זקן, חולה ומזוהם לעניין תפילה
נקודה למחשבה בדף היומי עם הלכה ברורה ובירור הלכה / הרב דב קדרון
בכורות מא ע"א
במשנה נזכרים בין יתר המומים שפוסלים בהמה להקרבה על המזבח: זקן, חולה ומזוהם. ב"הלכה ברורה" מובא שהזקן הפסול הוא זה שהגיע להיות רותת ורועד כשהוא עומד, וכן החולה שהוא רועד מפני חליו וכשלון כוחו.
בימינו כאשר אין מקריבים קרבנות, התפילה היא במקום קרבן. כשם ששלושה מומים אלו פוסלים את הקרבן – כך הם פוסלים את התפילה.
הזקן והחולה, לפי הסבר הגמרא, הינם חלשים מאוד, ואם מדובר בבן אדם הרי שהחולשה מונעת ממנו לכוון את מחשבתו בתפילה, ולכן מעיקר הדין הוא אינו צריך להתפלל, כמו שפוסק הרמב"ם (הלכות תפילה ה,ב): "חולה מתפלל אפילו שוכב על צדו, והוא שיכול לכוין את דעתו".
כשם שאדם חולה הינו חלש ואם לא יכול להתכוון בתפילה הוא פטור, כך כותב הרמב"ם לגבי מי שנחלש גופו מחמת צמא או רעב (שם): "וכן הצמא והרעב הרי הן בכלל חולים: אם יש בו יכולת לכוין את דעתו יתפלל ואם לאו אל יתפלל עד שיאכל וישתה".
המזוהם שיש לו או לידו ריח רע – אסור לו להתפלל, כמו שפסק הרמב"ם (שם ד,ח): "לא יתפלל במקום הטנופת".
למעשה בימינו יש הבדל בין העניינים. מי שהוא חלש מחמת זקנה או מחלה צריך לנסות להתפלל גם אם אינו יכול להתכוון כל כך בתפילה. אבל מי שנמצא במקום טינופת או במקום שיש ריח רע – אסור לו להתפלל באותו מקום.
