נחישות ועקביות / רפי זברגר

בכורות מב ע''א

הקדמה

חכמים פסקו במשנה בדף מ''א כי טומטום ואנדרוגינוס אינם יכולים להיות בכור, אלא ''נגזזים ונעבדים''. 
נזכיר רק את ההגדרות: אנדרוגינוס הינו יצור שיש לו גם סימני זכרות וגם סימני נקבות, לעומת טומטום שאין לו אף סימן, לא סימני זכרות ולא סימני נקבות. 
אמר רב חסדא מחלוקת באנדרוגינוס אבל בטומטום דברי הכל ספיקא הוא וקדוש מספיקא. 
רב חסדא מסייג את דברי חכמים וקובע כי מחלוקת התנאים במשנה הינה רק באנדרוגינוס, אבל לגבי טומטום כולם מסכימים כי הוא ספק זכר וספק נקבה, ולכן יש להחמיר ולהחיל עליו קדושת בכור מספק. 
 

הנושא

על דברי רב חסדא אלו מקשה הגמרא שבע! קושיות ועונה על כולם אותה תשובה. נפרט את שתי הקושיות הראשונות, והשתיים האחרונות, וננסה להבין את מהות התשובה.
1. אמר ליה רבא: אלא מעתה בערכין יערך! אלמה תניא (ויקרא כ''ז, ג') וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. הַזָּכָר - ולא טומטום ואנדרוגינוס.
רבא מקשה על רב חסדא מדין ערכין. כזכור, אדם הנודר ערך פלוני עליו, הרי הוא חייב לשלם סכומים המוגדרים בתורה התלויים במין וגיל של האדם הנערך. הפסוק המובא בברייתא לעיל מלמד כי ערך הזכר בן עשרים ועד בן שישים הוא חמישים שקל. למדה הברייתא מן האות ה' במלה הַזָּכָר כי גם טומטום וגם אנדרוגינוס אינם "נערכים" כלל וכלל, הלכה הסותרת את דברי רב חסדא הטוען כי טומטום הינו ספק זכר וספק נקבה, ולכן היה צריך לשלם את ערך הזכר שהוא גבוה יותר מערכה של נקבה.
סמי מיכן טומטום.
הנה אנו לומדים על התשובה אשר תחזור ותיאמר בכל התירוצים: סמי מיכן טומטום – הוצא את הדין של טומטום מן הברייתא וכאילו שנכתב כי רק אנדרוגינוס אינו נערך, אבל טומטום באמת נערך.
2. תא שמע: יכול לא יהא בערך איש אבל יהא בערך אשה? תלמוד לומר "הזכר, אם נקבה" - ולא טומטום ואנדרוגינוס?
הגמרא ממשיכה להקשות מהסיפא של אותה ברייתא, בה שאלנו: אולי אין הערכה לטומטום בערך של זכר הגבוה יותר, אבל אולי טומטום יהיה נערך בערכה של נקבה הנמוך? דוחה הברייתא גם אפשרות זאת מכוח פסוק אשר הוזכר בקושיא הקודמת (פסוק ג') ומכוח הפסוק שלאחר מכן, העוסק בערך של נקבה (פסוק ד'): וְאִם נְקֵבָה הִוא וְהָיָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשִׁים שָׁקֶל . האות ה' במילה הַזָּכָר והמילה וְאִם בפסוק העוסק בנקבה מלמדים אותנו כי אין הערכה לטומטום, לא בערך של זכר וגם לא בערכה של נקבה.
גם המשך ברייתא זו קשה על דינו של רב חסדא, שהרי לפי שיטתו טומטום הוא ספק זכר ספק נקבה, ולא ייתכן שהתורה ממעטת לנו דין ספק. שהרי הספק הוא רק אצלנו ולא בתורה. הקדוש ברוך בוא בוודאי ''יודע'' מה דינו של טומטום, ולכן לא ייתכן שהתורה תמעט לנו טומטום.
סמי מיכן טומטום. – חוזרים לתשובה הקודמת, ''מורידים'' גם מקטע זה של הברייתא את הדין של טומטום ונשארים רק עם דין אנדרוגינוס.
6. תא שמע, ר' אלעזר אומר: הטריפה והכלאים ויוצא דופן טומטום ואנדרוגינוס לא קדושים ולא מקדישין, ואמר שמואל: לא קדושים בתמורה, ולא מקדישין לעשות תמורה.
ר' אלעזר מפרט חמש בהמות פסולות, אשר ביניהם מוזכרות גם טומטום ואנדרוגינוס, וקובע כי הן לא קדושים ולא מקדישין . שמואל מסביר את משמעות הדינים הללו: לא קדושים בתמורה. כלומר, אם המירו בהמת הקדש באחת מחמש בהמות אלו, אין הקדושה חלה על בהמה זו, למרות שבאופן עקרוני בדיני תמורה אנו אומרים (ויקרא כ''ז, י'): לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ. כלומר, בהמת ההקדש שהמירו אותה נשארת בקדושתה, וגם הבהמה עליה המירו את ההקדש הופכת להיות קדושה. ר' אלעזר מלמד אותנו, כי אם המירו על אחת מחמש הפסולים הללו, אין הבהמה הפסולה הופכת להיות קדושה. וכן הפוך, אם המירו את וולד של אחת מחמש בהמות פסולות אלו לבהמה אחרת (אם הקדישו את אמם לפני העיבור, וולד שלהן נקדש) – אין הקדושה של הוולד עובר לבהמה עליה המירו אותה. גם משנה זו חולקת על דברי רב חסדא, שכן, אם טומטום היה ספק זכר ספק נקבה, כדעת רב חסדא, תמורתו היה צריך להיות קדוש!
ושוב חוזרים לאותה תשובה: סמי מיכן טומטום. גם מברייתא זו אנו מורידים את הדין של טומטום, ואמנם, המרה של טומטום מקדשת את בהמת התמורה.
7. תא שמע, ר' אלעזר אומר: חמשה לא קדושים ולא מקדישין ואלו הן הטריפה והכלאים ויוצא דופן וטומטום ואנדרוגינוס. וכי תימא ה"נ סמי מיכן טומטום הוו להו ארבעה?
ברייתא זו דומה מאוד לברייתא הקודמת, אך כאן הוסיפו את המספר חמשה למניין הפסולים של ר' אלעזר. אם כן, אומרת הגמרא, לכאורה אין אפשרות להוריד מהברייתא את הדין של טומטום, שהרי אז נשארים רק ארבעה פסולים, וכאן ר' אלעזר אמר במפורש כי ישנם חמשה פסולים.
אפיק טומטום ועייל יתום.
כאן הגמרא ''מרחיבה'' את ''התשובה הרגילה'' שענינו בכל הקושיות הקודמות, וקובעת כי אמנם מורידים את דין טומטום מן הברייתא, אך כדי שנישאר עם חמשה פסולים מוסיפים פסול נוסף של יתום. מקור פסול של יתום מן הפסוק (ויקרא כ''ב, כ''ז): שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לה'. כדי שנוכל להקריב בהמה היא צריכה להיות ''תחת אימה'' שבעה ימים. ויתום היא בהמה שאמה מתה בעת לדתה, ולא היו שבעה ימים אלו, ולכן היא פסולה להקרבה.
 

