מתי מותר לשנוא לדעת הרמב"ם?
נקודה למחשבה בדף היומי עם הלכה ברורה ובירור הלכה / הרב דב קדרון
ערכין טז ע"ב
בגמרא מדובר על איסור התורה (ויקרא יט,יז): "לא תשנא את אחיך בלבבך", וב"הלכה ברורה" מובאים דברי הרמב"ם (הלכות דעות ו,ו): "כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק כמו שנאמר ברשעים ולא דבר אבשלום את אמנון מאומה למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון, אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני, שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך".
כלומר אם אדם נפגע מאדם אחר אסור לו לשמור את השנאה בלב, אלא צריך לומר את אשר על לבו למי שפגע בו.
בספר עקב ענוה (מהרה"ג יעקב הלוי כלאב זצ"ל, עמוד קמא) נכתב שמתוך דברי הרמב"ם משמע שהאיסור הוא "לא ישטמנו וישתוק", כלומר לא לשנוא אותו בלב ולשתוק, אבל מותר לנפגע לשנוא את הפוגע אם הוא מודיע לו זאת, ואם הוא שונאו ועדיין לא עלתה בידו להודיעו שחטא לו אינו עובר על "לא תשנא את אחיך בלבבך".
אולם הוא מביא שלדעת ספר יראים (סימן קצה) אסור בכלל לשנאתו לפני התוכחה, מפני שכל רגע ורגע ששונא אותו בלב זוהי השנאה שאסרה התורה.
לעומת זאת לדעת הרמב"ם, מכיוון שבכוונתו להודיעו ששונאו, אפשר לדמות את זה למי שמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו, שאינו עובר באותה שהייה על איסור בל יראה ובל יימצא, כמו שכתבו תוספות (פסחים כט,ב), כך גם אותה שנאה שבלב, מכיוון שבדעתו להודיעו, אינו עובר בזה על איסור לא תשנא.
