מניעים לעשייה / רפי זברגר

בכורות לו ע''א

הקדמה

נלמד את הדין הנלמד במשנה הקצרה בדף שלנו:
נאמן הכהן לומר הראיתי בכור זה ובעל מום הוא.
הכהן אוכל את הבכור רק לאחר שהראה למומחה את המום של הבהמה, והוא פסק כי מום זה הינו קבוע, ובנוסף, ישנם עדים כי המום לא הוטל בכוונה תחילה. משנתנו פוסקת כי הכהן נאמן להעיד כי הראה את המום למומחה והוא אישר כי המום קבוע. 
 

הנושא

הגמרא מנסה להבין את ''נאמנותו'' של הכהן, בתחילה ע''י פסק דומה של אמורא, ולאחר מכן ע''י השוואה בין המקרים: 
אמר רב יהודה אמר רב: נאמן הכהן לומר, "בכור זה נתן לי ישראל במומו" מאי טעמא? כל מילתא דעבידא לאיגלויי, לא משקרי בה אינשי.
רב יהודה פסק בשם רב, כי כהן נאמן להעיד שקיבל את הבכור מישראל כאשר המום היה עליו כבר אז, ואינו חשוד כי הוא הטיל את המום בעצמו. ורב יהודה מסביר את הפסק לאור הכלל הידוע: כל מילתא דעבידא לאיגלויי, לא משקרי בה אינשי. כלל זה קובע כי אנשים לא משקרים בעובדות אשר יכולות להתגלות בהמשך. הם ''לא לוקחים את הסיכון'' הזה, ומכוח ''חזקה'' זו נאמנים בעדותם. 
יש דיון בראשונים האם הכהן חייב לומר בעדותו אם שמו של הישראל, כדי שיהיה אפשר ללכת ולשאול אותו או שאפילו אם אינו מזכיר את שמו, עדיין ניתן לומר כי הכהן חושש מגילוי העובדה בדרך זו או אחרת. 
אמר רב אשי: אף אנן נמי תנינא, נאמן הכהן לומר הראיתי בכור זה ובעל מום הוא, מאי טעמא? לאו משום דאמרינן מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי!
רב אשי מנסה להוכיח ממשנתנו, את הכלל הנ''ל אשר מהווה טעם לדין של רב יהודה בשם רב. טוען רב אשי כי כנראה נאמנות הכהן להעיד כי הראה לחכם את המום והוא פסק כי הוא מום קבוע, מתבססת גם על הכלל כל מילתא דעבידא לאיגלויי, לא משקרי בה אינשי. ומכיוון שהוא חושש שמא יבוא המומחה ויעיד כי "לא היה ולא נברא", ואין הוא פסק כפי שהכהן מעיד, אנו מאמינים כי עדות הכהן נכונה. 
התם הוא דקדשים בחוץ לא אכיל, אבל הכא כיון דחשידי חשידי.
דוחה הגמרא ואומרת, כי אין זו הוכחה. ייתכן לפי המשנה כי האדם אמנם משקר גם אם עלול הדבר להתגלות. וטעם נאמנות הכהן במשנה היא מכוח החשש של הכהן לעבור על איסור כרת, כאשר יאכל מחוץ לבית המקדש בכור קדוש, החייב בשחיטה ואכילה בתוככי המקדש. זאת לעומת המקרה של רב יהודה, בו הוא מעיד כי קיבל את הבהמה מישראל עם המום – שם ייתכן כי הכהן הטיל את המום, מכיוון שניתן לומר כי נחשדו כוהנים על הטלת מום בבכור. 
 

מהו המסר

למדנו היום שני טעמים לנאמנות. האחד מן המשנה, שאדם אינו יעיד עדות שקר, בדבר שאם עדותו אינה נכונה יעבור על איסור חמור אשר עונשו כרת. וטעם שני הקובע כי אדם לא יסתכן בעדות העלולה להתברר בהמשך כעדות שקר.
הטעם הראשון עוסק ב"חשש פנימי'' מפני קבלת עונש חמור, והטעם השני עוסק ב''בושה גדולה'' העלולה להגיע אליו, אם תתברר האמת שהוא שיקר בעדותו.
ניתן לומר כי שני החששות הללו "מניעים" הרבה מאוד מהפעולות שאנו עושים, או נמנעים מעשייה במהלך חיינו.
במקרים רבים אנו עושים דבר, או נמנעים מעשייתו רק מפני החשש של "מה יקרה לי אם לא אנהג באופן זה".
איזה "דבר קשה" עלול לנחות אם לא אנהג כך.
ומניע נוסף הוא המחשבה של ''מה יגידו עלי'' אם לא אעשה כך. איך תתפרש העשייה שלי בפני החברים, המשפחה או ציבור אחר. ''איך אוכל להופיע בפני הציבור'' אם אעשה כך או אחרת, וכן הלאה על זה הדרך.
זוהי דרכו של אדם, ואלו חלק מן ''המניעים'' הדוחפים את האדם לעשייה או מניעת עשייה.
אנו מאמינים ומבקשים להנחיל כך לילדינו, כי המניעים שאנו מבקשים לפעול על פיהם יהיו שונים מאלו המוצגים לעיל.
אנו פועלים מכוח התורה ומצוותיה, מכוח אמונה גדולה בבורא עולם, אשר ברא את הכול, ונתן לנו תורתו לקיימה ולשומרה בכל מאודנו. נכון אמנם, שגם התורה ''מענישה'' את העובר על מצוותיה, וזו באמת ''יראת החטא'' המניעה אנשים לא מעטים, אך השאיפה שלנו לקיים את מצוות התורה, וללכת לאורה מכוח ''יראת הרוממות''. מכוח הכרה גדולה ברוממותו של הקדוש ברוך הוא, ומכוחה נקיים מצוותיו, ולאורה נצעד בכל מכמני חיינו.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]