מהו המסר

למדנו היום כי הגמרא ''ניסתה בכל כוחה'' להשאיר את דעתו של רב חסדא, עד כדי כך שהסירה מברייתות שונות את דין טומטום, ובניסיון האחרון אף הוסיפה פסול אחר שלא היה רשום בברייתא. אנו מכירים את המושג ''חיסורא מחסרא והכי קתני'' אשר משמעותו תיקון ושינוי לשון המשנה או הברייתא, אופן הקיים במקומות רבים בש''ס. נראה כי תירוץ של ''סמי מכאן'' אשר למדנו בקטע זה של הגמרא, נראה ''יותר חזק'' ויותר משמעותי.
בהמשך הסוגיא, דחתה הגמרא את הניסיון לתלות את דין רב חסדא במחלוקת תנאים, והגיעה למסקנה כי כל התנאים סוברים כמותו. כלומר, אנו רואים לאורך כל הסוגיא נחישות ועקביות בלתי רגילה. הודפים כל ''ניסיון חתירה'' כלפי דעתו של רב חסדא, אשר כל כך "חשובה לנו".
נלמד מאופן זה של הגמרא כיצד ניתן ואולי ראוי לעמוד מאחורי דעה שאנו חושבים אותה לנכונה ואמיתית. "דעה מגובשת ואיתנה", אשר כנראה עברה מבחנים שונים עד קבלת ההחלטה כי היא היא הדעה הנכונה. כאשר אנו נוקטים בעמדה כזאת, יש להשתדל מאוד להדוף כל ניסיון לדחות אותה, למצוא "פתרונות יצירתיים" לכל קושי ולכל בעיה.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]