דברים ברורים לכל / רפי זברגר

בכורות מז ע''ב

הקדמה

למדנו במשנה הראשונה של הפרק שניים מתוך ארבעת צירופי הדינים לעניין בכור לנחלה ובכור לכהונה (פדיון הבן). 
במשנה בדף שלנו נלמד את שני הצירופים השניים: בכור לנחלה ולכהן, ויש שאינו בכור לא לנחלה ולא לכהן. 
 

הנושא

אי זהו בכור לנחלה ולכהן? המפלת שפיר מלא מים, מלא דם, מלא גנינין. המפלת כמין דגים וחגבים, שקצים ורמשים. והמפלת ליום ארבעים - הבא אחריהם בכור לנחלה ולכהן.
עיקרון של כל המקרים במשנה, עליהם אנו פוסקים כי הבן הוא גם בכור לנחלה וגם בכור לכהונה, כאשר הלידה הקודמת ללידת אותו בן ''לא נחשבת ללידה'' כלל וכלל, ולכן לידת אותו בן מוגדרת כלידה ראשונה לכל הדינים. 
1. אם ב"לידה" הקודמת הייתה הפלה של שפיר (עור של הוולד עצמו) אך מלא במים, או מלא בדם או מלא ב"גוונים", אין זה נחשב כעובר.
2. וכן, אם בלידה הקודמת, הפילה האשה עובר הדומה לדגים וחגבים, או הפילה עובר הדומה לשקצים (דגים או עופות טמאים, או זוחלים) או הפילה עובר הדומה לרמשים (חרקים אשר לא נולדו מרביעה אלא ''נוצרו מעצמם''). כל אלו אינם נקראים וולד, כיוון שלא נאמר בהם ''יצירה'' כמו שנאמר בבני אדם (רש''י במסכת נידה).
3. אם בלידה קודמת הייתה הפלה בארבעים ימים הראשונים להריון, עדיין לא נוצר הוולד ולכן אינו נחשב עובר. 
יוצא דופן, והבא אחריו - שניהן אינן בכור לא לנחלה ולא לכהן. רבי שמעון אומר: הראשון לנחלה, והשני לחמש סלעים:
הדין האחרון הוא בן שאינו בכור, לא לנחלה ולא לכהונה, כאשר הבן הראשון נולד בניתוח קיסרי, והבן השני בלידה רגילה. הגמרא מיד בתחילתה מסבירה מדוע שני הבנים אינם בכורים:
ראשון לנחלה לא (דברים, כ''א, ט''ו): כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכוֹר לַשְּׂנִיאָה- וְיָלְדוּ לוֹ בעינן, לחמש סלעים נמי לא (שמות י''ג, י''ב): וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַה' וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַה' - פֶּטֶר רֶחֶם בעינן, שני לנחלה לא (דברים כ''א, י''ז): כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה - רֵאשִׁית אֹנוֹ בעינן, לחמש סלעים נמי לא קסבר בכור לדבר אחד לא הוי בכור.
נציג גמרא זו בטבלה: 

רבי שמעון אומר: הראשון לנחלה והשני לחמש סלעים. רבי שמעון לטעמיה דאמר (ויקרא י''ב, ה'): וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה, תֵלֵד - לרבות יוצא דופן, והשני לחמש סלעים - קסבר בכור לדבר אחד הוי בכור:
רבי שמעון חולק על תנא קמא וסובר כי שניהם מוגדרים כבכור, כל אחד לנושא אחר. הראשון בכור לנחלה והשני לפדיון הבן. רבי שמעון למד מן המלה המיותרת לכאורה תֵלֵד בפסוקים העוסקים בטומאת יולדת, כי יוצא דופן שנולד ראשון נחשב ילוד, ולכן אשה נטמאת בלידת יוצא דופן. ומכך שגם בדיני נחלה כתוב מילה עם שורש לידה וילדו, לכן גם בדיני נחלה סובר רבי שמעון, יוצא דופן נקרא יילוד והבן השני מחויב בפדיון הבן.
 

מהו המסר

המשנה שלנו עוסקת כאמור בבכור לנחלה ולכהונה, ואדם שאינו בכור, לא לנחלה ולא לכהונה. והדוגמאות לכך לכאורה מאוד פשוטות: ''בכור רגיל'' ללא סיבוכים מיותרים, הרי הוא בכור גם לנחלה וגם לכהונה. וכן הפוך: אדם שלא נולד ראשון, הריהו אינו בכור לא לזה ולא לזה. אם כן, מדוע המשנה לא פירטה בראש הרשימה את "המקרים הקלאסיים" הללו? יש כנראה לומר כי אין צורך שהמשנה תפרט ותסביר את הדברים הכי טריוויאליים שהם מוכרים וידועים.
לכן, פירטה המשנה דווקא מקרים שלבד לא היינו יכולים להגיע בכוחות עצמיים, ואותם פירשה והסבירה. נלמד מכאן שיש להרחיב ולהסביר היטב את הנקודות הטעונות הבהרה והסברה, ומנגד, אין צורך לומר דברים ברורים, מוכרים וידועים לכולם.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]