מבט חיצוני / רפי זברגר

בכורות כה ע''א-ע''ב

הקדמה

למדנו במשנה בדף י''ד כי ''קדם הקדשן את מומן.. ונפדו... אינן יוצאין לחולין ליגזז או ליעבד'' הדגישה שם הגמרא בעמוד ב', כי גם לאחר פדיית הבכור יש איסור גיזה ועבודה. מקור הדין של המשנה שם, הוא בפסוק מפרשת ראה, אשר הוזכר בגמרא מספר פעמים (ו: ועוד): רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר, כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ, בְּכָל שְׁעָרֶיךָ, הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכְלֶנּוּ, כַּצְּבִי וְכָאַיָּל. הגמרא דורשת מן המילה תִּזְבַּח כי פסול מוקדשין (קדשים שנפל בהם מום) עליו מדבר הפסוק, מותר בשחיטה אך אסור בגיזה. 
יש להוסיף כי מדובר רק לפני השחיטה, אך לאחר ששחטו את הבכור – שערו מותר בהנאה לכהן אשר קבלו. 
במשנה בדף שלנו נעסוק בשער אשר נגזז או נשר בזמן איסור (לפני שחיטה), האם ניתר לאחר השחיטה. 
 

הנושא

שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון, ואחר כך שחטו - עקביא בן מהללאל מתיר. וחכמים אוסרין, דברי ר' יהודה.
רבי יהודה מעמיד את הנושא במחלוקת תנאים, וסובר כי עקביא בן מהללאל מתיר את השער לאחר השחיטה, אך חכמים אוסרים להשתמש בשער גם לאחר השחיטה. הגמרא בהמשך (כ''ו.) מעמידה את דברי רבי יהודה, גם במקרה וגזזו את השער באיסור, ולא רק אם ''נשר'' כמשמעות פשט משנתנו. חכמים גזרו איסור על שערות אלו, מחשש שמא ישהה הכהן את שחיטת הבכור, על מנת שיגזזו שערות ראשו בעודו בחיים, ואז יוכל להשתמש בהם לאחר השחיטה. ואם ישהה את הבכור, עלול הוא לעבור על איסור עבודת הבכור, או גזיזתו בפועל, אשר כאמור נאסרו מן התורה. 
אמר לו ר' יוסי: לא בזה התיר עקביא בן מהללאל אלא שער בעל מום שנשר והניחו בחלון ואחר כך מת בזה עקביא בן מהללאל מתיר וחכמים אוסרין.
לפי הסבר הגמרא בדעת רבי יוסי, הוא חולק על רבי יהודה בהסבר מחלוקת התנאים. לדעתו, אם שחטו את הבכור, לדעת כולם השער שנפל או נגזז לפני השחיטה מותר בהנאה. זאת על סמך ''מיגו'' – מתוך שהשחיטה מועילה להתיר את הצמר המחובר, היא מתירה גם את הצמר שנתלש בחיי הבהמה. 
מחלוקתם במקרה והבכור מת מעצמו, או אז עקביא מן מהללאל עדיין מתיר את השער, אך חכמים אוסרים. 
לדעת רבי יהודה, יש לומר במקרה והבכור מת מעצמו, כי לדעת כולם, גם לדעת עקביא בן מהללאל, השער הנגזז או נשר בחיים נאסר לאחר מות הבהמה. 
נראה כי יש למצוא טעם בדעת חכמים לדעת רבי יוסי. שכן כי החשש למקור גזירת חכמים (שמה ישהה את שחיטת הבהמה) שהסברנו לדעת רבי יהודה, קצת קשה להעמידו לדעת רבי יוסי. 
צמר המדולדל בבכור את שנראה עם הגיזה מותר ואת שאינו נראה עם הגיזה אסור.
המשנה מסייגת את דעת חכמים (לפי רבי יהודה), וקובעת כי אם הצמר שנשר או נגזז בעוד הבהמה בחיים, נשאר על הבהמה ו''מדובלל'' (מעורבב) עם הצמר שאינו נגזז, הרי שגם חכמים מתירים שער זה לאחר שחיטת הבהמה. חכמים אוסרים את הצמר אך ורק אם השער נשר אל מחוץ לבהמה. 
 

מהו המסר

דין ''צמר המדובלל'' בעצם מלמד אותנו, כי גזירת חכמים (לשיטת חכמים) הינה אך ורק ''אם רואים את הצמר נפרד מן הבהמה''. כלומר, לא משנה אם בפועל גזזו את הצמר בעוד הבהמה חיה, ולאחר מכן מתה הבהמה, אם אנו לא רואים את השער הגזוז עומד בפני עצמו – לא אוסרים את הצמר. המבט והמבחן הוא ''מה רואים'', ולא מה באמת קרה בפועל.
זהו ''מבט'' מעניין, המלמד אותנו כי בחיים, לפעמים אנו לא בוחנים לפי ה''אמת הצרופה'', אלא לפי מה שנראה בשטח. למרות שהשער נגזז, והיה מקום לגזור לפי חכמים מחשש שמא ישהה, אך אם איננו רואים את הצמר הנגזז, כאשר הוא נפרד מהצמר המחובר – אין גזירה.
בבחינות רבות בחיים אנו מבקשים דווקא לדעת מה קורה באמת, מה קורה בתוך הבן אדם וכן הלאה, ואז המבט והמבחן הם ''אמיתיים'' ויורדים אל השורש. אך יש מקרים בהם ננהג דווקא הפוך. לא נסתכל ונבחן מה שקרה בפועל, אלא נבחן ונחליט החלטות לפי מה שנראה כלפי חוץ. המקרים הללו למשל כמו בסוגיא שלנו, הם המקרים בהם יש חששות מפני מצבים מסוימים, והחששות הללו יהיו נכונות רק אם ''נראה'' את המצב הבעייתי, ללא תלות מה קרה בפועל.
האבחנה בין המקרים שיש לבחון ''מבט אמיתי'', למקרים שיש לבחון אך ורק ''מה רואים'' הוא חשוב ומהותי.
כאמור, ברוב השאלות בחיים, אנו כנראה נבחן את המציאות במבט אמיתי ועמוק, ולא רק במבט חיצוני.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]