מסמלת יצירת וולד, ובבהמה גסה (חמור או פרה) יצירת שיליא מסמלת יצירת וולד, ובאשה – רק אם יש גם שפיר (עור בצורת וולד) ושיליא (מקום גידולו של העובר ברחם אמו), רק אם יש את שני המרכיבים הללו אנו אומרים כי נוצר כבר וולד. 
לאור חשש קיום נפל, המועלה בדברי רבי עקיבא, הוא מגיע למסקנה הלכתית שונה מזו של רבי ישמעאל וקובע כי רק אם ידוע שהבהמה ''ביכרה'', בין על ידי וולד, ובין על ידי נפל – רק אז אין לכהן כלום. אם ידוע שלא ביכרה, כלומר לא היה וולד וגם לא נפל – הבהמה תוגדר כבכור ותינתן לכהן, אם ספק – כמו דיני ספק של בכור – תסתאב עם שיפול בה מום ותיאכל לישראל. מכאן שרבי עקיבא חולק על רבי ישמעאל, וסובר כי גם בשנה הראשונה של עז (ובשנתיים של רחל, ובשלש של פרה וחמור) יכול להיות ספק בגלל האפשרות שהבהמה הפילה באותה שנה וגם ילדה לאחר מכן, הכול בשנה הראשונה של העז. לכן, גם בשנה הראשונה אין חובה לתת לכהן את העז. 
 

הנושא

מביאה הגמרא ברייתא בנושא מעשר בהמה, אשר תתייחס לשיטות התנאים בהמשך. כזכור, יש להעביר את הצאן "תחת השבט", וכל בהמה עשירית מוגדרת כ''מעשר בהמה'' וחייבים ליתנה לכהן. 
תנו רבנן: גדייה שילדה שלש בנות, וכל בנותיה ילדו שלש שלש - כולן נכנסות לדיר להתעשר.
עז (גדייה בלשון הברייתא) שילדה שלישיית ''בנות'', וכל אחת מאותן ''בנות'', ילדו גם הן שלישיה. סך כל העיזים שנולדו באותה שנה – שתים עשרה עיזים, שלש בנות, ותשע נכדות. קובעת הברייתא כי ''כל המשפחה'' יכולה להיכנס לדיר כדי להפריש ממנה מעשר בהמה. 
אמר רבי שמעון: אני ראיתי שעישרה בתוך שנתה.
רבי שמעון מעיד כי ראה ''משפחה'' שכזאת, אשר ילדה תוך שנה מספר וולדות, כך שניתן להפריש מהם מעשר בהמה.
למה לי למיתני שלש שלש, תוליד חד מינייהו תלת, ואינך - תרתי תרתי?
כדי להגיע למעשר בהמה יש צורך בעשר בהמות. אנו הגענו במצב המתואר לשתים עשרה ולדות. שואלת הגמרא, מדוע הביאו דוגמא זו, הרי ניתן לומר כי רק בת אחת ילדה שלישייה, והשתיים האחרות הולידו כל אחד רק שני עיזים, כך שיש שבעה ''נכדים'' ושלשה ילדים, ביחד עשר בהמות, שניתן להפריד מהם מעשר בהמה.
איידי דאיכא חדא דלא סגיא בלא שלש, תנא כולהו דילדו שלש שלש.
הגמרא עונה כי מכיוון שלפחות אחת ה"ילדות'' חייבת ללדת שלש וולדות, המשיך התנא לשנות כי גם השתיים האחרות ילדו שלש וולדות, למרות שבאמת אין צורך בכך. 
ולמה לי למיתני שלש כלל, לילדו כולהו תרתי, ותיהדר איהי ותוליד בהדיהן?
ממשיכה הגמרא להקשות על מספר הוולדות, ושואלת מדוע בכלל צריך שלישייה בדור השלישי, אפשר להסתפק בכך שכל בת ילדה שני וולדות, ולאחר מכן, ה''סבתא'' תוליד עוד בת, כך שיהיו ארבעה ''ילדים'' ושישה ''נכדים''.
לימא קסבר: מטנפת - אינה חוזרת ויולדת בתוך שנתה.
עונה הגמרא כי ייתכן שהתנא של הברייתא סובר כפי הדעה שהכרנו בדף הקודם, הטוענת כי לאחר טינוף (הפלה) אין אפשרות ללדת באותה שנה. זאת, בניגוד לדעת רבי יהושע, הסובר כי ''מטנפת''' יכולה לחזור וללדת באותה שנה. 
לכן סוברת הברייתא, כי כשם שאין לידה לאחר טינוף, גם אין לידה לאחר לידה, ולכן ה''סבתא'' אינה יכולה להוליד עוד בת לאחר שילדה באותה שנה כבר שלישייה. אי לכך, אין ברירה אלא להעמיד שהבנות ילדו שלישיות, ולא נסתפק בלידת תאומים. 
אם תימצי לומר מטנפת - חוזרת ויולדת בתוך שנתה, יולדת - ודאי אינה חוזרת ויולדת בתוך שנתה:
דוחה הגמרא ומחלקת בין לידה לאחר לידה באותה שנה שלא תיתכן, לבין לידה לאחר טינוף שתיתכן.
 

מהו המסר

תשובת הגמרא: איידי דאיכא חדא דלא סגיא בלא שלש, תנא כולהו דילדו שלש שלש, מלמדת אותנו "אופני ביטוי". יש להשתדל להביע כל רעיון בצורה אחידה ותמציתית, מבלי לסבך ולהרחיב. לכן במקרה שלנו, אם כבר עסקנו בשלישייה, לא נסבך ונייחס אופני לידה שונים לכל אחד, אלא נקצר ונתמצת, ונייחס לכולם אותו סוג לידה.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]