בעלות החייב באונסא וזולא
בכורות טז ע"ב
"אין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהוא רבית, אלמא: ברשותא דמקבל קיימא".
בהמשך הגמרא מבואר שבין לאביי ובין לרבא אחריות אונסא וזולא היא על המקבל.
וקשה, למה לא ייחשב הצאן שהוא בבעלות הבעלים הראשונים ובכך יימנע איסור ריבית. והרי אמר רבא עצמו במסכת בבא מציעא דף לד ע"א: "נעשה כאומר לו לכשתגנב ותרצה ותשלמני, סמוך לגניבתה קנויה לך", ולמה לא נאמר כך גם כאן: נעשה כאומר לו הצאן צאני ומחצית הולדות לך בשכר טרחתך, וסמוך למיתתו או למכירתו קנוי הוא לך במחיר שנקבע?
אלא שאין בעלות ממון תלויה בקביעה ערטילאית אלא במציאות ההנהגה בו. ואין הבדל בין הברחת נכסים לענין ריבית לבין הברחתם כדי שלא יגבה מהם בעל חוב. וכתב בשו"ת הרא"ש כלל עח סימן ג: (הובא בטור חו"מ צט, ז) "ראיתי מקצת אנשים אשר כותבים נכסיהם ליהודים או לגוים ואחר כך לוין מעות וכשבא המלוה לגבות חובו מנכסיו מצוה להוציא השטר ותולה נכסיו באחרים, והכל רואין אף על פי שכתב נכסיו לאחרים הוא מוחזק בהם ונושא ונותן בהם ומעולם לא יצאו מרשותו".
ומסכם השו"ע חו"מ צט, ז: "המתנה בטלה וגובה בעל חוב ממנה".
וכך מי שהצאן בידו ואונסא וזולא באחריותו – מציאות זו היא היא הבעלות, ושום תנאי וטצדקי לא ישנה זאת.
