לא עושה שטויות / רפי זברגר

בכורות מט ע"א

הקדמה

משנה שנייה בעמוד א' עוסקת בדיני ספק האם פדו את הבכור או שמא לא פדו. 
 

הנושא

מת האב בתוך שלשים - בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה שנפדה.
במשנה זאת אין ספק לגבי קיום הבכור, אלא ספק האם האבא קיים את מצוותו ופדה את בנו בכורו לפני שמת.
אם האבא מת לפני היות בנו בן שלושים יום, הרי שיש חזקה ''אין אדם פורע בתוך זמנו'', ולכן אנו מניחים שלא פדה, וחובה זו מוטלת על הבן. אלא אם כן הביא ראיה מוכחת (שני עדים) שהאבא פדה, או אז - הבן פטור.
לאחר שלשים יום - בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה.
אם האב מת לאחר שלושים יום מלידת בכורו, הרי שיש לנו חזקה שהאבא פדה את בנו, ולכן הבן פטור מלפדות את עצמו ולשלם לכהן חמשה סלעים. אך אם אמרו לבן כי האבא אמר לפני מותו כי הוא לא הספיק לפדותו (כאן אין צורך בעדות, מספיקה אמירה של מאן דהוא אשר שמע), אז חייב הבן לפדות את עצמו. 
הוא לפדות ובנו לפדות - הוא קודם לבנו, רבי יהודה אומר: בנו קודמו, שמצותו על אביו, ומצות בנו עליו:
לאחר שלמדנו ברישא של המשנה, כי אם האב לא פדה את בנו, הבן חייב לפדות את עצמו, דנים בסיפא של המשנה, במקרה שלאותו בן יש גם בן משלו לפדותו והוא חייב לפדות את עצמו וגם לפדות את עצמו. 
נסביר את מחלוקתם לפי הסבר רבי ירמיה בגמרא (שאינה לפי פשט המשנה):
הכל מודים היכא דליכא אלא חמש סלעים, הוא קודם לבנו מאי טעמא דמצוה דידיה עדיף.
החובה הבסיסית של פדיון הבן מוטלת על הבן. מכיוון שבגיל שלושים יום אין הבן מסוגל וראוי לבצע את הפדיון, מחויב האב לפדות את בנו. אם לא פדה אותו בזמנו, ''חוזרת המצווה לשורשה'' והבן מחויב לפדות את עצמו. 
לאור זאת, אומר רבינא כי אם יש לבן רק חמשה סלעים, והוא מחויב גם לפדות את עצמו, וגם לפדות את בנו, הרי שחובת המצווה עליו יותר גדולה ועדיפה, ולכן יפדה את עצמו בכסף זה. 
כי פליגי היכא דאיכא חמש משועבדות וחמש בני חורין. ר' יהודה סבר: מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא, ודידיה אזיל וטריף ממשעבדי, ובהני חמש בני חורין פריק ליה לבריה. ורבנן סברי: מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא, הלכך מצוה דידיה עדיף:
מחלוקת התנאים היא במצב מאוד מסוים, שיש לבן חמשה סלעים משועבדים ביד הקונים ממנו, ועוד חמשה סלעים בידו המוגדרים בני חורין. רבי יהודה סבר כי מלוה הכתובה בתורה היא כמו שטר, ולכן ניתן לגבות את החמשה סלעים (שהיא כמו מלוה הכתובה בתורה) עבור פדיון עצמו, ואת החמשה סלעים בני חורין ישתמש לפדות את בנו. חכמים לעומתו סוברים כי מלוה הכתובה בתורה אינה ככתובה בשטר, ומהווה כמו מלווה בעל פה, שאינה גובה מנכסים משועבדים אלא רק מנכסים בני חורין. לכן אין אפשרות לגבות מנכסים משועבדים, ואז חוזר הדין הבסיסי שפדיון של עצמו קודם, ולכן פודה את עצמו בחמשה סלעים בני חורין. 
 

מהו המסר

שני הדינים הראשונים בנויים ומבוססים על שתי חזקות:
1. חזקה, אין אדם פורע חובו בתוך זמנו. לכן אנו משערים שהאבא לא פדה את בנו בתוך שלושים יום מלידתו.
2. חזקה, אדם מקיים את מצוות פדיון הבן ברגע שיכול לקיימו – ביום השלושים ואחד ללידתו.
אמנם רש''י אומר ביחס לתשלום החוב של בעל החוב ''והלוואי שיפרע בזמנו'', אך כנראה ביחס למצוות פדיון הבן, אנו משערים כי האדם נוטה לקיימו בזמנו. ואמנם אנו רואים כיום, כי ''כך נוהג העולם'', וכמעט תמיד פדיון הבן מתקיים ממש בו ביום שניתן לקיימו בראשונה.
מלימוד שתי החזקות הנ''ל ניתן לומר כי מצד אחד ''אדם לא פרייאר'' ובדרך כלל אינו מקדים לשלם את חובו טרם זמנו. אך מצד שני, אנו רואים ''הקפדה לקיום מצווה בשעתה'', כך שלמשל, משתדלים מאוד לקיים מצוות פדיון בזמנה.
כלומר, אדם ממוצע ''לא עושה שטויות'' בגדול, ומנגד, אדם נורמטיבי ירצה לקיים מצוות מיוחדות כאלו בעיתם ובזמנם.
מתוך חזקות אלו למדים להעריך בני אדם. לחשוב עליהם מחשבות טובות. לחשוב כי הם בדרך כלל רציונאליים ועושים דברים עם טעם. לא מקדימים, אך משתדלים גם לא לאחר. זהו מבט חיובי על אנשים, מבט של כבוד והערכה, מבט המנסה לרדת לשורשם של מעשי הזולת, תוך כבוד והערכה לפועלם, וניסיון כנה להבין את מעשיהם.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]